פתח הבית (רמב"ם) ל

תוסיף. א"כ לכאורה אף בשני כן אם לא הקריב בראשון כגון שהי' בשבת או שלא הקריבו לטעם אחר א"כ גם בשני הדין כן. ע"כ סובר הכ"מ נהי דסבר הרמב"ם כרש"י דהטעם משום ב"ת מ"מ זה דוקא אם הי' כן בראשון שהוא יו"ט [דאז[ כיון דחזינן שפסק ולא הקריבן יותר ע"כ משום שאינן רק נו"נ להכי לא הקריבן ביו"ט ולכך אסור להקריבן אח"כ משום ב"ת וק"ל: ועכ"פ נראה להטעם משום ב"ת והרי יכול להקריבן אחר יו"ט לשם שלמים מ"מ בחה"מ אפשר אף לשם נו"נ ג"כ] אין יכול להקריבן. ואין מוכרח וק"ל

קנח) הלכה ח ט וכו' הנה הראב"ד השיג על הרמב"ם שכ' דיוצא ידי חגיגה במעשר בהמה הא לדעת הרמב"ם דפסק כר"י דאין טופלין בהמה לבהמה וכו' וזה לא משכחת במעשר בהמה כלל ועי' כ"מ שכ' דכונת רמב"ם במעשר בהמה ג"כ בטופל וזה לא משכחת עי' לח"מ ומ"ח שניהם לדבר אחד נתכונו דהרמב"ם סובר מעשר בהמה עדיף ויוצא אף בלא טפילה. ע"ש במ"ח שכ' דהרמב"ם הוכיח זה מדתני סיפא ושאר כל ימות הפסח אדם יוצא י"ח במעשר בהמה ופרש"י דקאי אשלמי שמחה. וזה דוחק לי' לרמב"ם דלא הוזכר כלל בברייתא מש"ש או דקאי אחגיגה ומוכח דיוצא בלילה ראשונה. ואף דהש"ס מייתי מהך ברייתא סייעתא לחזקי' דטופלין בהמה לבהמה וכו' מ"מ זה רק לס"ד אבל למאי דאמר (בדף ח:) מאי אכילה ראשונה שיעור אכילה וכו' משמע דליכא סייעתא כלל וכ"כ רש"י (ח. ד"ה אכילת ראשונה השתא ס"ד וכו') משמע דהסייעתא קאי דוקא מהא דאכילה ראשונה וכו' א"כ למסקנא ע"כ לר"י הא דתני סיפא ושאר כל ימות וכו' ע"כ משום דמעשר בהמה עדיף וק"ל: וקצת יש ג"כ לתת סעד לזה מדקאמר י"ט ראשון מ"ט לא אמר רב אשי דילמא אתי לעשורי וכו' ובודאי דוחק לומר דלמסקנא גם הא דר"א נסתר וא"כ כיון דלמסקנא י"ל דסובר ברייתא כר"י דטופלין מעות וכו' א"כ מה פריך יו"ט ראשון מ"ט לא דילמא הכי קתני שאר כל ימות פסח וכו' דהיינו ש"ש ובודאי גם בראשון יוצא ידי שלמי שמחה רק אתי למעוטי מה דשייך בראשון היינו חגיגה אין יוצא במעשר בהמה דכמו כן פירש"י הא דאמרי ב"ש יום ראשון מן החולין מכאן ואילך מן המעשר היינו מכאן ואילך קאי אש"ש ובאמת יום ראשון ג"כ רק יום ראשון נקרא ע"ש חגיגה ע"ש א"כ כמו כן כאן. ועי' רש"י שם ד"ה מ"ט לא וכו' פי' באמת דאף שלמי חגיגה הי' לו לצאת אחר אכילה ראשונה ע"ש. א"כ למסקנא דמסיק שיעור אכילה וכו' וברייתא באמת י"ל רק מעות וכר"י דפסקינן כותי' א"כ מאי פריך רב אשי. א"ו דגם סיפא קאי אחגיגה וכסברת מ"ח ולח"מ ופריך שפיר יום ראשון אמאי לא וק"ל

דברי הכ"מ תמוהין קצת מ"ש דמש"ה פסק כר"י דבריית' דמסייע לי' עדיפא דמייתי מקרא וכו' יראה מדבריו דברייתא אחריני מסייע לחזקי' רק הך עדיפא ות"ל למסקנא ליכא סיוע כלל מאידך ברייתא דפי' שיעור אכילה וכו' ומסיפא ג"כ אין ראי' כיון דהרמב"ם פסק כר"י ואפ"ה מהני מעשר בהמה וק"ל: ועי' מ"ח מה שהקשה עוד על מ"ש דמייתי מקרא ע"ש

מהך ברייתא דמייתי הש"ס כאן דב"ש אומרים יום ראשון מן המעשר ושאר מן החולין מוכח שפיר מה שהארכנו לעיל בפ"א די"ל שמחה ג"כ אין נוהגת רק יום אחד ותשלומין כל שבעה דא"כ מה נקטו ב"ש לחלק בין יום ראשון לשאר ימים כיון דעיקר החילוק בין ש"ש לחגיגה וק"ל

