פתח האוהל קט

הניטל אינו ממעט, ולהכי לא קאמר מותר לזרוק לתוכו אלא קאמר הזורק לתוכו פטור משמע דאיסורא דרבנן איכא עכ"ל. ולפ"ז משמע בודאי דה"ה לענין לסתום החלון מה"ת סותם אע"ג דאינו מבטלו, וביד דוד (עירובין דע"ח) הקשה בשם ספר זרע אמת לפמ"ש התוס' דליכא לאוקמי בטבל דכיון דמה"ת ניטל הזורק לתוכה יהיה חייב א"כ הא דבן שמונה הממעט בחלון בשבת משום דאסור בטלטול והרי היה רק איסור דרבנן ואפ"ה ממעט, וכתב לתרץ לפמ"ש הש"ך (סי' שע"ב) דליכא בבתים הסמוכים כ"א איסור דרבנן ע"ש, ולפמ"ש לעיל רוב הפוסקים ס"ל דהוה מה"ת. אך י"ל כנ"ל, דכיון דתירצו דמה"ת כל דבר ממעט ה"ה הא דבעינן גבי טומאה ביטול הוה רק דרבנן, ומש"ה בן שמונה כיון דשוב מדרבנן אסור לטלטלו שפיר ממעט:

והנה [לעיל ס"א] כתבתי לפמ"ש התוס' רי"ד ז"ל דאביי פליג על ר' יוחנן וס"ל דאף דבר שאינו מבטלו מבטלי מחיצתא, ס"ל כרבא דדבר הסותם בחלון א"צ ביטול. אמנם הרי קאמר בעירובין דדבר הניטל בשבת אינו חוצץ וחריץ שבין ב' חצירות המלא קש או תבן מערבין שנים ואין מערבין אחד, ובגמרא שם פריך ותבן לא חייץ והא אנן תנן מתבן שבין שתי חצירות גבוה י"ט מערבין שנים ואין מערבין אחד וקאמר אביי לענין מחיצה כ"ע ל"פ דהויא מחיצה אבל לענין חציצה [לחוץ בפני אויר החריץ ולדון כסתום דמשוית ליה כארעא, רש"י] אי בטליה חייץ ואי לא בטליה לא חייץ ע"כ, הרי דדבר שצריך לסתמו לא הוה סתימה לאביי עד שיבטלנו, ועכ"פ מדרבנן:

אמנם י"ל לפמ"ש המאירי בשבת לתרץ קו' התוס' הנ"ל דאיך פירות מבטלי מחיצתא הא תבן וקש אין מבטלין החריץ שבין שתי חצירות, ותירץ דדוקא בחריץ שבין שתי חצירות דבעינן לבטל החריץ ושיהיה יכול לעבור מחצר לחצר וכל שיש בו קש או תבן או פירות ומתקלקלת בדריסתו עליהם מש"ה אין מבטלין החריץ עש"ה, ולפ"ז שפיר י"ל דבסתימה בחלון ס"ל לאביי דאף פירות וכל דבר סותמים אע"ג דאינו מבטלן:

ובחדושי הרמב"ן והרשב"א ז"ל תירצו קושית התוס' דאיירי שביטלו הפירות, ובשם י"מ תירצו דפירות מבטלין המחיצות דברה"י מחיצות הניכרות בשעת זריקה בעינן, והר"ת ז"ל בספר הישר תירץ דאיירי בפירות שהסריחו ע"ש ובריטב"א ז"ל:

וקשה לי לפמ"ש הר"ג והר"ח והרמ"ה ז"ל דמש"ה דבר שאינו מבטלו אינו סותם בחלון משום דעומד לפתוח כפתוח דמי וכמאן דליתא דמי ואינו חוצץ בפני הטומאה אלא דבר הסותם לגמרי, והרי בשבת (דפ"ד ע"ב) בהא דפכין קטנים טהורים בזב כתב רש"י ז"ל שאין מטמאים ע"י שום טומאה דלמדרס לא חזי שאין ראויין לישיבה, ועוד שהן של חרס, ובמגע לא מטמאי משום שאין יכול ליגע בתוכם לפי שפיהם צר, ובהיסט נמי לא מטמאי דאת שבא לכלל מגע בא לכלל היסט, ושאינו בא לכלל מגע לא בא לכלל היסט, והקשו בתוס' דא"כ כלי חרס המוקף צמיד פתיל אמאי מטמא בהיסט כדמוכח [בנדה ד"ה ובגיטין דס"א] הרי לא בא לכלל מגע, ותירץ ר"ת ז"ל דצ"פ חשיב בא לכלל מגע לפי שעומד לפתוח, ולא דמי לקולית נבלה דאמר בחולין (דקכ"ו) מחוסר נקב כמחוסר מעשה דמי ואע"פ שחישב עליה לנוקבה אין מטמא במשא, דהתם סתמא אינה עומדת לנקיבה אלא ע"י מחשבה, אבל מוקף צ"פ סתמו עומד לפתוח ע"כ. הרי אע"ג דעומד לפתוח מ"מ חוצץ בפני הטומאה מה"ת וגם רבנן לא החמירו בו:

