פתח האוהל קב

לא אמרינן לבוד, ושוב כתב דאף בפחות מטפח לא אמרינן לבוד, אך הרב ז"ל דכתב בפ"ד דאמרינן לבוד בפחות מטפח ע"כ צ"ל כמ"ש במשנה אחרונה דלהקל אמרינן לבוד בפחות מטפח:

והנה לפי מה שכתב הריטב"א ז"ל דבדבר העומד להיות פתוח לעולם לא אמרינן לבוד הואיל ונעשה לכך, צ"ל דהא דמוכח לה בסוכה דאין אומרים לבוד באמצע מהא דארובה, והרי הארובה איירי שנעשה מתחלה לכך דהא קתני דטומאה בין בבית ובין כנגד הארובה נתן את רגלו מלמעלן עירב את הטומאה, וא"כ ע"כ שנעשה הארובה לכך ומש"ה שיעורה טפח דאי נעשה ממילא שיעורו כמלא אגרוף וכמ"ש שם הרמב"ם ז"ל (פט"ז סוף ה"ג), ושוב לא אמרינן כלל לבוד, וצ"ל גם לפי תירוץ זה דהוכחת הש"ס היה מסיפא דאין בארובות טפח, וס"ל דסתמא קתני אפי' שנעשה ממילא מ"מ טומאה כנגד ארובות הבית טהור וע"כ דאין לבוד באמצע:

והנה מה שתירץ הריטב"א ז"ל דמש"ה חלון טע"ט מביא הטומאה משום דבטפח לא אמרינן לבוד דהוה כמו בעלמא ג"ט, קשה דהרי מפורש בריש פי"ג דהעושה מאור בתחלה שיעורו מלא מקדח גדול של לשכה, הרי דאף בפחות מטפח מביא הטומאה וקשה נימא לבוד, ואפשר דלא חש להקשות ע"ז כיון דבלא"ה דחי לה מש"ס סוכה הנ"ל דאף בפחות מטפח לא אמרינן לבוד. אך להמשנה אחרונה דתירץ כן בהחלט דבטפח לא אמרינן לבוד להקל, קשה אכתי מהא דחלון הנעשה למאור נימא לבוד להקל, ואך לפמ"ש הריטב"א ז"ל דכל דבר הנעשה להיות פתוח לעולם לא אמרינן לבוד, י"ל שפיר דמש"ה חלון העשוי למאור מביא בפחות מטפח משום דנעשה לכך אף להקל לא אמרינן לבוד, וה"ה בחלון העשוי לתשמיש דשיעורו טפח, אך בחלון שנעשה מאליה דזה כיון שאינו נעשה לכך ואינו עומד להיות פתוח לעולם, ואעפ"כ מביא הטומאה במלא אגרוף ולא אמרינן לבוד להקל, בזה צ"ל ע"כ משום דטפח בטומאה הוה כג"ט בעלמא, ור"ש ז"ל (פי"ג מ"ד) הביא הספרי זוטא חורים שחררוהו מים או שאכלום הרחשים או שאכלתה מלחת שיעורן כל שהו דב"ש ובה"א בפותח טפח ע"כ, וכתב הר"ש דמתניתין דקתני מלא אגרוף פליגא א"נ ברייתא בשחישב לתשמיש, ולפי תירוץ הראשון ע"כ דס"ל לב"ש דל"א לבוד להקל דהא הכא נעשה מאליה:

והנה בפ"ח מ"ד בהא דאיתא אלו חוצצין ולא מביאין מסכת פרוסה וחבילי המטה והמשפלות והסריגות שבחלונות, כתב המשנה אחרונה וכתב דאפשר דמכאן יצא להם להפוסקים דלהחמיר לא אמרינן בטומאה לבוד ולהקל אמרינן וכמ"ש הרמ"א ז"ל ביו"ד שע"א, וס"ל לענין טומאה בפחות מטפח מקרי לבוד ע"כ, ולפע"ד לו אם היה כן דעת הרמ"א ומהרי"ו ז"ל לא היו נקטי ב' גגין אע"פ שאין ביניהם רק פחות מג' לא אמרינן לבוד להחמיר, והו"ל למימר אע"פ שאין ביניהם טפח דמשנה דהכא בשאין ביניהם טפח איירי:

ובריש פי"ג תנן הסריגות והרפפות מצטרפות כמלא מקדח [אויר שבין הסריגות אע"פ שאין במקום אחד כמלא מקדח מצטרפין בין כולם לכמלא מקדח, הרב] כדברי ב"ש, ב"ה אומרים עד שיהא במקום אחד מלא מקדח. והכא ע"כ אי"ל לב"ה מטעם לבוד להקל דא"כ אפילו מלא מקדח במקום אחד לא יהיה מהני כיון דמלא מקדח הוא פחות מטפח, וע"כ דרק הלכה הוא דהשיעור צריך להיות במקום אחד לב"ה:

ואדמו"ר הרב הגאון הגדול מו"ה חיים אלעזר וואקס זצ"ל כתב בספרו נפש חיה (חיו"ד סימן צ"ו) דבר נחמד לפרש בזה המשנה דפ"י דאהלות מ"ג דתנן מקצת טומאה בבית ומקצתה כנגד ארובה, הבית טמא וכנגד הטומאה טמא דברי ר"מ, ר' יהודה אומר הבית טמא כנגד הטומאה טהור, ר' יוסי אומר אם יש בטומאה כדי שתחלוק ותטמא את הבית ותטמא כנגד הטומאה טמא, ואם לאו הבית טמא כנגד הטומאה טהור ע"כ, ואינו מובן במאי פליגי ועוד דהרי אם הטומאה כנגד הארובה לחוד הרי מודים ר' יהודה ור' יוסי דהמאהיל כנגד הטומאה טמא, ואמאי במקצתה תחת הבית לרבי יהודה המאהיל כנגד הטומאה טהור ואע"ג דיש תחת הארובה כזית ולר' יוסי דוקא אם יש כדי שתחלוק אז המאהיל כנגד ארובה טמא ואל"כ טהור וטעמא בעי:

אך די"ל דר' יהודה ס"ל הא דלא אמרינן בטומאה לבוד אף בפחות מטפח הוא רק להחמיר אבל להקל אמרינן לבוד בפחות מטפח, ואך הא דטומאה כנגד הארובה כנגד הטומאה טמא היינו משום דאי אפשר לומר לבוד להקל שיהיה כנגד הטומאה טהור דאי אמרת לבוד ושיהיה כסתום א"כ שוב יהיה הבית טמא, דאי אפשר לומר תרתי דסתרי שיהיה כלבוד לענין המאהיל כנגד הטומאה ושיהיה כפתוח לענין שיהיה הבית טהור [הרשב"א עירובין הנ"ל שכתב דאי לבוד להקל אף תרתי דסתרי אמרינן י"ל דהתם בדרבנן קיל טפי או דר' יהודה ס"ל דתרתי דסתרי לא אמרינן] אבל היכא דהבית בלא"ה טמא במקצתה תחת הארובה ומקצתה תחת הבית שפיר י"ל לבוד להקל, שיהיה נגד הטומאה טהור, דאין כאן חומרא להבית שיהיה טמא כיון דבלא"ה טמא ע"י שמקצתה תחת הבית. אמנם כ"ז בכזית שמקצתה בבית ומקצתה תחת הארובה, אבל היכא שמונח כזית אחד תחת הבית וכזית אחד תחת הארובה, בזה אי"ל לבוד להקל משום דהבית בלא"ה טמא, דז"א דהרי אם יסתלק הכזית המונח בבית לא יטמא הבית מחמת הכזית המונח כנגד הארובה משום דלחומרא לא אמרינן לבוד ולפ"ז שוב גם עתה לא נוכל לומר לבוד אף ע"ג דהבית בלא"ה טמא משום הכזית המונח תחתיה, ורק בכזית המונח חציו תחת הארובה וחציו תחת הזית בזה י"ל לבוד להקל והמאהיל כנגד הטומאה טהור, דהכא אם ינטל החצי זית המונח תחת הבית ויהיה הבית טהור שוב יהיה גם כנגד הטומאה טהור ולא יהיה לעולם תרתי דסתרי, ולזה קאמר ר' יוסי שאם יש בטומאה כדי שתחלוק ותטמא תחת הבית ותטמא תחת הארובה בזה שוב אם תחלוק הזית ותטול הכזית אשר מתחת לבית שוב יהיה לבוד להחמיר שיטמא הבית ע"י הכזית שכנגד הארובה ורק היכי שלעולם לא שייך תרתי דסתרי אהדדי כגון בחצי זית תחת הארובה בזה אמרינן לבוד להקל. ולפ"ז שפיר כתב הרמ"א ז"ל דבטומאה לא אמרינן לבוד להחמיר אבל להקל אמרינן, והש"ס דסוכה (די"ח) דמוכח דלעולם ס"ל דלא אמרינן לבוד אף להקל אזלא אליבא דר"מ דס"ל לעולם המאהיל טמא אף בחצי זית תחת הארובה וחצי זית תחת הבית משום דס"ל דלא אמרינן לבוד אף להקל, אבל אנן קיי"ל כר' יוסי ע"כ דפח"ח. ואם דמה שכתב אדמו"ר ז"ל דהש"ס אזיל אליבא דר"מ הוא דוחק, דא"כ המ"ד דס"ל דאין לבוד באמצע והוכיח לה ממשניות דארובה, איך הוכיח מר"מ דלא קיי"ל כוותיה, והרי ר"י ור' יוסי פליגי וס"ל דאמרינן לבוד להקל אף באמצע ושם לענין סוכה הוה לבוד להקל, אמנם הפירוש במשנה הוא דבר חכמה וקצת מזה כתב במשנה אחרונה ע"ש:

ולפ"ז נראה לפע"ד לפרש משנה הקודמת דתנן הטומאה כנגד ארובה (שאין בה פותח טפח] נתן את רגלו מלמעלן ר"מ מטמא, וחכ"א אם טומאה קדמה את רגלו טמא (שהרי בעת שנתן רגלו האהיל על הטומאה, הרב] ואם רגלו קדמה את הטומאה טהור, [שקודם שבאה הטומאה כבר נעשה אהל סתום ובשעת שנכנסת בו הטומאה אין שם בארובה פו"ט כדי שתצא ממנה הטומאה, הרב]