פתח הבית (רמב"ם) לא

ולבן תימא לא משכחת דיצא דאי שחטה בי"ד א"כ נפסל בלינה וע"כ בט"ו ג"כ לא יצא דהוי דבר שבחובה וכו' וע"ז כ' הכ"מ די"ל גם לרבנן לא יצא אם שחטה בי"ד והטעם משום דבעינן זביחה בשעה הראוי' וכו'

אך לפ"ז דחוק דס"ס רבנן פליגי אבן תימא בשחטה בט"ו וע"כ דז"א דאי אקדשה לשם חגיגת י"ד באמת ודאי אף לרבנן לא מהני ואי לשם ט"ו א"כ לא מיקרי כלל חגיגת י"ד. רק עכ"פ אם שחטה בי"ד לשם ט"ו בזה מודו רבנן דלא מהני משום דבעינן זביחה וכו' וק"ל: אך עדיין צ"ע מאי ענין זה לבן תימא ורבנן הלא גם לראב"ד אם שחטה ואקדשה לשם ט"ו אף לבן תימא מהני. וצ"ל לר"ת כיון שחייב להביא חגיגה בי"ד מסתמא מביא לשם י"ד משא"כ לרבנן שפיר מביא לשם ט"ו. אך א"כ לא הי' צריך הכ"מ לומר דרבנן לא פליגי עלי' בהא ת"ל יכול לומר שפיר דפליגי עכ"פ אאם שחטה בט"ו וק"ל: אך י"ל אי משמע דרבנן פליגי גם בהא לא הי' שייך לומר דפליגי אאם שחטה בט"ו דא"כ במאי נקרא חגיגת י"ד אטי משום דאקדשי' בי"ד וכי בעי חגיגת ט"ו דוקא להקדיש ביו"ט. וע"כ לא משכחת לרבנן חגיגת י"ד אלא דאקדשי' לשם י"ד ואז ודאי לא יצא או באקדשי' לשם ט"ו רק דשחטה בי"ד. וא"כ הי' מוכח שפיר כראב"ד דלא בעי זביחה וכו' לזה כ' דרבנן מודו בהא וק"ל

ועי' מ"ח שכ' דהרמב"ם מודה באם התנה לצאת באמת יוצא רק איירי אם אקדשי' לי"ד ע"ש. ומה דצריך לבאר] לדעת הראב"ד ולשיטת המ"ח אף להרמב"ם דלא בעינן זביחה בשעה וכו' א"כ תיקשי קו' תוס' דפסחים (ע: ד"ה שלמים וכו') דא"כ שמונה הוי. אך י"ל דלפמ"ש המ"ח דתליא בשני לשונות לל"ק דבעי זביחה בשעת שמחה בעי נמי זביחה] בשעה הראוי' לחגיגה וכו' רק לל"ב לא בעי א"כ י"ל הך ל"ב סבר דלא כאביי דאמר שבעה איתא ברוב שנים אלא הקרא נקט מה דאיתא בכל שנים משא"כ שמונה לא משכחת עכ"פ בחל יום ראשון בשבת ואז שמיני ג"כ בשבת. ובחי' לפסחים הארכתי: ודע למעיין בלח"מ כאן יראה שהבין ג"כ הפי' בתוס' הנ"ל מ"ש שמונה הוי היינו דשחיט בעי"ט חשיב ג"כ לאחד. ועי' צל"ח שם שפי' באופן אחר ע"ש

גם צריך לדעת דלמאי דלא בעינן זביחה בשעת שמחה כמו כן הי' מקטיר אימורין אתמול ובחי' הארכתי קצת ועי' תוס' הנ"ל. בחי' כ' לישב לשון רמב"ם לפיכך וכו' היינו דאי הי' חגיגת י"ד חובה הי' מקרי י"ד שעה הראוי' לחגיגה והי' יכול להקדיש ולשחוט בי"ד לשם ט"ו ע"ש. וראיתי שגם הצל"ח הרגיש בזה ע"ש: ודע דלדינא הסכים המ"ח לדעת תוס' דבעי [עכ"פ] זביחה בשעה הראוי' לחגיגה ולא דמי לשמחה ע"ש וכבר הארכנו מה שיש להקשות אם נאמר דלא כתוס' א"כ מ"ש חגיגה משתי לחם. עי' רש"י ביצה (כ: ד"ה דהא וכו') ע"ש. ובחי' לפסחים בסוגיא דהואיל הארכנו ג"כ בזה

ודע דלדעת הרמב"ם הדרא קו' האחרונים לדוכתי' מהא דביצה (יט:) דקאמר התם לת"ק עצה טובה להביא קרבנו תודה בסוכות דאחר זה בפסח לא יוכל להביא משום חמץ ובעצרת לא משום יו"ט. ויעבור על ב"ת. ואמאי הא יכול להביא בעצרת ולצאת משום ש"ש. ומ"ש בחי' דחיישינן שמא יקדשו עפ"י ראי' ויהי' עצרת בשבת. ז"א דס"ס ישחטו ש"ש מערב שבת ויכול אז להקריב תודה וגם מ"ש שם די"ל ש"ש לא הותרו כלל מגזה"כ רק דהוי צורך הדיוט וממילא אסורין בי"ט. ז"א דהא הוכחנו לעיל דרמב"ם פוסק דמותר להקריבן ביו"ט לשם ש"ש. ואפשר לומר משום דתודה צריך להביא [עמה[ לחם וזה מיקרי צורך גבו' ואסור לאפות הלחם בי"ט דהא אין שייך לשלמי שמחה ועי' בזה: [עי' (אות מ"ה) מה שהאריך בזה ע"ש. ותמצא נחת בס"ד

