פתח האוהל קא

רה"י היא ע"כ, וקשה כיון דאהל זרוק ל"ש אהל משום דיצא מתורת אהל ומשויא לה כלי ולרש"י ותוס' בנזיר דבזרקה כ"ע מודים דל"ש אהל ולשיטת רש"י וריטב"א אליבא דר"ח ז"ל מקבל התיבה טומאה בשעת זריקה אע"ג שמחזקת מ"ס דיצאה מתורת אהל ונעשה כלי, א"כ אמאי לא נאמר גם הכא דכיון דזרקה להכוורת יצאה מתורת רשות ומשוי לה כלי כיון דזריקה מוציא מתורת אהל ה"ה מתורת רשות, וע"כ דהוה רק מדרבנן והכא לענין חיוב חטאת איירי. אך יש להביא ראיה דמה"ת ל"ש אהל לפמ"ש במהרי"ל ז"ל (סי' ק"נ) דכהן מותר לטמאות עצמו לטומאה דרבנן דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה ע"ש [עיין לעיל כ"א ס"ה מ"ש בזה] וא"כ אמאי לרבנן אין מערבין לכהן בבה"ק משום דס"ל אהל זרוק ל"ש אהל, הרי הוה רק טומאה דרבנן ומותר לכהן לטמאות, וע"כ דמה"ת ל"ש אהל, אך המהרי"ל ז"ל לא החליט לומר כן וסיים דהרי"ף והרא"ש ס"ל דאסור לכהן לטמאות לסט"ל עש"ה:

ובעירובין שם דתניא ר"י אומר מערבין לכהן טהור בתרומה טהורה בקבר, ופריך היכי אזיל ומשני בשידה תיבה ומגדל, וכתבו התוס' דקבר תופס ד' אמות ומש"ה פריך היכי אזיל ומשני בשידה תיבה ומגדל דכיון דמותר לר"י בבה"ק כ"ש בד' אמות של קבר דאסור רק משום הרחקה, והא דפריך לרבנן מ"ט בקבר יחידי היינו דאף רבנן לא פליגי רק בבה"ק גדול אבל בקבר יחידי דד"א של קבר אינו אסור אלא משום הרחקה וכיון דאזי, בשידה אין לך הרחקה גדולה מזה ע"כ וע"ש בפירש"י ז"ל. וקשה אמאי דחקו התוס' לומר דכיון דאזיל בשידה אין לך הרחקה גדולה מזו ולא כתבו פשוט כיון דד"א של קבר אסור רק מדרבנן ומש"ה שוב מותר באהל זרוק דהוה ג"כ רק מדרבנן ותרי דרבנן לא אמרינן דהא דאסור בארץ העמים הוא רק משום דהחמירו טפי כמ"ש השבו"י, וע"כ דס"ל דמה"ת ל"ש אהל, ואפשר דעדיפא מיניה קאמרי דאם הולך בשידה זה בעצמו הוה הרחקה ואצ"ל משום תרי דרבנן:

אגב בהא דקתני בפ"ח דאהלות מ"ה ר' יוסי אומר הבית שבספינה אינו מביא את הטומאה, וטרחו הרב והר"ש ז"ל בטעמו של דבר והנה הוא מבואר בירושלמי פ"ק דעירובין (ה"ז) ובסוכה (פ"ב ה"ד), ר"ש בר כרסנא בשם רבי אחא ר"מ ור' יוסי ור"א בן עזריה שלשתן אמרו דבר אחד, ר"מ דלחיים מטמא משום גולל ר' מאיר מטהר, ר' יוסי דאהלות ר"י אומר הבית שבספינה אינו מביא הטומאה, ר"א בן עזריה דתני מעשה בי ראב"ע ור"ע שהיו באין בספינה ועשה ר"ע סוכה בראש הספינה ובאת הרוח והפריחתה א"ל ראב"ע עקיבא היכן סוכתך ע"כ, משמע בהדיא דטעמא דר"י הוא משום דלא הוה דבר קבוע וכמ"ש המפרש שם, ובמלאכת שלמה שם רמז להירושלמי הזה דמוכח מיניה דגרסינן ר' יוסי אומר ולא כיש גורסין ר' יהודה ואח"כ העתיק דברי הר"ש ז"ל ולא העיר כי טעמו דר"י מפורש בירושלמי הנ"ל:

