פתח האוהל קח

בשבת, וכתבו התוס' דאיירי בגוסס שימות קודם שיצא השבת ואמר דשם תהא קבורתו ע"כ, ס"ל דבעינן ביטול עולמית ומש"ה לא סגי בהא לחוד דבשבת אסור לטלטלו, ובשיטה מקובצת שם כתב בהא דפריך גבי תבן הא חזי להיסק דהו"מ לתרץ דאיירי בשבת, וכ"כ ברמ"ה ז"ל ס"ל דכיון דלא חזי לשבת שפיר חוצץ. אך מ"מ י"ל דבכ"מ בעינן ביטול עולמית וכמ"ש הריטב"א ז"ל בסוכה (ד"ד) וז"ל, והא דאמרינן בשמעתין דלגבי טומאה בעינן ביטול לעולם, לא תקשי למאי דאמרינן בב"ב דבן שמונה ממעט בחלון בשבת שהוא אסור לטלטלו אע"ג דליכא ביטול אלא ליומו, דטעמא דבעינן ביטול לעולם כדי שלא ימלך ליטלו, אבל בבן שמונה שאסור לטלטלו ואי אפשר לו לימלך ליטלו, אפילו ביטול ליומו הוה ביטול מפי רבינו נר"ו עכ"ל:

אמנם הר"ן ז"ל בסוכה שם כתב וז"ל תבן ובטלו הוה מיעוט וכ"ש עפר ובטלו, איכא מאן דאמר דבטול לעולם בעינן ולדידי מסתברא דבבטול לשבעה סגי מדאמרינן הכא בכרים וכסתות בטלה דעתו אצל כל אדם, ואלו במתניתין דאהלות (פט"ו מ"ז) חזינן לגבי טומאה דלכרי של תבואה מהני ביטול, ואי בטול לעולם בעינן נימא בטלה דעתו אצל כל אדם, אלא ודאי בביטול לשבעה סגי ולענין טומאה כל זמן שהטומאה שם, ומש"ה בכרים בטלה דעתו אצל כל אדם שאין אדם עשוי לבטלן שבעה אלא משתמש בהם תדיר משא"כ בכרי שעתיד לעמוד זמן שאין אדם מזיזו כלל והארכתי בחדושי עכ"ל, והריטב"א ז"ל במגילה (דכ"ו) כתב על הקושיא דפקקו את המאור והא דרבא דאמר דלו לתיבותא אותבוה הא לא ביטלהו וז"ל ודעת מורי רבינו נר"ו דמעולם [לא בעינן] בשום דבר דמבטל ליה לעולם, אלא כיון דמבטל ליה בזמן החציצה כהא דהכא בהכי סגי, והיינו דטפיח לא חשיב דופן משום דלא מבטל ליה לדורות אלא לזמן החציצה וכעין כ"ח בשבת שהוא חוצץ אע"פ שאינו מבטלו אלא לשבת שאינו בר ביטול וכדכתיבנא התם בס"ד עכ"ל. והא דסותר הריטב"א למ"ש בסוכה בשם רבו ז"ל י"ל דאחד בשם הרא"ה ואחד בשם הרשב"א ז"ל. וראיתי בשדי חמד כללי הפוסקים בשם החיד"א ז"ל דאם הריטב"א ז"ל כותב איזה דבר בשם מורו ובמקום אחר כותב בהיפך בשם רבו ז"ל אפשר לומר דמורו לחוד ורבו לחוד ע"ש שהאריך, ולפי שיטת הר"ן והריטב"א ז"ל דסגי ביטול ליומו. מתורץ קו' התוס' בהא דפריך לשמואל ותפ"ל דהו"ל דבר המק"ט והרי אי מבטלו אין מקבל טומאה ולפ"ז י"ל דביטלו ליומו ושפיר מקבל טומאה:

והנה לפי שיטת התוס' דבעי ביטול לעולם ובנפל איירי דשם תהא קבורתו קשה לי דהרי אח"כ פריך הש"ס גבי ס"ת שבלה הא בעי גניזה ומשני שם תהא גניזתו א"כ אמאי לא פריך הש"ס הכא מקודם הרי בעי קבורה וע"ז לישני דשם תהא קבורתו והא כתב המג"א (תקכ"ו) דנפל צריך קבורה. וראיתי בחדושי הרש"ש כאן שכתב דמשמע מדברי התוס' דנפלים א"צ קבורה וציין לדברי המג"א הנ"ל, ומה שהקשה דהרי יטמא הבית י"ל דאיירי באופן שהוא טומאה רצוצה וכמ"ש התוס' סוד"ה בחבית:

סימן ב הא דהסותם בחלון צריך ביטול אם הוא מה"ת או מדרבנן:

בשיטה מקובצת וביד רמ"ה (בב"ב די"ט) כתבו דרקיק אינו ממעט בחלון משום דלא מבטל ליה וכל העומד ליטול כנטול דמי, וכ"כ ברבינו גרשום ז"ל הנדפס בש"ס ווילנא דרקיק אינו ממעט דדעתו עליה למיכליה וכמו כמאן דליתא דמי, ובר"ח ז"ל (בביצה ד"י) כתב דסוף טומאה לצאת טמא משום שאין לך פתח שאינו עשוי לבוא ולצאת וקיי"ל שכל פתח העומד להפתח כפתוח דמי ואינו חוצץ בפני הטומאה אלא דבר הסותם לגמרי עכ"ל [ועמש"ל כ"א ס"א בזה], ולפ"ז י"ל דמה"ת הוא דחשיב כמאן דליתא, ובתפארת למשה (סימן שע"א) כתב דראוי להחמיר כמ"ש המהרש"א ז"ל דבאוכלין אף אם סותם כל החלון בעי ביטול דהוא איסור דאורייתא ע"ש, הרי ס"ל דמה"ת בעי ביטול:

אמנם הריטב"א ז"ל שכתב בסוכה דהא דבן שמונה המונח בחלון בשבת ממעט משום דאסור לטלטלו אע"ג דלא הוה ביטול אלא ליומו, דטעמא דבעי ביטול לעולם הוא כדי שלא ימלך ליטלו ובבן שמונה שאסור לטלטלו א"א לו לימלך ליטלו כמש"ל ס"א, משמע דהוה רק מדרבנן. אך די"ל דרק הא דבעינן ביטול לעולם זה הוה מדרבנן אבל ביטול ליומו בעינן מה"ת. אך מלשון הנמוקי יוסף שכתב דבפרק לא יחפור משמע שאם היה אותו דבר שסוכר בו את החלון דבר הראוי למלאכה אחרת אינו חוצץ בפני הטומאה דדילמא שקיל לה משם, משמע דלגמרי הא דבעי ביטול הוה מדרבנן, ובמשנה אחרונה (פ"ו מ"ב) כתב בהדיא דלא הוה רק מדרבנן דאם לא ביטלו חיישינן שמא אתא למשקליה ואתא לטהר כבתחלה ומש"ה בסותם כולו לא בעי ביטול דבזה לא טעי דבין סתום לפתוח לא טעי עי"ש:

ולפ"ז אי נאמר דהא דצריך ביטול הוה רק דרבנן יש לתרץ קו' הראשונים ז"ל מהא דרבא דאמר דלו תיבותא אותבוה. דהנה הרי איתא בע"ז (די"ג) והכי קיי"ל בש"ע (סי' שע"ב) דמותר לכהן לטמאות א"ע לטומאה דרבנן לצורך מצוה, ובירושלמי ברכות(פ"ג ה"א) מהו שיטמא כהן לכבוד התורה, ר' יוסי הוה יתיב ומתני ועאל מיתא, מאן דנפק לא אמר כלום, ומאן דיתיב ליה לא אמר כלום ע"כ, הביאו הרא"ש ז"ל בפ"ב דכתובות (די"ז) וכתב וז"ל וההיא דירושלמי הכי פרישא אין מדקדקין בבהמ"ד כהן שיושב בבהמ"ד וטומאה מאהלת עליה אין מצריכין אותו לצאת דסבר דמותר לטמאות לת"ת, ובגמרא דידן (עירובין דמ"ז) פליגא דלא שריא אלא בבה"פ וחו"ל אבל טומאה דאורייתא לא ע"ש בק"נ ובפתחי תשובה (סי' שע"ב סק"א). שוב ראיתי בתשב"ץ ז"ל (ח"ג ס"ב) שכתב בהדיא להתיר לכהנים להתפלל בבהכ"נ שיש בו טומאה דרבנן כמו שהתירו לדלג ע"ג ארונות לקראת מלכים וכתב עוד שאף שיש בהכ"נ אחר בעיר הדעת נוטה להקל עש"ה. ולפ"ז בהך דרבא דהוה בבי כנישתא דהוו בעו כהני למיעל לצלויי דשרי לטמאות א"ע לטומאה דרבנן לצורך מצוה [והרי ר"א שיחרר עבדו והשלימו לעשרה] ובלא התיבותא לא היו רשאים לטמאות א"ע דהו"ל טומאה מה"ת דחור טע"ט מביא הטומאה לשיטת רוב הפוסקים [כמש"ל כ"ג ס"ג] ומש"ה צוה להניח שם התיבה דמה"ת חוצץ אף שאינו מבטלו ושוב לטומאה דרבנן מותר לטמאות לצורך מצוה. ואולי י"ל דהא דפקקו המאור בטפיח היה ג"כ רק להציל מטומאה דאורייתא אבל מדרבנן בעי ביטול. ולפ"ז מתורץ מה שהקשו דכיון דפקקו המאור למה שוב הוצרך למדוד אם יש בגיגית פו"ט ובנו"ב מה"ק (סי' צ"ד) האריך בזה ולפ"ז א"ש דמדדו לידע אם הכלים עכ"פ טמאים מדרבנן:

והנה בשבת (ד"ק ע"א) הנ"ל דאמר אביי בור ברה"ר עמוקה עשרה ורחבה ארבעה מלאה מים וזרק לתוכה חייב, מלאה פירות פטור, דפירות מבטלי מחיצתא. ובתוס' שם הקשו היכי ממעטי הני פירות, והא אמר בחלון (עירובין ע"ח) כל דבר הניטל בשבת אינו ממעט, ואפילו אי איירי הכא בטבל שאין ניטל בשבת מ"מ כיון דניטל מה"ת הזורק לתוכו אמאי פטור, ואומר ר"י דמה"ת ממעט כל דבר ואפילו הניטל ומדרבנן הוא דגזרו דדבר