פתח הבית (רמב"ם) כט

משום צד חירות ומביא בלא סמיכה וצ"ע בכ"ז וק"ל

גם כ' בחי' לישב קצת סברת רמב"ם דלמשנה ראשונה כיון שעובד יום אחד לרבו ואחד לעצמו י"ל עושין החלוקה באופן זה אשר יום החג יגיע לעצמו ע"ש. וכעת ראיתי שכ' כעין זה במ"ח ע"ש. ועוד כ' קצת בענין זה בחי' לפסחים וחגיגה ע"ש

עי' (מ"ח) [מל"מ] הביא כאן מימרא פ"ק דפסחים (ח:) א"ר אמי כל אדם שאין לו קרקע אין עולה לרגל ותמה מדוע השמיטו הרמב"ם. ועי' צל"ח בפסחים שם ובט"א בחגיגה פילפלו דהרי א"כ לא משכחת כלל עולה לרגל כיון דאנן קיי"ל קנין פי' לאו כקה"ד ואחין שחלקו לקוחות ע"ש ואין להאריך פה

ומה שפילפלו שם דא"כ לא משכחת גר עולה לרגל וכן עבד משוחרר וכ' די"ל דמשכחת לה בנשא בת ישראל וירשה למ"ד ירושת הבעל דאורייתא. והצל"ח כ' אפי' אי ירושת הבעל דרבנן [מ"מ[ משכחת לה שנשא אשה והוליד בן והבן יורש אמו ואח"כ יורש הוא בנו ע"ש. ובאמת לא אדע מדוע לא פילפלו זה בהא דגר מביא ביכורים וקורא דקשה ג"כ כנ"ל. עי' רמב"ם פ"ד מהל' ביכורים ע"ש. ובתוס' ב"ב (פא. ד"ה למעוטי וכו') ע"ש. ובט"א הקשה עוד דעכ"פ בחצי' עבד וחב"ח דמפלפל ג"כ הש"ס אי חייב בראי' ת"ל הא לא משכחת בי' כלל דנשא אשה דנסתפק הש"ס בגיטין אי קידושין תופסין כלל. ועי' תוס' שם בפ' השולח שכ' דלא משכחת בי' ירושה ע"ש היטב. [ושם תי' דנ"מ] בזמן שאין יובל נוהג ע"ש. וכן צ"ל לענין ביכורים. ובפ' בהר [כ'] בזה

ועי' תוס' פסחים (ג: ד"ה מאלי' וכו'). שם כ' דהדר בח"ל ג"כ פטור מראי'. ועי' מ"ל פ"א מהל' ק"פ בתחלה שהביא דברי תוס' אלו וכ' שלא מצא מקור לזה ע"ש. ואם נאמר כדברי תוס' אלו א"כ י"ל דבאמת אף אין לו קרקע חייב. והא דכתיב לא יחמוד ארצך היינו למעוטי ח"ל. אכן הרי גם זה לא ביאר הרמב"ם דח"ל פטור וצ"ע בכ"ז

קנא) שם וכן הערל מאיס כטמא. בחי' לחגיגה (אות טו) הארכנו בזה הרבה. ונזכיר קצת מה שנוגע לענין דינא לדברי לח"מ כאן יארה דערל מטמא ג"כ אם נגע באחר. ועי' רמב"ם פ"ב מהל' ביאת מקדש הי"ב דערל וטמא משלחין קרבנותיהן ע"ש. וצריך להבין הא בעי סמיכה. והכ"מ שם הביא תי' התוס' פסחים (ס"ב. ד"ה ערל וכו') שכ' דאיירי בקרבן עופות ע"ש. וצ"ע דא"כ הי' לו לרמב"ם לבאר זה. ע"כ הי' נראה דסובר כמ"ש תוס' (ד': ד"ה דכתיב וכו' ) דכיון שאין מקום להמתין ע"ש. אך א"כ הי' לו לרמב"ם לבאר דדוקא במתו אחיו מחמת מילה וק"ל

ובגוף מחלוקת דרש"י ור"ת דרש"י סובר כ"מ ששנה ערל היינו מתו אחיו מחמת מילה וכו' ור"ת סובר דאיירי דוקא במזיד. עי' זבחים (כב: תוס' ד"ה ערל וכו') וביבמות ר"פ הערל בתוס' שם. וברמב"ם אין זה מבואר כ"כ וק"ל. ושם בסוגיא כ' עפי"ז לישב דעת הרמב"ם בהא דטומטם שלא ביאר הך דביעיו מבחוץ ואין להאריך פה: ודע עיקר החילוק מה דערל וטמא משלחין שאר קרבנות ולא אלו היינו משום דהני תלוין בהבאה. ועי' תוס' חגיגה שביארו זה ע"ש. ובחי' הארכנו ג"כ לענין מצורע איזה קרבנות יוכל להביא ע"ש

קנב) הלכה ג עי' מ"ל שהקשה למאי הלכתא נקט הרמב"ם אם הי' הקטן חיגר ע"ש. ובחי' שם כ' די"ל למסקנא דאיירי ביכול להתפשט. א"כ הוי ס"ד נהי דפטרי ב"ה היכא שאין יכול לאחוז דוקא אם הוא מחמת קטנותו אבל אם מחמת שהוא חיגר ס"ד (שפטור) [שחייב[ וק"ל

