פתח הבית (רמב"ם) ב

בגדים וכו' ולכך פי' תוס' דכ"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה וכו'. ודעת הרמב"ם יראה כרש"י ע"ש יראה שסובר דלתוס' כיון דמסתלק בפה. א"כ ממילא כיון דמשום איבה אין רשאי להשתמש ככ"ג א"כ ממילא מסתלק. רק אפ"ה אין משמש ככהן הדיוט משום מעלין בקודש וכו'. אבל עכ"פ אין מצות כהונה גדולה עליו לאסור באלמנה. ולכך כ' דע"כ סובר הרמב"ם כרש"י מדכ' וכל מצות כהונה גדולה עליו וכו'. ולדידי צ"ע דיראה ודאי. דאף תוס' מודים דגם לר"י מצות כ"ג עליו. רק אילו הי' באפשרי לו לשמש ככ"ה] ודאי הי' ראוי לסלקו כדי שיעשה עבודה ככ"ה עכ"פ. אבל כיון דס"ס לא ישתמש ככ"ה משום מעלין וכו' א"כ מדוע יסלקו אותו ונשאר מצות כ"ג עליו והבן וכ"כ בחי' ליומא שם

ו) שם ואם מת זה מתמנה תחתיו וכו' כבר כ' לעיל דמבואר ברמב"ן פ' אחרי דא"צ למשוח זה שמפרישין. וא"כ יש לספק מה שכ' הרמב"ם "מתמנה תחתיו" אם הכוונה שצריך למשוח אותו עתה בזמן שיש שמן המשחה. או רק פשוט ממנין היינו הקהל ממנין אותו שהם מרוצים בו. גם יראה שא"צ שוב עתה לחנכו. ועיין יומא (דף ה' ע"א) דמוכיח שם דהפרשת שבעה לא מעכב מדקתני מתקינין ולא קתני מפרישין וכו'. והיינו כיון דזה השני א"צ הפרשה ע"כ דלא מעכב. א"כ לפ"ז נימא משיחה בשמן בזמן דאיכא ג"כ לא מעכב. ובש"ס שם משמע רק משיחה שבעה לא מעכב וצ"ע עוד אי"ה

ז) ה"ד ואם חל יום ג' או ז' בשבת דוחין וכו'. לכאורה קשה קצת דשם בש"ס קאי לר"מ דסבר כל יום מזין או בפרה קאמר שפיר בשבת דוחין. משא"כ לדידן דביוה"כ אין מזין רק ג' וז'. א"כ אם חל בשבת ג' נימא דיזו ביום ב' מספק שלישי דשמא נטמא יום שלפני פרישתו. ומאי שיכולין לתקן אמאי לא נתקן. וכן אם חל בשבת ז' יזו יום ב' ויום ו' מספק שלישי ושביעי. ואם נאמר דכוונת הרמב"ם באמת כן ניחא. ועי' מ"ח שכ' דמשו"ה לא שייך שיפרישו אותו באופן כדי שלא יחול ג' או ז' בשבת משום דיוהכ"פ לאו בדידן תלוי ע"ש וכמבואר בש"ס. ולהנ"ל בלא"ה ניחא משום דעכ"פ תתקיים הזאה בספק אך לשון הרמב"ם משמע דוחין ממש וצ"ע כעת וק"ל

ה"ז לפני ארון וכו' ובבית שני במקום ארון. מ"ח ע"ש

ח) שם משביעין אותו וכו'. ראיתי בס' צרור החיים שהק' הרי אין שבועה חלה על דבר מצוה ולפי טעותו מצוה הוא להקטיר מבחוץ (כעת אין ס' הנ"ל ת"י לעיין מה שתי'). ונ"ל דמ"מ הוי שבועת שוא וא"כ ודאי יפרוש וק"ל. אך ראיתי במ"ח כאן שהקשה קו' זו קצת באופן אחר שהרי הוא אונס כדי לקיים מצות הקטרה בחוץ לפי טעותו. ע"ש שתי' דאף לדידהו הוי רשות ע"ש. ובזה אפשר לא שייך תי' הנ"ל. אך גם בזה נראה דלא שייך אונס. דלא עדיף לכאורה מעשה דוחה ל"ת. ובעינן בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה. ומנ"ל לומר דשבועה הואיל ואיתא בשאלה גרע לענין זה וק"ל וקצת יש לפקפק מכח עשה דרבים לא בעינן בעידנא וכו' כמו שכ' הר"ן סוף ר"ה גבי שופר של ר"ה אין מפקחין עליו את הגל וכו' ואין להאריך

ט) שם עיין לח"מ ועוד קשה דרב פפא וכו' ע"ש. וזה י"ל קצת כמו שכ' שם הכ"מ פי"ג מה' מע"ק די"ל ברייתא אתי דלא כהלכתא. א"כ ה"נ ר"פ מוקי הך ברייתא דתני ללמדו חפינה בבית אבטינס סברא כהך ברייתא דמנחות לענין קמיצה. אבל הוא לא סבר הכי וק"ל. גם קו' ראשונה י"ל קצת דדוקא ללמוד גוף החפינה שלא יהי' פחות או יותר זו היא עבודה קשה שאפשר ללמוד. אבל איך יקטיר בפנים כדי שלא יכוה ידיו זה אפשר דלא שייך ללמוד וצ"ע

