פתח האוהל י

תחתיה והיא מונחת בפתח דדרך טומאה לצאת דרך שם. אמרינן שנעשים אהלים לטמא ולא לטהר כאילו הטומאה עצמה שם עי"ש. הרי בהדיא דסט"ל דרואין כאילו גוף הטומאה במקום שסופה לצאת, וכלי המונחת בפתח גרע מאלו היתה מונחת בתוך הבית. דבתוך הבית יש לו דין אהל המשכה. ובפתח הו"ל אהל גרידא. והרא"ש ז"ל דס"ל דרואין כאלו גוף הטומאה במקום שסופה לצאת כמ"ש לעיל, אזיל בשיטת רבו המהר"ם מרוטנבורג ז"ל:

והנה השיטה מקובצת בביצה ד"י כתב וז"ל ולכולהו פרושי אינו טמא אלא העומד על פתח הבית שהמת בתוכו. אבל פתחים של שאר הבתים אע"פ שסוף המת לצאת דרך שם טהור, דתרתי בעינן שיהא פתחו של בית שהמת שם ושסופו לצאת בו. ונראה לתרץ לשון רש"י ז"ל שפירש (המת בבית ולו פתחים הרבה) אפי' כולם פתוחים דמיירי באין ברוחב המשקוף טפח ואין בו דין אהל ואפ"ה כלים שתחתיו טמאים עכ"ל מורי נר"ו. אי נמי בסגורין שהכלים תחת הזיזין הבולטין מן הגג בחוץ. ואפי' בפתוחין ליכא [אולי צ"ל לא צריך] לדחוקי כמו שפירש מורי נר"ו שאין ברוחב המשקוף טפח. דמיירי כגון שיש הפסק חצר בין הפתחים ובין המת וכן פירשו בתוס' עכ"ל:

פירוש דקשיא ליה בהא שכתב רש"י ז"ל המת בבית ולו פתחים הרבה כולם פתוחים או כולם סגורים, והרי בפתוחים א"צ לטעם סט"ל והרי בלא"ה טמא כדין חור טע"ט דמביא הטומאה מבית לבית. ומש"ה פירש בשם מורו ז"ל דאיירי שאין בו רוחב טפח במשקוף וא"כ משום דחור טע"ט דמביא הטומאה לא היה טמא דאין כאן אהל ורק משום סט"ל. ואח"כ כתב דא"צ לדחוקי שאין שם רוחב טפח ורק שיש הפסק חצר בין הפתחים ובין המת, ומשום חור טע"ט לא היה טמא, ורק משום סט"ל. ולפ"ז מ"ש בתחלת דבריו דאינו טמא אלא העומד על פתח הבית שהמת בתוכו אבל פתחים של שאר הבתים טהורים, הוא הכל מדברי מורו ז"ל, ומש"ה היה צריך לדחוקי בדברי רש"י ז"ל דאיירי שאין בו רוחב טפח, אבל הוא חולק וס"ל דאף שיש הפסק חצר ג"כ אמרינן סט"ל, ושפיר כתב רש"י ז"ל כולם פתוחים היכי שיש הפסק אויר דמשום חור טע"ט לא היה טמא ורק משום טומאת פתחים, ופליגי בפלוגתת הפוסקים הנ"ל אי אסור לכהנים לילך דרך שער העיר שסוף המת לצאת דרך בו. אך מורו ז"ל ס"ל עוד דדוקא פתח הבית שהמת בתוכו טמא. אבל שאר הבתים טהורים דדוקא תרתי בעינן פתחו של הבית שהמת בו ושסופו לצאת [וקשה לי מתוספתא הובא בר"ש ז"ל באהלות פ"ז וברמב"ם ז"ל הטו"מ פ"ז ה"ג ובראב"ד ז"ל. ועי' בטויו"ד (סי' שע"א ס"ד) דלכולהו פירושי הבית שער טמא אע"ג דהוא חדר שאין המת בו. וכן קשה מתוספתא הובא בר"ש ז"ל סופ"ח כחצי זית בפנימי החיצון טמא ע"ש]:

ולפ"ז נראה דע"כ לא ס"ל דרואין כאלו כבר הטומאה שם או דרואין כאלו הדלת פתוח דא"כ אמאי החדרים שלפני החדר שהמת בו טהור הרי ע"כ סופו לצאת דרך שם וכל הפתחים ע"כ עתידים לפתוח, וא"כ הטומאה מתפשטת מחדר לחדר, דמלשון השיטה משמע דשאר הבתים טהורים אף שאין הפסק אויר בין בית שהמת בו לשאר הבתים, וגם אמאי אי אין במשקוף פו"ט ג"כ טמא, דהרי לטעם דרואין כאלו הדלת פתוח והטומאה מתפשטת מבית למשקוף, בודאי אי אין במשקוף פו"ט טהור דליכא אהל שיטמא [ועי' באהלות פי"ב מ"ח, היה נתון בתוך הבית הנוגע במשקוף טמא ובמפרשים ובא"ר שם]:

וע"כ דס"ל דסט"ל גזה"כ היא וטעמא ליכא, וההלכה הי' דרק פתח שהמת בו טמא, וה"ה באין בו פו"ט ושאר פתחים טהורים, אבל אין רואין כאלו המת שם או שהדלת פתוח:

ונראה דכן ס"ל ג"כ להתה"ד (סי' כ"ד) הנ"ל שכתב שם וז"ל וגם נמצא פה אצלנו בנמוקי שנתחדשו לפני שארי מה"ר שלום שכתב שמה"ר מאיר סג"ל אסר לכהנים בווינא שיצאו דרך שער העיר שסוף המת לצאת שם עד לאחר שעבר המת חוצה. אבל כתב ג"כ שמה"ר שלום ז"ל לא חשש לאסור זה. וכ"נ נמי דלא נהגו ליזהר בגבולינו בזה. ונראה הטעם כיון דרש"י פירש בפרק הדר דמה שטמא הפתח שסוף הטומאה לצאת שם אע"פ שאינו תחת האהל של מת הלכה למ"מ היא ואין טעם בדבר, נוכל לומר כיון דמילתא בלא טעמא היא הבו דלא לוסיף עלה. ונימא דכך היא הלכה דוקא באותו פתח שמוציאין אותו תחלה מתוך האהל אל תוך האויר (זה דלא כמ"ש בשיטה הנ"ל דלדידיה משמע אף אל תוך חדר אחר) הואיל ובאותה יציאה נטהר האהל, יאמר הלכה שאותו פתח יטמא ולא מכאן ואילך. ואין לתמוה על חילוק זה. וכעין זה תניא בתוספתא על אותה משנה. פתח גדול ופתח קטן, חשב להוציא בפתח קטן טיהר את הגדול. ויש לי פירוש על המשניות דסדר טהרות. ופירוש בבא זו כגון שיש שער גדול ובו פתח קטן והשער אין פותחין רק לסוסים ולגמלים. אבל בני אדם הנכנסים והיוצאים אין פותחים להם אלא פתח קטן ואם חשב להוציאו בפתח קטן טהור השער. הא קמן דאע"ג דהמת עובר דרך תקרת השער הגדול אעפ"כ טהור, היינו כעין שחלקתי. ומה"ר שלום ז"ל חלק בענין אחר. אין לי פנאי להאריך עכ"ל:

ס"ל להתה"ד דדוקא אותו פתח שמוציאין המת תחלה מתוך האהל אל תוך האויר טמא. אבל פתח אחר אע"ג דמאהיל על פתח זה. ופתח קטן אע"ג דתקרת הגדול מאהיל עליו כיון דאין מוציאין דרך בו טהור. ואי נאמר דרואין כאלו הטומאה שם או דרואין כאלו הדלת פתוח והטומאה מתפשטת לתחת המשקוף אמאי השער הגדול טהור הרי מאהיל התקרה על הקטן. וע"כ דס"ל דרק גזה"כ היא טומאת פתחים, אבל אין רואין כאלו הטומאה שם או הדלת פתוח:

אמנם ברמב"ם ז"ל הלכות טומאת מת (פ"ז ה"ב) שכתב פתח קטן בתוך פתח גדול המאהיל ע"ג שניהם טמא. חשב להוציאו בקטן טיהר קטן את הגדול ע"כ. וכתב הראב"ד ז"ל וז"ל פתח קטן בתוך פתח גדול. א"א נראה לי בצד הפתח קאמר ע"כ ועי"ש בכ"מ. אפשר דמש"ה נייד הראב"ד ז"ל מפירוש הרמב"ם ז"ל (וכן פירש הר"ש ז"ל] דס"ל דרואין כאלו הטומאה שם או דהדלת פתוח והוצרך לפרש ע"כ דהפתח הקטן בצד הגדול והגדול אינו מאהיל ורק דקמ"ל דפתח הקטן אינו בטל להגדול עי' בכ"מ שם:

ונראה דכן ס"ל ג"כ להרדב"ז ז"ל ח"א (סי' תע"ו) אחרי שהביא דברי הכלבו והתה"ד אי אסור לכהן לילך דרך שער העיר כתב וז"ל, ועוד שאין נזיר מגלח על טומאת הפתחים עד שיהיה עם המת תחת האהל יחד. וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ז מהלכות נזיר וז"ל כל אלו הי"ב טומאות שמנינו כו' אי היה הנזיר ואחת מטומאות אלו באהל אחד הרי זה מגלח כו'. משמע בהדיא דדוקא בהני מגלח אבל לא על טומאת הפתחים כיון שאינו ביחד תחת אהל אחד. ושנינו בתוספתא דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין הכהן מוזהר עליה. ואע"ג דאיכא למ"ד דשבשתא היא ולא סמכינן עלה מ"מ הבו דלא לוסיף עלה לאסור אפי' שאר פתחים. וכיון שנהגו הכהנים במקומנו שלא ליזהר בזה מנהג אבותינו תורה היא ואין לשנות מנהגם עכ"ל:

וקשה דאיך רצה לחדש דאין כהן מוזהר על טומאת פתחים משום דאין נזיר מגלח אלא שיהיה עם המת תחת אהל אחד, והכא אינו עם הטומאה תחת אהל אחד. והרי הרמב"ם ז"ל כתב בהלכות אבל (פ"ג ה"ג) וז"ל וכן אם נכנס כהן לאהל טמא, שנכנסה לו הטומאה לוקה,