פתח הבית (רמב"ם) ג

קידוש ראשון הי' בכיור כיון דודאי לא הי' באפשר להביא קיתון סמוך לבית הטבילה שהי' בחול וק"ל. גם יש ליישב עפ"ז קו' המ"ח שהקשה על הרדב"ז שכ' הטעם משום חולשא דכ"ג. והרי בש"ס הטעם משום כבודו וכו' ולהנ"ל י"ל בטבילה ראשונה ע"כ הטעם רק משום כבודו כיון דא"א לקדש סמוך לבית הטבילה משא"כ שאר קידושים ג"כ משום חולשא ואין להאריך

שם והיום חותה במחתה של זהב ובה נכנס עיין מ"ש רפ"ד לענין הולכת מחתה מי שהי' מוליך וכו' ע"ש. ועיין עוד במ"ח איזה שינויים בין יוהכ"פ לשאר ימות השנה ע"ש

שם כדי להדר המזבח. עיין מ"ח שכ' דרש"י ורע"ב סוברין דמזו לוקחין אש להקטיר לפני ולפנים. אבל הרמב"ם סובר דמן מערכה גדולה לוקחין להקטיר וזו הי' רק להדרו ע"ש

טז) ה"ו א' ע"י עצמו וכו'. מה שחוזר וכולל עצמו בוידוי ב' משום שלא יראה שעושה עצמו זכאי. עי' מ"ח ומה שלא חוזר ואומר בוידוי ג' בני אהרן וכו' משום דאטו בני אהרן לאו בכלל ישראל נינהו כמבואר בש"ס (ס"ו ע"א). וקצת צריך להבין נימא ג"כ כדי שלא יראו כבר זכאים. אך ז"א חדא דזה שייך דוקא על עצמו ולא על שאר כהנים. וגם הלא וידוי ג' מכפר על שאר עבירות מה שלא כיפרו כלל ב' וידויים הראשונים וק"ל

יז) ה"ז ומבליעו בנעימות וכו' עיין לח"מ, ולכאורה כאן לא שייך פי' רש"י כי שאר הכהנים לא אמרו כלל עמו בשלמא בקידושין שם דאיירי בשאר ימות השנה בשעת נשיאת כפים שהי' אומרים הכל רק יש שלא ידעו וק"ל. גם מה שהקשה דשם לא קאי רק על שם בן] י"ב. ולא על שם בן ד' עיין רדב"ז ח"א בלשונות הרמב"ם (סי' לה) שם כ' דשם בן י"ב מ"ב כ"ב ע"ב כולם נקראו שם המפורש. כללא דמילתא כל היוצא משם בן ד' ע"ש. אח"ז ראיתי כי כן כ' המ"ח

ודע כי עכ"פ נראה דביוה"כ הי' אומר רק שם בן ד"י ומה דקשה מדוע הי' כורעין דוקא ביוהכ"פ הלא בכל השנה היו אומרים במקדש השם ככתבו. עיין תיו"ט פ"ו משנה ב' הביא בשם מהרמ"ק ס' עבודת יוהכ"פ שכ' החילוק בנקודות שהי' אומר ביוהכ"פ ניקוד חולם סגול קמץ סגול ע"ש. וראיתי כן במ"ח כאן הביא ג"כ זה ע"ש. עיין תשו' רדב"ז ח"ב סי' תת"י שהקשה שם על הפייט שסידר והכהנים והעם וכו'. והרי לא נמצא זה בתלמוד וכ' דהוא מירושלמי ע"ש. וצע"ג דהרי מבואר כן במתני' (דף סו.). וזה הקשה לי חכם גדול ירושלמי שהי' פה לגבות מעות א"י ושמו הנאה מ' ישראל חיים סיגרי נ"י ואפשר כוונתו שם על שאר נוסח וצ"ע

יח) שם ואומר להם תטהרו וכו'. עיין מ"ח שהקשה שלא נמצא זו בשום דוכתא ע"ש ועיין זוהר פ' אחרי איתא כן. ומכאן קצת ראי' אשר הרמב"ם סוף ימיו הי' לו ס' הזוהר ע' שושן סודות