י) שם ואתה שלוחינו ושליח ב"ד וכו'. עיין שיורי כנה"ג הקשה מדוע לא הביא מסקנת הש"ס (דף י"ט ע"ב) שלוחינו היינו משביעין אותך על דעתינו ע"ש. ועיין תוס' שם ד"ה מי איכא מידי י"ל קצת ע"ש: כעת לא מצאתי מבואר אם חילוק מלאכות ליוהכ"פ. דקיי"ל אין חילוק מלאכות ליו"ט. ביוהכ"פ מה דינו. ולענין מחמר ותחומין ושביתת בהמתו עיין ש"א

יא) פרק ב ה"ב ה"ב וחמש טבילות וכו' בחי' ליומא (דף ל') כ' דלכאורה ק"ק כיון דמבואר דחמש טבילות ועשרה קידושין הילכתא גמירי וכו'. א"כ איך שייך לומר טבילה ראשונה הוי רק דרבנן כמו שכ' הרמב"ם ה"ג. ובסוגיא הי' מקום קצת לומר כל הפלפול שם בשאר ימות השנה. אבל יוה"כ הוי דאו' מהלכה כנ"ל. אבל הרמב"ם יראה בהדיא כאן דאף יוה"כ הוי דרבנן. וצ"ל דבאמת גמירי ארבע טבילות. רק ממילא צריך גם תחילה לטבול כדי להוסיף כוונתו ועדיין צ"ע ובסוגיא הארכתי קצת

יב) עי' לח"מ שהקשה על הרמב"ן מדוע פסק דלא כר"ע. וזכורני דבלימוד הסוגיא יישבתי זה וכעת נשכח ממני ואולי אזכה עוד אי"ה. ועיין מ"ח. ועיין עקידת יצחק פ' אחרי מות בזה ג"כ. ושם פי' הפסוק ובא אהרן אל אוהל מועד וכו'. היינו שבא מהיכל אל עזרה ושם פשט אפשר בגדי בד הראשונים ואפשר נגנזים שם. ולבש איצטלית משלו לקרות בתורה. ואח"כ יצא גם מן העזרה ולובש בגדי זהב לאילו ואיל העם וכו' ולכף ומחתה הי' יכול לעשות בגדי בד משלו כמבואר בש"ס (לה:) וברש"י שם לחלק בין בגדי בד ראשונים לשניים. ועיין רמב"ם פ"ח מה' כלי מקדש שם פסק אף עבודת ציבור ממש יכול לנדב יחיד ובלבד שימסרנה לציבור. ועיין מ"ל שם

ה"ג שאינה רק להוסיף כוונתו וכו' עיין מ"ח שכ' [דמשמע] מגמ' דאפ"ה חציצה פוסל אף בטבילה ראשונה ע"ש

יג) ה"ד הי' כ"ג זקן וכו'. עיין לח"מ. וקצת אמרנו ליישב דהרי קיי"ל אסור לטבול בחמין בשבת ויו"ט. ומשמע אף בפושרין אסור. לכך הוצרך לומר אין שבות במקדש דאל"כ אסור משום יוהכ"פ כשבת ועכ"פ כיו"ט וק"ל. עיין מ"ח שהעלה כיון שהטעם משום אין שבות וכו'. א"כ זה דוקא בשאר טבילות ולא בטבילה ראשונה כיון שהי' בחול. וכן משמע לשון המשנה דתני לה רק בטבילה שני' ע"ש. ולשון הרמב"ם יראה דאף בטבילה ראשונה ש"ד וק"ל

יד) שם או מערבין מים חמין וכו'. עיין מ"ח שהקשה דבירושלמי לא משמע כן. דפריך שם ויחמו לו חמין ומשני שמא יאמרו כ"ג טובל בשאובין וכו' ע"ש. ואפשר לומר דקו' הירושלמי הי' שיחמו לו חמין ממש בערב יוהכ"פ. ולזה תי' דמיחזי כשאובין וק"ל. עוד הקשה אי ס"ד דשרי ע"י עירוב חמין. א"כ מדוע נתיר לו ע"י עששיות דהוי שבות משום מצרף. לפי מה שכ' לעיל דהשבות הוא משום חמין וכו' ניחא וק"ל. ועיין שיורי כנה"ג כ' באמת יש צידדו דהך שאין שבות קאי רק על עששיות. אבל לערב חמין אף בחוץ שרי. וכ' בשם הרדב"ז שחולק בזה ע"ש

טו) ה"ה והיום בקיתון של זהב וכו' משום דכל כלי שרת כשר ולאו דוקא כיור כמו דמבואר בזבחים (כב) ותוס' יומא סוף (מ"ד:). ועיין מ"ח שהביא דעת רש"י והרע"ב פ"ג דיומא משנה ב' שסוברים דקידוש הראשון הי' מן הכיור ומה שהשיג התויו"ט תמה המ"ח. דהרי בירושלמי איכא מ"ד שסובר כן לחלק בין קידוש ראשון לשאר קידושים ע"ש. אך כ' דמלשון הרמב"ם כאן משמע דאין חילוק. גם הביא לשון הרדב"ז שכ' דהקיתון הי' סמוך לבית הטבילה משום חולשא דכ"ג. ותמה מלשון ירושלמי דמבואר שם שצריך שיהי' במקום כיור ע"ש, וקצת הי' נראה דדעת רש"י והרע"ב כרדב"ז. ומשו"ה