פתח הבית (רמב"ם) ח

וכו' הא ס"ס הוי משאצ"ל והדר הוי דרבנן. אך י"ל דהכי פריך דמ"מ מאי אהדרו לריב"ב אם מצילין תיק וכו'. דלמא ריב"ב סובר מלאכה שאצל"ג חייב. ובשלמא אי הוי הקו' משום דבר שאין מתכוין שפיר דאף ר"י דסובר דבר שאין מתכוין בשבת אסור הוי רק דרבנן כמ"ש תוס' ביומא בסוגי' דמצרף. משא"כ מלאכה שאצל"ג לר"י חייב מן התורה וא"כ מנ"ל לרבנן להקשות לריב"ב. אבל באמת אי קיימ"ל מלאכה שאצל"ג פטור שפיר מפשיט כדרכו וק"ל. אך עדיין לא אבין מדוע נימא כלל דהוי דבר שאין מתכוין הא עושה המלאכה ממש רק דהוי א"צ לגופה וצ"ע כעת. ובחי' למנחות פ' ר"י כ' עוד מזה

א הח"י ואם הי' יבישה וכו'. ע' לח"מ. וקצת הי' מקום לומר דשאני הרכבתו והבאתו וכו' דהם לא משכחת להו רק חוץ למקדש ולא עיינתי כעת

יא) פ"ב ה"א אין שוחטין וכו' ע' כ"מ ומ"ל הי"ג כ' תוך הענין השייך לכאן. ומה שצ"ע קצת מדוע לא הזכירו כלל מהפלפול אם שה לבית אבות דאו' או לא. ע' פ' האשה (פח. תוס' ד"ה שה וכו') ודף (צא: ד"ה איש זוכה וכו'). וע' גם בגיטין פ"א. ובחי' לקונטרס ברירה הארכנו קצת בזה

יב) ה"ג ע' לחם יהודה כ' לדעת הרמב"ם אף דלאוכליו ושלא לאוכליו כשר מ"מ לכתחלה אסור. אבל רש"י סובר דה"פ דוקא אם אין א' מהן יכול לאכול כזית ע"ש היטב. ומ"ש הלחם יהודה הנ"ל צע"ג כאשר כתבו השיורי כנה"ג דזה דוחק. וקצת הי' נראה כוונת הרמב"ם דאם אין יכול לאכול כל א' מהם כזית היינו שאין בו כדי לחלק שיבוא על כל א' כזית. לא אמרינן דאפשר שמוותר א' נגד חבירו ושפיר יכולין לאכול עכ"פ מקצת חבורה כזית וש"ד קמ"ל דלא אמרינן הכי וצ"ע. ודע דמלשון רש"י שם יראה דהכוונה דוקא שאין יכולין לאכול כזית יחד. אבל אם יכולין לאכול כזית יחד ש"ד וזה צ"ע. וע' שיוכנה"ג הביא לשון רש"י ע"ש. אך מתוס' שם יראה שפי' דהכוונה משום חשש נותר והיינו אם אין יכולין לאכול הכל ע"ש. ובחי' שם כ' בזה ג"כ

ה"ה ו לא עיינתי כעת ובחי' לפסחים כמדומה כ' קצת בזה

יג) ה"ו יראה מלשון הרמב"ם אם שחוט לזרוק למולין ולערלים כשר. דוקא אם זרק למולין ולערלים פסול עי' בזה. ועי' בתוס' בסוגיא (סא. ד"ה ואיתקש) ובשאר דיבורים יראה קצת מדבריהם דיש שלא למנויו ואינו שינוי בעלים וכן להיפוך. ועי' מפרשים שם

שם הפסח כשר ואין אדם יוצא וכו'. יראה שיש כאן ט"ס וצ"ל ואדם יוצא כו' וכן איתא בש"ס דף עח ע"ש

יד) הי"א ע' (פח.) דקאמר שם ש"מ יש ברירה ומשני שה לבית אבות מ"מ. וע' תוס' שפי' דשה לב"א לאו דאו' ע"ש. וכתבו כדי לחנכן במצות מותר ולא נימא דהוי מאכילם בידים פסח שלא למנויו ע"ש. ועי' תוס' שם ד"ה אלא וכו'. שיראה מדבריהם דאם שה לב"א לאו דאו' ממילא א"צ מינוי כלל ע"ש. וע' היטב בתוס' נדרים ובחי' הארכנו. ושם כ' כי יש סוברים דאף אם שה לב"א דאו' מ"מ הוי גזה"כ ליקח בשביל ב"ב הקטנים בלא דעתן ולא תלוי אפשר בברירה ע"ש היטב

טו) שם והממנה על שני פסחים אינו אוכל אלא מן הנשחט ראשון וכו'. גם בזה קשה טובא דהרי חזינן בדף (פח:) במלך ומלכה דאמרינן שם ג"כ אוכל מן הראשון ואפ"ה רק משום שלום מלכות. וא"כ קשה כאן אמאי יאכל מן הראשון הא אין ברירה. וע' לקמן פ"ג ה"א ובחי' הארכנו ג"כ בזה. וכעת ראיתי בס' צרור החיים כאן שפילפל קצת בזה

טז) הי"ג מי שחצי' וכו'. ע' מ"ל מ"ש סוף ד"ה מי וכו' והשתא בא רש"י לומר וכו' יראה כי יש כאן איזה ט"ס וק"ל