יט) עוד נזכיר הנה כאן כ' הרמב"ם ואומרים בשכמל"ו. וכ"כ פ"ד מה' תעניות הט"ו גבי תענית שם וכמבואר בש"ס תענית (דף טז ע"ב) לענין תענית כשהי' מתפללין בהר הבית ע"ש. ושם יליף מנין שאין עונין אמן במקדש שנאמר קומו ברכו את ד' וכו' על כל ברכה וברכה תן תהלה ומדכתיב שם ויברכו את שם כבודך וכו' משמע שמברכין בשכמל"ו עיין רש"י שם. וביומא (דף לז ע"א) קאמר אהא דתנן והן עונין אחריו וכו' דכתיב כי שם ד' אקרא הבו גודל וכו'. היינו בשעה שקורא שם ה' הבו גודל וכו'. ומזה יליף לענות אמן בפ' מי שמתו דף כ"א וא"כ קשה. וצ"ל דהש"ס מביא רק הלימוד שצריך לענות עכ"פ על ברכת הש"ץ רק מה שמשנין במקדש מגבולין זה יליף מקרא דתענית הנ"ל וק"ל ועי' סוטה (דף מ' ע"ב) שם יליף לענין נשיאת כפים במקדש ג"כ דאין עונין אמן במקדש מהך קרא דתענית וע' רמב"ם פי' המשנה שם וכן פסק פי"ד מה' תפלה שהי' עונין בנ"כ ברוך ה' מן העולם ועד העולם ע"ש וצריך ביאור. עי' באר שבע בסוטה שם. עכ"פ מבואר דאף במקום שלא הי' מזכיר השם ככתבו אפ"ה הי' עונין בשכמל"ו ולא אמן במקדש דהרי בתענית יראה ודאי שלא הי' אומר השם ככתבו ואפ"ה היו עונין בשכמל"ו כנ"ל וע' דברי דוד פ' האזינו שם העלה בפשיטות דאף במקדש מקום שלא הי' מזכיר השם ככתבו הי' עונין אמן. והוכיח זה מהך דברכות הנ"ל דיליף מקרא דכי שם ד' אקרא וכו' וכ' רש"י שם כדיליף ביומא ע"ש. ולדידי יראה כנ"ל דמהך קרא ילפינן רק דעונין וכנ"ל וק"ל: ודע עוד דתוס' בסוטה שם (דף מ' ע"ב) הנ"ל סוברים דבאמת אף בשאר ימות השנה הי' כורעין כששמעו ה' ככתבו. אך התיו"ט כ' שם כשיטתו הנ"ל דדוקא ביוהכ"פ שהי' שינוי בנקודות ע"ש. ודע עוד דשם בסוטה אמרינן ברכת כהנים במקדש הי' עושין אותו ברכה אחת הואיל ואין הפסק בין הפסוקים שאין עונין אמן. והקשו תוס' שם ת"ל הרי היו עונין בשכמל"ו. ותי' דזה היו עונין מיד כשהיו שומעין השם ע"ש והרמב"ם פי"ד מה' תפלה הנ"ל כ' שהי' אומרים במקדש כל שלשה פסוקים יחד. ואח"כ הי' עונין ברוך ה' מן העולם וכו'. [וזהו כפי שיטתו שם שלא היו עונין בנ"כ בשכמל"ו רק ברוך ה' וכו' כנ"ל]. וא"כ יש לספק ביוהכ"פ שהיו כורעין אם בסוף כל וידוי אף שהי' בתוך וידוי אחת ג' פעמים הזכרת השם. אך יראה שהיו כורעין מיד בשם הראשון. והיו בכריעה עד סוף וכל פעם אומרים בשכמל"ו וצ"ע: ע' מ"ח שכ' מכאן שצריך לומר בכל פעם ששומע הזכרת שם מפי חבירו ברוך הוא וברוך שמו אף בלא ברכה ע"ש

כ) פרק ג ה"א שני הגרלות. עיין מ"ח שכ' שהיו של חול ולא כלי שרת. גם הביא בשם ירושלמי שכ' דחקוק הי' על הגורלות ולא כתוב ע"ש

כא) ה"ב היכן מגריל בצפון וכו'. עיין לח"מ שהקשה על תי' הכ"מ דהרי בפ"ה מה' בית הבחירה פסק רובו של מזבח בדרום. אבל מקצת בצפון הוי קאי. ומכח זה תי' דמה שכ' כאן לצפון המזבח היינו בחלק צפוני שבו ע"ש. ועיין תיו"ט פ"ג משנה ט' שם הביא לשון הרמב"ם פ"ה מה' ב"ה הנ"ל שכ' שם כל המרובע הזה כשר לשחיטה. א"כ יראה להדיא דאף שסובר קצת מזבח הי' בצפון. מ"מ אין כשר נגדו רק נגד החלל שבין מזבח לכותל צפוני. וא"כ ע"כ הך דפ"ה כאן היינו כבין אולם למזבח. וכ"ת כ"מ ע"ש וע' גם במרכבת המשנה ע"ש

כב) ה"ג עלי' מן הקלפי פסולה בזר וכו'. עיין לח"מ ועיין מ"ח תמה ג"כ מנ"ל לרבינו זה. ועכ"פ אם הי' בכהן הדיוט כשר דיעבד ע"ש. ויראה ג"כ לדעת רמב"ם אם עבר זר עבר רק על לאו הבא מ"ע. ולא אמרינן דהוי כמו שאר עבודות דחייב מיתה או מלקות. וע' שער המלך שנסתפק בפרו של אהרן למ"ד פסולה בזר אם עשה כן מה חיובו וכן בשאר עבודות של יוהכ"פ דאסור בכ"ה אם עשאו כ"ה מה דינו. ובחי' על יבמות דף ל"ג בסוגיא דזר ששימש בשבת הארכתי קצת בזה. וע' גם פ"ט מה' כלי המקדש ע"ש

כג) ה"ד ולנשחט וכו'. עיין מ"ח שכ' דבאמת הרמב"ם סובר שלא הי' קושרין כלל בנשחט. ודחה הך סוגיא מהלכה ע"ש

כד) ה"ה ומכניס דמן וכו' עיין מ"ל שכ' לא ביאר אם צריך שיגע וכו' לכאורה תימא הא מבואר ביומא (דף נ"ה ע"א ודף נ"ח ע"א ודף ט"ו ע"א) ברש"י כמה פעמים דא"צ לנגוע. ולכאורה זה עיקר הלימוד בש"ס דס"ד שצריך להזות על הפרוכת ממש קמ"ל דלא. הן אמת דברש"י במתני' (דף נ"ג ע"ב) ד"ה ולא הי' מכוין וכו' כ' שם