קנט) עוד נזכיר מלשון הרמב"ם כאן מוכח דלא כט"א שצידד לומר בכמה דוכתי בחידושיו דנהי דיוצא בש"ש עכ"פ ביו"ט אסור להקריב נו"נ אף לש"ש דמ"מ עיקר הבאתן לשם נו"נ אסור להקריבן ביו"ט. ודלא כדעת תוס' (ז': ד"ה עולת וכו') ע"ש. והרי הרמב"ם כאן כ' דיוצא ידי חגיגה אבל לא ביו"ט משום שמא יעשר ביו"ט אבל בלא"ה הי' מותר, ואף די"ל דעכ"פ אי לאו משום גזירה עכ"פ נ"מ אם שחטן מעי"ט. אך יראה דהרמב"ם פסק דחגיגה בעי זביחה בשעה הראוי' לחגיגה והאמת דהמ"ח לקמן ה"י כ' דלמסקנא לא בעינן זביחה בשעה הראוי' לחגיגה ע"ש. מ"מ אין זה מוכרח וק"ל:

ובאמת דהבעל ט"א יש לו סעד לדבריו מתוס' (ח. ד"ה משום סקרתא וכו') שכ' שם דנו"נ שאסור להקדישן ביו"ט אף אם יוצא בהן ידי ש"ש אפ"ה אסור להקדישן הואיל ועיקר הקדישן לשם נו"נ ע"ש. א"כ י"ל כמו כן לענין זה. וע"כ צריך לחלק בין הנושאים וק"ל

ובגוף דברי התוס' (ז ד"ה עולות הנ"ל) שכ' שני תי' אהא שהקשו אמאי אין קריבין נו"נ ביו"ט הא יוצא בהן ידי ש"ש. ותי' דאיירי שכבר קירב [שלמי] שמחה כדינו ע"ש: ועוד תי' דלא אמרינן דנפיק אלא היכא שהקריבם לשם שמחה אבל הביאום לשם נדרים לא נפיק רק משום הקדישם ע"ש. וצ"ע קצת בכונתם בתי' הב' אי סברי [דבעי'] תחלת הקדישם לשם שמחה ואף דא"כ האיך נפיק ידי נדרו צ"ל שמביא לשם שניהם. או כונתם השחיטה צריך שתהי' לשם שמחה אך זה ודאי דוחק דמה שייך כן על מה [שתי'] דיהא מותר להקריב ביו"ט דודאי עדיין לא שחיט וצ"ל כפי' הראשון וק"ל: ומדברי רמב"ם משמע כתי' הראשון דלעולם יוצאין. והא דאין קריבין ביו"ט היינו אם כבר קרב ש"ש. ומה דקשה משום הואיל דהרי הרמב"ם פסק כמ"ד הואיל הארכתי בחי' ולעיל פ"א ועכ"פ להרמב"ם לא שייך מה שכ' שם דש"ש באמת לא הותרו מגזה"כ רק הואיל והן רק צורך הדיוט. וא"כ בנו"נ אי אפשר ביו"ט. ז"א דהרי כ' לעיל דע"כ סובר הרמב"ם דש"ש ג"כ מגזה"כ מדכ' פ"א ה"ח גם על ש"ש שאין אלו נו"נ אלא חובות ע"ש. וא"כ ע"כ לא משכחת שאין קריבין ביו"ט אלא סמוך למנחה באופן דלא שייך עוד אורחים א"כ כל כי האי הי' לו לבאר וק"ל. ונהי ודאי דאסור מדרבנן מ"מ משמע דהרמב"ם פוסק דאסור מה"ת. וקצת הי' נ"ל דכה"ג לא שייך הואיל כיון דלא חזי למילתי' בלא הואיל דמה"ט כ' הרמ"א בא"ח סי' תקכ"ז סעי' כ' בהג"ה דמי שמתענה אסור לבשל לאחרים. וכ' המג"א הטעם שם משום דלא חזי למילתא בלא הואיל וע"כ הא דאמרינן הואיל היינו במקום דלדידי' שרי אילו הי' צריך ג"כ לאכול אבל כאן דלא שרי לדידי' אף אם צריך לאכול רק משום מצו' חובת היום דש"ש בכה"ג לא אמרינן הואיל. וגלא נעלם ממני די"ל דשם בא"ח הוי ג"כ רק מדרבנן מ"מ יש מקום לומר כן. ובסוגיא דסוכה (דף לו) באתרוג של ערלה הארכנו בזה, ועי' תשו' שער אפרים ועוד חזון למועד בזה אי"ה

עוד אחת ראיתי להזכיר דלכאורה יש מקום קצת לומר למ"ד מעשר שני ממון גבוה יהא אסור לאפות עיסה של מעשר שני ביו"ט או לשחוט בהמה הנקחת מכסף מעשר ודבר זה לכאורה תלוי במחלוקת תוס' בכמה דוכתי. דלפמ"ש בביצה (כז: ד"ה ועל וכו') כ' כה"ג לא שייך משלחן גבו' וכו' הואיל ולא צריך לעשות שום דבר לגבו' ע"ש. ובשבת (כד: ד"ה לפי) כ' סברות בזה. ועי' תוס' פסחים (ה.) גבי שריפת חמץ ע"ש. ושם הארכנו הרבה. וקצת יש מקום לחלק בין אכילה להנאה ואין להאריך

קס) הלכה י כבר ביארנו בפסחים וכו' קצת יש לספק בהבנת הכ"מ והראב"ד. דהנה לכאורה עיקר השגת הראב"ד שסובר דמלשון הרמב"ם משמע דאף אם התנה עלי' לצאת בה לשם חגיגת ט"ו אפ"ה לא יצא משום דבעינן זביחה בשעה הראוי' לחגיגה וכו' וע"ז השיג ולכאורה מאי תלי זה בבן תימא הא איהו איירי שעיכב ושחטה בט"ו כמבואר בפסחים (עא.) אך י"ל כונת הראב"ד