סימן יא בענין הא דלא אמרינן לבוד להחמיר הרמ"א ז"ל ביו"ד (סי' שע"א ס"ד) כתב שני גגין שאינן נוגעים זה בזה אע"פ שאין ביניהם רק פחות מג' לא הוה חיבור לטומאה, דלא אמרינן לבוד להחמיר ע"כ, וכ"כ התוס' סוכה (די"ז סוע"א) והרא"ש ז"ל שם וכ"כ בדרכי משה או"ח (סי' תק"ב), ובט"ז יו"ד שם סק"ה הקשה ע"ז מסוכה (דכ"ב) ואין מובן כוונתו ז"ל וכמ"ש בתפארת למשה שם, ובמג"א (וסי' תק"ב) הקשה מעירובין (ד"ט) במבוי שרצפו בלחיים דאמרינן לבוד להחמיר ואסור לטלטל רק עד חודו הפנימי כו' והו"ל מבוי וצריך לחי אחר להתירו, והחכם צבי ז"ל (סי' נ"ט) הקשה מעירובין (דכ"ה) הרחיק מן הכותל פחות פחות מג' לא הועיל, ופירש"י משום דהוה כמחיצה ע"ג מחיצה הרי דאמרינן לבוד אף להחמיר, ומצאתי ברשב"א ז"ל עירובין (דט"ז ע"ב) כתב בד"ה אי מוקי לה עילאי אתי אוירא דהאי גיסא ואוירא דהאי גיסא ומבטלי ליה וז"ל, א"נ יש לי לומר דבכה"ג לא אמרינן אתי אוירא דהאי ודהאי גיסא משום דלבוד להקל אמרינן ולא להחמיר, והלכך כל שאתה בא לומר אתא אוירא דלמעלה מן החבל העליון דהיינו אוירא דעלמא ומבטל ליה לא אמרינן לבוד, והרי החבל העליון מפסיק בינו ובין אוירא דעלמא, וכי אמרת מ"מ אוירא דביני ביני מבטל ליה אמרינן לבוד וזה נ"ל עיקר. אח"כ חזרתי וראיתי דאפילו להחמיר אמרינן לבוד במבוי שרצפו בלחיים, ולפיכך התירוץ הראשון עיקר עכ"ל:

והמג"א שם הקשה מהא דקאמר בסוכה (די"ח) גבי ארובה שאני טומאה דהלכתא גמירי לה דלא אמרינן לבוד, הרי אי לאו הלכות טומאה הוה אמרינן לבוד אף להחמיר, והחת"ס (סי' ש"מ) כתב דאכתי היה אפשר לאתויי מסיפא שם (פ"י מ"ד) דאם יש טפח טומאה בעליה הבית טמא נימא לבוד להקל ע"ש, ובקרבן נתנאל ברא"ש שם סי' ת', והט"ז הקשה דאי אמרינן לבוד איך משכחת לה דחור טפח מביא טומאה לבית נימא לבוד להקל ויהיה חשוב כסתום, ובפ"ד מ"ב גבי כלים שתחת המגדל אם אין שם פותח טפח טהור"ים, כתב הרב ז"ל דאין הטומאה נכנסת לשם משום דאמרינן לבוד, ובפ"י מ"ב גבי אין בארובות פו"ט טומאה בבית כנגד ארובה טהור כתב הרב ז"ל דהא קמ"ל דאף בפחות מטפח לא אמרינן לבוד, וכתב שם המשנה אחרונה וכ"כ בפ"ט מ"ג דרק להחמיר לא אמרינן לבוד, אבל לקולא אמרינן לבוד ומש"ה כתב הרב ז"ל בפ"ד גבי מגדל משום לבוד, אך כל זה בפחות מטפח אבל לא בטפח, דבטומאה טפח הוה כמו בעלמא ג"ט ואף להקל לא אמרינן לבוד, ומתורץ בזה קו' הט"ז דאמאי חור שבין בית לבית מביא הטומאה נימא לבוד להקל דשאני התם כיון דמחזיק טפח שוב לא אמרינן לבוד אף להקל דהוה כמו ג"ט בעלמא ע"ש:

והאמת שכ"כ הריטב"א ז"ל בסוכה שם דהוכחת הש"ס הא דאין לבוד באמצע הוא רק מסיפא דאין בארובות פו"ט אבל מרישא דיש בארובות פו"ט אין ראיה משום דבטומאה טפח הוה כמו בעלמא ג"ט דלא אמרינן ביה לבוד, וזה דלא כפירוש רש"י התם דהוכחת הש"ס הוא מרישא ועיין בפנ"י שם, ובריטב"א ז"ל בעירובין (ד"י ע"ב) כתב גבי עור העסלא וחלל שלו מצטרפין לטפח, וז"ל הא דאמרינן שמנטרפין העומד והאויר לטפח לעשות טומאת אהל ופירש"י דטעמא או משום דעומד כפרוץ הוה עומד או דעומד כפרוץ משתי רוחות כדמפרש ואזיל, ק"ל למה לי כולי האי תפ"ל דכל פחות מג' כלבוד דמי, וי"א דאין לבוד בכלים וקשיא קצת ההיא דכוורת. אבל י"ל דבדבר העומד להיות פתוח לעולם ונעשה לכך אין אומר בו לבוד, וא"ת בלא"ה נמי מאי קושיא לענין טומאה אין אומר לבוד דא"כ בטלת תורת פו"ט וחלון המביא את הטומאה י"ל דלגבי טפח לא אמרינן לבוד דרחמנא אחשביה לטפח לענין טומאה כאלו הוא דבר חשוב כג"ט, אבל בפחות מטפח יש לנו לומר לבוד, והא ליתא כדאמרינן במסכת סוכה אמתניתין דאהלות גבי טומאה דארובה דאע"פ שאין בה פו"ט טומאה בבית הבית טמא ותחת ארובה טהור, טומאה תחת ארובה הכל טהור, ומשם נלמוד ג"כ דהכא מיירי כשהטומאה תחת העור, דכל טומאה שהיא תחת האויר לעולם אינו עושה אהל וכ"פ בתוס' עכ"ל, הרי דהקשה קו' הט"ז דאי נאמר לבוד איך חלון מביא הטומאה, ותירץ כמ"ש המ"א דבטפח