] קסא) הלכה יג וכו' קצת תימא מדוע לא ביאר הרמב"ם ) דלילי יו"ט ראשון אין חייב בשמחה גם לא ביאר דשמיני של חג מחויב בשמחה ועי' פסחים (דף עא) הנ"ל שנחלקו רש"י ותוס' אי שמיני ביום מחויב בשמחה או דוקא בלילה ע"ש

קסב) הלכה יד הרי עלי תודה שאצא וכו' הראב"ד השיג דוקא אם אמר ואצא אבל שאצא דהוי תנאי יכול להתנות. ולכאורה הא הוי מעשה קודם לתנאי. אכן עי' רמב"ן במלחמות בביצה שם שכ' בשם הראב"ד דכה"ג לא בעי תנאי קודם למעשה ע"ש היטב דיראה כונתו הואיל והוי דיבור בעלמא. אכן הרמב"ם סובר דאף תנאי לא מהני. ועי' מ"ח כ' הטעם דמיד כשאמר הרי עלי תודה הוי אמירתו לגבו' וכו' וכי הדר אמר ע"מ לאו מילתא היא. כמו במס' קידושין האומר לעבד ע"מ שאין לרבך רשות דלא מהני מה"ט ושם יראה הטעם דהוי כמו תנאי ומעשה בדבר אחד: ועי' רמב"ם פ"ו מה"ג שלא הביא כלל זה ע"ש. ואפשר דכה"ג גרע: עוד כ' המ"ח דאם אמר ע"מ שאצא וכו' הרי עלי תודה יכול להתנות וכ"כ תוס' ע"ש. ולכאורה יראה דבעבד שם אף כה"ג לא מהני וצ"ע בכ"ז דתוס' שכ' כן י"ל דסברי הטעם משום מעשה קודם לתנאי. ומ"ש דאמירתו לגבו' וכו' י"ל דסברי כדעת הסוברים דמעשה קודם לתנאי הוי דוקא אם כבר עשה המעשה לזה כ' דכה"ג הוי כמו מעשה וק"ל

גם צריך להבין הא הוי מתנה עמ"ש בתורה. וצ"ל דכה"ג כיון דתלי בדבר אחר לא הוי מתנה עמ"ש בתורה דהוי כמו האומר ה"ז גיטך ע"מ שתאכלי בשר חזיר דלא הוי מתנה עמ"ש בתורה וק"ל. ובכ"ז צריך ביאור רחב

ודע דמ"ש תוס' דאם אמר ע"מ וכו' יכול להתנות וכו' היינו ודאי דלא נתחייב בתודה דודאי אין יכולין לומר דנתחייב בתודה ובאמת יוצא כמו גבי בשר חזיר הנ"ל דאמרינן לא ליכול ולא תתגרש ע"ש. ועי' גם בא"ח סי' תמ"ח בחק יעקב שם. ובי"ד סי' שה גבי פדיון הבן אם אמר ותחזירנו לי גרע טפי מתנאי. ועוד חזון למועד בזה אי"ה

קסג) פרק ג הלכה ב כל הפטור וכו' בסוגיא שם דף ג' כ' כי יש מקום לספק קצת אי לענין הקהל אף קטן שלא הגיע לחינוך חייב כיון דהטעם משום ליתן שכר טוב למביאהן וק"ל

קסד) שם אבל הטמא פטור מפני שאין ראוי לביאה עי' לח"מ שהקשה דהרי ערל ג"כ אין ראוי לביאה כמו לענין ראי' לעיל פ"א. וקצת הי' מקום לומר דלכאורה גם בר"פ קשה ניתי עשה דשלש פעמים ונדחי ל"ת. ואי משום דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש מ"מ כבר כ' לעיל דאין זה מוכרח כ"כ ואף דודאי אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מ"מ לאו בכל טמאים יש כרת. עי' רמב"ם פ"ג מהל' ביאת מקדש, אכן כבר ביאר הרמב"ם שם דשילוח טמאים הוי בעשה ג"כ. וא"כ אין עשה דוחה עשה. וא"כ ערל אפשר דלא הוי רק כמו ל"ת לפמ"ש לעיל דהוי מדרבנן וחכמים העמידו דבריהם כמו דאורייתא מ"מ י"ל דלא הוי רק ל"ת וא"כ תיתי עשה ותדחי. אך י"ל ראי' הוי עשה שאינו שו' בכל דליתא בנשים משא"כ הקהל דאיתא בנשים. ומשום דליתא בטמא לא מיקרי אין שו' בכל וק"ל. לכך דחי עשה שפיר וק"ל: גם י"ל דכיון דערל עיקר הטעם משום דמאיס י"ל דוקא מאיס שיהא הוא מביא קרבן. ומה"ט גם אין משלח כיון דליתא בביאה עם קרבן אבל ביאה לחודי' בלא קרבן במקום מצו' י"ל לא שייך מאיס. אבל ר"פ לא שייך בלא קרבן דאז לא קיים העשה כלל. כמ"ש רבינו לעיל פ"א ע"ס וק"ל

ועפ"י הנ"ל י"ל ג"כ מה שלא הביא הרמב"ם בטומטום אף שביציו מבחוץ. עי' לעיל פ"א. די"ל כקו' תוס' ת"ל דהוי ערל. רק ברייתא י"ל סבר דעשה שאינו שו' בכל ג"כ דוחה ל"ת. דכבר כ' בחי' לפסחים פ' תמוה נשחט די"ל דהוי פלוגתא דתנאי ע"ש אבל אנן פסקינן דלא