שם ד"ה תנן התם וכו' וק"ל למה לא הקשה ג"כ איכפל קרא וכו'. לכאורה צ"ע הרי [שפיר צריך קראי כיון] דהא דכופין את רבו הוא רק דרבנן וצ"ע וק"ל ובחי' על הרמב"ם (ה' מלכים פ"י ה"ז) הארכנו קצת בענין זה ע"ש

שם ועיקרן של דברים וכו'. גם בזה הארכתי קצת בחי' לפסחים: שם סה"ד וראיתי גרסא בס' הילקוט וכו' יראה שיש כאן איזה ט"ס וק"ל:. שם וראיתי בש"ג פי' הבע"י וכו'. בחי' לח"מ הארכנו קצת

הי"ד ע' שעה"מ מה שפילפל כאן וכבר הארכנו בזה בקונטרס שליחות

יז עוד רגע אדבר בהך דחצי עבד וכו' הנה צריך להבין בטעם הדבר דלא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו וכו' דבשל רבו לא יאכל הטעם משום דאין דעת רבו להימנות חלק חירות על פסחו כמ"ש רש"י (כז) ד"ה לא יאכל משל רבו וכו'. והא דלא יאכל משל עצמו היינו משום שאין חלק עבדות נמשך אחר דעתו כמ"ש רש"י (פח.) ד"ה כמשנה ראשונה וכו' ע"ש. והנה יראה לפי"ז ודאי אם רצון הרב למנות חלק חירות ג"כ על פסחו ודאי מהני. וכמו כן יראה אם שחט על עצמו קודם ששחט רבו ג"כ מהני. ואף דיראה לכאורה דאם שחט אח"כ רבו עליו ג"כ יוצא דוקא בשל רבו. מ"מ אם לא שחט עליו כלל רבו ודאי יוצא בשל עצמו וע' לעיל ה"י. וכן מוכח לקמן (פ"ג ה"ב) גבי עבד שאומר טלה שלי וכו'. ואף גם אם שחט רבו אח"כ עליו עדיין אין מבואר כ"כ אם צריך לצאת דוקא בשל רבו. עכ"פ אם לא שחט רבו כלל עליו ודאי יצא בשל עצמו. ועפ"ז קשה מאי הקשה הלח"מ כלל כיון דמה"ת פטור איך יביא חולין בעזרה, ולהנ"ל י"ל כיון שתקנו חכמים שיביא העבד משל עצמו מסתמא אין הרב שוחט עליו וק"ל. וע' ס' צרור החיים כאן שהקשה אם ח"ע וחב"ח פטור א"כ אמאי יאכל עבד בפסח ע"ש. וזה אינו קושיא וק"ל. ומשו"ה קשה ג"כ על תי' בנו של הרמב"ם דמשו"ה לא יאכל וכו' כדי שלא ימצא תקנה וישחררנו. ות"ל הרי אם ישחוט קודם הרב שפיר יאכל וצ"ע

יח) פ"ג ה"א משום שלום מלכות וכו' עי' תוי"ט פ"ח דפסחי' שפי' טעם הרמב"ם דהוא סבר הא דקיימ"ל אין ברירה בדאו' היינו מדרבנן. אבל מה"ת לעולם יש ברירה ומשום שלום מלכות אוקמי אדאו' ע"ש. ובחי' בקונטרס ברירה הארכנו ג"כ בזה כי משמע מכל הפוסקים דהא דקיימ"ל בדאו' א"ב היינו מספק ושם הארכנו

יט) ה"ב והוא שיתן לו רבו וכו' וע' רש"י בסוגיא שפי' דאין לומר שיתנה ויאמר אף אם שניהם של רבו יהי' א' פסח וא' שלמים משום דלא אפשר יעו"ש. ולכאורה יראה הטעם משום סמיכה. ע' (פט.) ועדיין צ"ע קצת. וכעת לא עיינתי כראוי גם כי אין אתי ספרים וכאשר יעדנו בתחלת הענין ה' ישלח ישועה מהרה

כ) ה"ד ופטורין מלעשות פסח שני וכו'. ע' לח"מ שהקשה אמאי לא חילק בין קודם זריקה וכו' ע"ש מה שתי'. ולכאורה החילוק צ"ע. והי' נראה לומר דהכוונה באמת דאמרינן שלא הי' ספק כלל קודם זריקה אבל אם באמ' נולד ספק קודם זריקה חייבין בפסח שני וצ"ע וק"ל. ועל תי' הלח"מ קשה טובא דס"ס בהך דחמשה שנתערבו עורות וכו' לא שייך תי'. אך יש לומר שם בלאו הכי אסור לזרוק משום בעל מום ואך א"כ מאי קאמר שם (פח.) מאן דמתני אמתני' כש"כ אברייתא. ולהלח"מ צ"ל בהיפוך. ולקמן אי"ה נזכיר עוד

ה"ח שנים שנתערבו וכו'. ע' לח"מ. וע' תיו"ט משנה זו שכ' ג"כ דהרמב"ם פוסק כר"י ולא כרבי יוסי ע"ש

כא) ה"ט חמשה שנתערבו וכו'. עיין היטב פסחים (פט.) ולכאור' צריך להבין מדוע כ' הרמב"ם רק הטעם משום זריקה ושפיכה וכו' ולא כ' משום מביאין קדשים לבית