והנה בפ"ח דאהלות דחשיב עוף ששכן כתבו הר"ש והרא"ש ז"ל דאהל חוצץ אע"פ שאינו מבטלו ומש"ה אף שאין העוף קשור חוצץ ולא דמי לסתימה בחלון דבעי ביטול ומש"ה בעינן דוקא שיהיה העוף קשור ע"ש. ולפ"ז אפשר דה"ה גבי חציצה דצ"פ שאני מסתימת חלון ולא בעי ביטול. אמנם קשה מאד להבין שאם הכלי היא בבית אחר יהיה חמור ממה שהיא באותו בית שהטומאה שם שנצלת בצ"פ באהל המת אע"פ שעומד להפתח [ודעת הר"ב והרמב"ם שם דהגם באהל בעינן שיהיה העוף קשור אבל מ"מ הרי תנן התם דעדר בהמה טהורה וטמאה חוצצים [ועי' בתפ"י שם ובקונטרס ק"מ]. ובספר הישר לר"ת ז"ל שם כתב וז"ל וזה כללא דמילתא כל דבר שעתיד לפתוח אע"פ שאין פתוחה עדיין הואיל ועתיד לפתוח בא לכלל מגע, אבל פכין קטנים לא יבואו לכלל פתיחה אחר שנגמרה מלאכתן. כל דין זה נידון בכל הכלים, מ"מ הכלים הסתומים אע"פ שעתיד לפותחן טהורים באהל המת, דגזה"כ הוא דכל שיש עליו צמיד פתיל שעת טומאת אהל, מציל מפני הטומאה עכ"ל. והיה נראה דרק מדרבנן בעי ביטול גבי סתימת חלון אבל מה"ת מציל בכ"מ אף שעתיד לפתוח וליטול משם. ודוחק לחלק דצ"פ אף דעומד להפתח ומש"ה מק"ט היסט, מ"מ אינו עומד להפתח דוקא בבית שהמת בו, משא"כ בסתימת חלון כיון שעומד להנטל משם הרי תתפשט הטומאה לשם, ואע"ג דאינו עומד להנטל דוקא בשעה שהמת שם והרי יכול להוציא המת מ"מ י"ל דאנן דנין על הסתימה שעומד בכל רגע להנטל אבל הכא יכול להוציאו לחוץ, דזה דוחק דכיון שחשיב כפתוח הואיל וסופו להפתח אין לו להציל כיון דאנן בעינן ביטול דוקא:

ונראה לפע"ד דהנה הר"ת והר"י הרי כתבו בב"ב שם לתרץ הקו' דהא דפקקו המאור בטפיח משום דכלי חרס לא בעי ביטול, והא דפריך התם כ"ח הא לא מבטל ליה איירי באינו סותם כל החלון. ואינו מובן מ"ש כ"ח מאוכלין ושאר דברים דבעי ביטול ובשלמא כ"ע העשוי לנחת דלא בעי ביטול כמ"ש התוס' שם י"ל דכיון דעשוי לנחת הרי לא יטלטלנו משם דכובדו קובעו וכמ"ש הריטב"א ז"ל (במגילה דכ"ו ושבת מ"ד) אבל כ"ח אינו מובן מ"ט. ולפ"ז י"ל דכיון דכ"ח המציל בצ"פ דגזה"כ היא אע"ג דעומד להפתח מציל ה"ה דלא בעי ביטול ור"ת לשיטתיה, והא דדוקא אם סותם כל החלון לא בעי ביטול ולא בממעט, ג"כ ר"ת ז"ל לשיטתיה בשבת (דצ"ו ע"א) בתוס' ד"ה לענין צ"פ דכל שיש נקב בהכלי אינו מציל בצ"פ ואין כן דעת רש"י ור"י ז"ל ע"ש, ומש"ה ס"ל לר"ת ז"ל דדוקא בסותם כל החלון דגם צ"פ הוא מקיף כל הכלי, אבל מ"מ י"ל דהכל הוא מה"ת. אך צ"ע דעת הר"י ז"ל ולר"ת ז"ל קשה הא דאיתא בתוספתא הובא בר"ש ז"ל סופ"ח דשתי חביות ובהם שני חצאי זיתים ומוקפים צמיד פתיל דר' יהושע מטהר הבית והרי הכלים חשובים כפתוחים ויטמא הבית ואע"ג דצ"פ מציל על הטהרה דגזה"כ היא מ"מ על הטומאה אינו מציל וכיון דחשובים כפתוחים לגבי טומאה יהיה הבית טמא ויש לתרץ בקל. ויש לומר ג"כ דר"י ור"א שם פליגי בפלוגתת רש"י ור"ת ז"ל ועיין מש"ל [כ"א ס"א]:

סימן ג תירוץ על קושית רבינו רע"א ז"ל במשנה דאהלות (פי"ג מ"ה):

באהלות (פי"ג מ"ה) בהא דתנן אלו ממעטין את הטפח כו' פחות מכביצה אוכלין, פירשו הר"ש והר"ב ז"ל משים דאין אוכל פחות מכביצה מקבל טומאה מה"ת הלכך ממעט וחוצץ בפני הטומאה, דטומאה דרבנן חוצץ בפני הטומאה, וכן פירש שם הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות. אמנם בחבורו (פט"ו ה"ג) כתב, פחות מכביצה אוכלין שאינם מוכשרים אינן חשובין אצלו ואין