עי' לח"מ שכ' דלדעת הרמב"ם משמע דחייב לחנכו אבל לא לקרבן ע"ש. ולכאורה קצת צ"ע דמאי חינוך שייך בזה כיון דגדול שהתראה פנים בלא קרבן עבר בלאו, וי"ל ואין להאריך: בחי' לחגיגה כ' שם בענין סי' שוטה ואין להאריך פה וגם בתשו' אחת כ' בזה

קנג) הלכה ד כל החייב וכו' עי' ל"מ מה שכ' כאן לענין תשלומין. כבר הארכנו בזה לעיל ע"ש

קנד) הלכה ה מי שהי' חיגר וכו' בחי' כ' בשם הט"א שנסתפק אי חל יום ראשון בשבת והי' חיגר ג"כ או טמא אי נימא כיון דלענין שבת יש לו תשלומין ולא אמרינן הואיל ואידחי כמ"ש תוס' ריש מס' חגיגה הואיל ורק אריא הוא דרביע עלי' א"כ י"ל אף אם הי' חיגר ג"כ מ"מ כיון דבלא"ה לא הי' יכול להקריב יש לו תשלומין או לא. ובדף י"ז שם כ' לישב קו' תוס' שם שהקשה על הירושלמי גבי דוד דאמר שהי' אוננין שמת בעצרת והי' יום טבוח למחרת והקשו ת"ל בלא"ה הא מת בשבת. ואמרנו לישב די"ל דקמ"ל אף שהי' אונן ופטור אפ"ה יש לו תשלומין הואיל ובלא"ה הי' שבת וכסברא הנ"ל. וכעת ראיתי באורח מישור כאן שהרגיש בזה. אכן הביא אח"כ לשון הירושלמי דאיתא התם שהקשה מדוע לא הקריבו בעצרת ומשני שהיו אוננין א"כ ע"כ סובר דלא הי' שבת דלא כגמ' דידן במס' שבת ע"ש הג"ה אולם אין ראי' משם די"ל כיון שהי' שבת בלא"ה לא חל כלל אנינות וק"ל]

ובגוף דין אונן יש לספק קצת אי האמת כן דפטור מקרבנות אלו ואי יש לו תשלומין הואיל והי' פטור בזמן עיקר חיוב ועי' או"ח סי' תקמ"ח ע"ש: עי' מ"ח שנסתפק בפשוט בראשון ונעשה חיגר בשני ולא הביא בראשון אי נימא כיון שהיא לתשלומין דראשון שהי' אז בר חיובא מביא עתה ע"ש שהביא לשון תוס' בחגיגה (ט. ד"ה כיון דלא וכו') שנסתפקו בזה ע"ש. ולכאורה הרואה בדברי תוס' יראה שנסתפקו (בזה) רק לר"א דאית לי' תשלומין זה לזה אבל לא לר"י ואנן פסקינן כר"י ע"ש. אכן יראה דנהי דבתחלה קאי דברי תוס' שם רק לר"א אבל למאי דמסקו קאי אף לר"י ע"ש. ושם הארכתי קצת: ודע דספק זה דוקא בחיגר וכדומה אבל טמא ודאי אין מביא בעת טומאתו וכ"כ המ"ח ובחי' שם כ' דאפשר חיגר בב' רגלים ג"כ כן. ואין מוכרח וק"ל: ועפ"י סברת מ"ח הנ"ל ניחא קצת מה דלא כ' הרמב"ם אם נעשה חיגר ביום ראשון שמביא אח"כ [כמו בטמא] דבחיגר מביא אף בעת שהוא חיגר וצ"ע וק"ל

ומה דקשה לכאורה הלא אם מת האב יורשין מביאין כמו שפסק לעיל פ"א הלכה יוד. עי' ס' ושב הכהן ועוד צ"ע בזה

קנה) שם וכן אם נטמא וכו' הנה פסק לילה מחוסר זמן. עי' לח"מ ובחי' הארכתי קצת לישב קו' ט"א שהקשה ת"ל אף אי לילה אין מחוסר זמן ס"ס הא אין ראוי להביא בלילה ולא דמי לשבת ע"ש

קנו) הלכה ו מי שבא לעזרה בתוך ימי החג וכו' עי' לח"מ שכ' דהרמב"ם פסק כר"ל. ובחי' כ' לפמ"ש הלח"מ הנ"ל ק"ק מדוע לא ביאר הרמב"ם דאף באותו יום יכול להביא יותר וק"ל

קנז) הלכה ז הפריש וכו' בסוגיא כאן הביא הט"א ש"ס דר"ה דעכ"פ שלמי חגיגה שעבר עליהן החג מקריבן אחר החג לשם שלמים רק עיקר הפלוגתא בגמרא אם יקריבן לשם חגיגה ע"ש. לכאורה לפי' ר"ח דאיירי לענין יו"ט י"ל גם בעולת ראיה הדין כן. וי"ל דנהי דאין לו שיעור מ"מ ביום ראשון שהוא יו"ט י"ל דאסור ואין מוכרח וק"ל. ועי' לעיל ה"ו מ"ש שם

יש לפרש קצת לשון הכ"מ אשר כ' דהרמב"ם פסק כפי' ר"ח אשר דבריו תמוהין דא"כ אמאי כ' בסיפא יקריב למחר דהרי למחר אף ברישא יכול להקריב שהוא חוה"מ קצת י"ל דהי' קשה לו על לשון הרמב"ם שכ' ברישא הקריב מקצתן בראשון וכו' אמאי נקט דוקא בראשון אי משום בל