פתח הבית (רמב"ם) ו

הלכות קרבן פסח

א) פ"א ה"א מצות עשה לשחוט הפסח וכו'. ראיתי בס' מעין חכמה שחיבר הגאון המפורסים מו"ה חיים צבי זצ"ל אבד"ק האמבורג שהקשה על הרמב"ם במנין המצות. מדוע חשב שחיטת הפסח למצוה. מ"ש משאר קדשים עי"ש. ובמ"א כ' ליישב כי הוכיח זה מהא דאמרי' ריש פ' או"ב נוהג במוקדשין מנ"ל והביא קרא וכו'. והקשו תוס' ת"ל מה"ת נימא קדשים קלי. ותי' דהוי ס"ד אם אין לו בהמה אחרת להקריב יבא עשה וידחה וכו' ע"ש. וקשה הא בעידנא דמיעקר וכו'. א"ו דשחיטת הפסח גופי' הוי מצוה. ובזה ניחא ג"כ מה דנקטי תוס' רק פסח ולא שאר קדשים. ושם הארכנו קצת. עיין מ"ל מה שהקשה מאין לו קרקע לענין ראי' כ' לקמן ריש ה' חניגה

ב) ה"ב ואם ביטלה בשגגה פטור וכו' לכאורה קשה מאי משמיענו בזה וצ"ע. גם יש מקום לספק קצת אם בזמן שחיטת פסח היינו בתחלת זמן הי' יכול להקריב רק חשב עוד היום גדול ואח"כ נאנס אי זה מיקרי שוגג שהי' לו להקריב מיד. וע' כעין זה ביו"ד ס"ס רל"ו בנשבע לפרוע ביום פלוני ע"ש. וקצת יש לישב עפי"ז לשון הרמב"ם דבלא"ה צריך ביאור קצת לשון מי שביטל מצוה זו בזדון ועבר היום ולא הקריב וכו'. דלכאורה לשון מי שביטל מיותר. ולהנ"ל י"ל שרמז לזה מי שביטל היינו בשעת עשיית המצוה כמבואר לקמן פ' זה אף שאח"כ שכח. עכ"פ כיון שלא עשה חייב כרת על שלא עשה בשעה הראוי'. אבל מי שביטל בשגגה היינו בשעת עשיית פסח הי' איזה שוגג אף אם אח"כ שכח פטור וצ"ע בזה

ג) ה"ג אין שוחטין וכו'. ע' מ"ל מ"ש ליישב הקו' מהך דאבשלום די"ל שהתנה מתחלה ע"מ שאצא בנדרים ונדבות וכו' ע"ש. לכאורה א"כ ס"ס מיקרי חובות הואיל ויצא בו י"ח. וכעת לא עיינתי

ד) ה"ד ואם שחטו קודם לתמיד וכו' לכאורה אם נאמר דמדאו' בעי לכתחלה שישחטו אחר התמיד וכו' א"כ בדיעבד אמאי כשר נימא דהוי מצוה הבאה בעבירה ואין להאריך כעת וע' מ"ש לקמן ה"ה. ודע עוד דכפי הנראה דוקא אם כבר שחטו התמיד. אבל אם עדיין לא שחטו אזי יזרוק מיד דם הפסח ע' היטב בזה זבחים (צא.) דמשני שם הכי דאיירי דשחטינהו לתרווייהו. ושם תי' כדי שלא נפשוט הבעיא. וע' רמב"ם פ"ט מה' תו"מ ה"ג פסק שם דנפשטה הבעיא ע' כ"מ א"כ צ"ל כנ"ל

ה) ה"ה והשוחט וכו' יראה מבואר דאף אם אינו א' מבני חבורה אפ"ה אם יש לו חמץ לוקה כיון שהוא השוחט או זורק וכו' וזה מה שהביא המ"ל הירושלמי תפתר שנזדמן וכו' או שהי' זה שוחט וכו' וע"כ שאינו א' מבני חבורה. דאל"כ ס"ס הי' נפסל כיון שהוא א' מבני חבורה וק"ל. אך קצת קשה א"כ מאי הקשה כלל הירושלמי הא נפסל. ת"ל אם בני חבורה לא ידעו שיש לזה השוחט חמץ הא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ויש לחלק:

עיין לח"מ שהקשה כאן ת"ל הא הוי התראת ספק וכו' ותי' דאיירי שיודע בודאי וכו' ולכאורה צריך להבין קצת דהנה האחרונים הקשו. ע' שו"ת פ"י חא"ח לדעת הסוברים ביטול מהני לחמץ ידוע א"כ אף אם עמו בעזרה ס"ס שמא בטלו א"ו ביטול לא מהני ע"ש. וכבר הארכנו בזה בחי' לפסחים וה' פסח דלכאורה זה אף למ"ד ה"ס שמי' התראה הא זה לכ"ע לא מהני דהפלוגתא דה"ס וכו' לא שייך רק אם נתברר אח"כ רק בשעת התראה הי' ספק משא"כ כה"ג. וכן הקשה באמת בשו"ת ש"א סי' ע"ז לכו"ע ע"ש. ומה שתי' הש"א שם דאיירי בגוונא דלא שייך ביטול כגון שקנה חמץ אחר חצות וכדומה עוד קשה טובא דהי' לו לרמב"ם לבאר זה [אם לא שנאמר דרמב"ם סובר באמת דלחמץ ידוע לא מהני ביטול ודוחק. וע' בדבריו ריש ה' חמץ. וכעת אין ת"י ספרים כי אנכי כעת מן הנמלטים ממקום מושבי ק"ק גלונא יע"א מחמת רעש המלחמה אשר העיר קרובה לבוא במצור ה' ירחם עלינו מהרה ויקבץ נדחנו. ויציל עמו מכל תלאה ויעורר זכות ישיני חברון מהרה] ע"כ יראה קצת לומר דמ"מ כיון שהוא מקבל התראה. ואפשר שאומר בפירוש שלא בטלו. או אף בסתם כיון שאומר אעפ"כ ולא אמר שבטלו לא מיקרי ספק. ומה שיש לפקפק משום שאין אדם משים עצמו רשע אפשר ליישב וצ"ע בזה. וא"כ לכאורה קשה אם יש לאחד מבני חבורה אף שהוא יודע מזה דבלא"ה הוי אונס ס"ס שמא האחר בטלו וצ"ל שאחר אמר שלא בטלו. וזה יראה דצריך לומר קודם ששחט זה. דאח"כ יראה אף אם ה"ס שמי' התראה ס"ס לא נאמין לו להלקות זה וצ"ע. וא"כ הי' לו להרמב"ם לבאר זה וצ"ע קצת. וגם בלא"ה דוחק מה שתי' הלח"מ כגון שידע שיש לאחר חמץ הרי פי' שם תוס' דמ"מ הוי ה"ס דשמא נאבד או נשרף בשעת שחיטה. וא"כ הי' לו להרמב"ם לבאר דאיירי שיודע דישנו בשעת שחיטה. אולם זה י"ל קצת דבלא"ה צריך להבין לדעת תוס' בנדה (מז) כמדומה שכ' שם גבי מופלא הסמוך לאיש דלא מיקרי ה"ס דכשנתגדל אח"כ איגלי למפרע וכה"ג לא מיקרי ה"ס. וא"כ גם כאן אם נגלה אח"כ שנשאר החמץ בעין א"כ לא הוי ה"ס. וצ"ל דהמקשה סבר דבכה"ג הוי ג"כ ה"ס. א"כ למסקנא י"ל דלא מיקרי כלל ה"ס כה"ג וניחא. אולם גוף דברי הלח"מ צ"ע מ"ש דהרמב"ם פוסק פח"י מה' סנהדרין ה"ס לא הוי התראה והרי מבואר שם להיפוך דהוי התראה. ויראה דהלח"מ אזיל בזה לשיטתו שכ' פ"ה מה' שבועות ה"ב בכוונת הרמב"ם שם דדוקא אם הספק הוא מחמת שמא יקיים העשה הוי התראה אבל בשאר ספק לא א"כ ניחא. אכן דברי הלח"מ שם לכאורה צ"ע שהרי כ' הרמב"ם (פ"ח מה' פסוהמ"ק ה"ג) אסור להותיר ואם הותיר אינו לוקה משום דניתק לעשה. ות"ל דהוי ה"ס שמא לא יותיר כמבואר בש"ס וצ"ע. אלא ע"כ כדברי הכ"מ בה' שבועות הנ"ל דהחילוק בין לאו מפורש:

וכאן הוי ג"כ לאו מפורש וצ"ע בכ"ז. וכדומה אשר בקונטרס שחברתי על ה' שבועות שנאבד ממני הארכתי ג"כ בבנין זה. ואולי אזכה עוד למצאה כדי שלא תהי' יגיעתי אשר יגעתי בה לריק

ובדברי תוס' הנ"ל דבמקום דגלי למפרע הוי ודאי ה"ס עי' תוס' קידושין (יא.) ד"ה וחייבין עליו קצת סתירה לזה ולא הרגישו בזה אחרונים וע"י שעה"מ ה' אישות

שם עי' מ"ל הקשה לסוף מה"ת נימא דבדיעבד פסול הרי גבי מנחות צריך קרא לעכב וכו'. וע' שעה"מ שהביא בשם מים חיים שכ' אי לאו קרא הייתי אומר דפסול משום כל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וכו' והקשה עליו דא"כ תיקשי מהא דמנחות הנ"ל ומכח זה צידד לומר דאף רבא מודה בקדשים אי עביד מהני. ולכאורה לא משמע כן בש"ס פרק קמא דתמורה דהרי פריך שם מתמורה וקדשים ע"ש. וי"ל קצת ע"פ מה שהאריכו האחרונים ליישב הקו' משוחט בשבת אמאי שחיטתו כשירה נימא כל מילי וכו' וחד מן התי' הוא דהא דאמרינן אי עביד ל"מ היינו דע"י זה לא נעשה עכ"פ העבירה בפועל כיון דלא מהני. רק לקי הואיל ועבר עכ"פ אמימרא דרחמנא וא"כ בשבת אף אם תהא שחיטתו פסולה מ"מ נעשה עבירה בפועל. דאף בנחירה עכ"פ חילל שבת [ובמ"א הארכנו קצת בזה דאף כה"ג לדעת הרמב"ם באבר מן החי של עוף אין ב"נ נהרג עליו. א"כ אם תהא שחיטתו פסולה לא נעשה עבירה בפועל דהוי מקלקל ואין כאן מקומו] ומעתה י"ל כאן ג"כ ס"ס אי לא הוי כתיב קרא דכשר דיעבד הו"א אי עביד ל"מ ולא נעשה העבירה בפועל כיון דפסול הזבח ולא נשחט פסח כשר על החמץ. משא"כ גבי מנחות פריך רבינא שפיר ואימא לא תאפה חמץ ללאו ולא נפסל. ואי משום כל מילי וכו' הרי שם יליף מקרא מחמץ אחר מחמץ פסול כמבואר במנחות (נה:) וכמבואר ברמב"ם פי"ב מה' מע"ק הי"ד א"כ ס"ס נעשה