פתח הבית (רמב"ם) כז

דריקם לא משמע רק עולת ראיה וק"ל. ועי' רא"ם שם: עי' קרית ספר שכ' לדעת הרמב"ם דסגי בעוף לראיה עכ"פ צריך שנים] דלא מצינו בעופות רק קן

קלט) שם ונשים חייבות במצוה זו. כבר כ' בחי' כי קשה לי לדעת הכ"מ כאן שפי' דכונת הרמב"ם (כאן דבעלה משמחה א"כ אמאי לא ביאר הרמב"ם דאלמנה פטורה רק בשרוי' אצל אחד כמבואר בקידושין שם. וכעת ראיתי דבשו"ת שאגת ארי' הרגיש בזה ושם ביאר לענין אי נשים חייבות לטהר ברגל ע"ש. זכורני כי שמעתי מקשים למ"ד נשים אין חייבות בשמחה ולא שייך בהו בל תאחר א"כ הא דתנן בכריתות סוף פ"א מעשה ועמדו קינין וכו' דמשמע שם שכל אחת הי' צריכה להביא משום בל תאחר ע"ש. אכן אין מבואר שם כלל אי הפי' כן. וכעת לא אזכור היטב. ובודאי לכ"ע משכחת גוני בנשים דאיכא בל תאחר. עי' ר"ן ריש נדרים שכ' שם האומר הרי עלי קרבן מיד ודאי עובר על בל תאחר מיד ע"ש. וכה"ג ודאי אף בנשים כן. גם יראה לי אף בשאר חיובי קרבן מ"מ נהי דליכא בל תאחר דרגלים גבי נשים להחולקים על הרמב"ם מ"מ ודאי אם מתה ולא הביאה עברה על ב"ת. ומה"ט נ"ל מה שהקשה בתשו' ש"א על הא דתנן בקידושין כל מצות ל"ת נשים חייבות חוץ מבל תקיף וכו' ואמאי לא חשיב ג"כ בל תאחר. ולהנ"ל ניחא נהי דבזמן אין שוות לאנשים מ"מ איכא ב"ת להו ג"כ. ועי' [ש"א] שתי' שם באופן אחר דעכ"פ בצדקה וכה"ג איכא גם בנשים ב"ת ע"ש

יראה לי דאף לדעת הרמב"ם עכ"פ בחד רגל דאיכא עשה דבאת שמה כמבואר ברמב"ם (פי"ד מהל' מע"ק הל' י"ג) מ"מ זה אשה פטורה דהוי מ"ע שהזמ"ג. וכן משמע שם מלשון הרמב"ם דלענין בל תאחר כ' דנשים ג"כ במשמע אבל לענין עשה לא

ועפי"ז אמרנו לישב קצת דעת רש"י בביצה (י"ט: ד"ה כי פליגי למיקם עלי' וכו') כ' שם גבי תודה עצה טובה להביא בחג הסוכות מפני שאין יכול להביא לא בחג המצות ולא בחג השבועות ע"ש. והקשה בתשו' ח"צ הביאו בפי"ז שם ת"ל הא חייב גם ברגל ראשון משום עשה. ולהנ"ל ניחא דנ"מ בנשים וק"ל. ומעתה יהא מוכח שם כדעת הרמב"ם דנשים עכ"פ איכא בבל תאחר וק"ל. ובחי' למס' ר"ה הארכנו בזה ע"ש

ודע דלכאורה חגיגה לא נאמרה רק בסוכות שבעת ימים תחוג או וחגותם חג לה' שבעת ימים וכו' כנ"ל אבל בפסח ושבועות מנ"ל. וצ"ל או משום דעכ"פ לשון חג הכי משמע לאחר דילפינן מבסוכות דחג היינו קרבן. ועי' חגיגה (י:) או אפשר דילפינן בהיקש אך ע"ז קשה דא"כ דדחיק הש"ס בדף י"ז חג הסוכות ל"ל הלא צריך היקשא להא וצ"ל כתי' א' וק"ל

גם נזכיר דלכאורה שמחה ג"כ לא נאמרה רק בסוכות ושם גופי' לכאורה הלימוד מהא דכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים וסמיך לי' ושמחת בחגך כן פי' רש"י בפסחים (עא. ד"ה חג וכו') ועי' תוס' חגיגה (ח. ד"ה ושמחת וכו') שכ' דפסח ילפינן מינייהו בהיקש ע"ש. ועי' תוס' בפסחים שם שכ' הלימוד מדכתיב ושמחתם לפני ה' וכו' שבעת ימים דכתיב גבי לולב ילפינן הא ע"ש. ולכאורה הי' משמע דשם איירי לענין לולב וק"ל: ובגוף הענין צריך להבין דא"כ כמו דפריך הש"ס בפסחים שם גבי חגיגה שבעה שמונה הוי כמו כן הי' יכול להקשות על שמחה אי נימא דא"צ זביחה בשעת שמחה א"כ משכחת שמונה לעולם. כיון דלשון שמחה לא נאמר על השחיטה רק על אכילה. וכמדומה שמבואר שם במהרש"א קצת מזה. וקצת י"ל דעכ"פ בין לפי' רש"י ובין לתוס' עכ"פ גוף קרא גם לד"א לרש"י לסוכה ולתוס' ללולב להכי לא קשה שמונה [הוי] ובלא"ה א"ל לכאורה כיון דשמיני מרבינן רק מקרא דאך שמח עי' תוס' שם. א"כ לא שייך להקשות שמונה [הוי] הואיל ומרבינן שמיני מקרא אחרינא. אך א"כ גבי חגיגה קשה ג"כ מה פריך שמונה וכו' הא שמיני מרבינן ג"כ מקרא אחרינא כמבואר בחגיגה (ט.) דיליף לה מבחודש השביעי תחוגו וכו'. וראיתי בצל"ח בפסחים שצידד לומר דבאמת סוגיות. חלוקות ודוחק וק"ל

ונחזור להנ"ל אם נאמר דפסח ילפינן מהיקש א"כ קשה ג"כ מנ"ל תשלומין לעצרת דהרי צריך ההיקש לענין חג הפסח דחייב בשמחה. ואל תשיבני אין היקש למחצה דז"א לענין זה דמבואר בר"ה שם דפריך תשלומין מנ"ל כיון דאתא ההיקש לד"א ע"ש. וע"כ הטעם משום דפשטי' משמע דאין לעצרת תשלומין הואיל ואינו רק יום א' ואי לאו ייתורא לא מפקינן מפשטי'. וא"כ קשה שפיר כנ"ל אכן לפי מאי דמשמע בתוס' דחגיגה הנ"ל יראה דלאו מהאי היקשא ילפינן לה רק מאיזה היקש אחר ע"ש: ועי' בס' ט"א (ו) פילפל ג"כ איזה היקש ע"ש. וכן לענין דחג המצות יש לו תשלומין כל ז' מבואר ברש"י (יז) דהוי ג"כ מסברא הואיל וחג המצות ג"כ ז' כמו סוכות אבל לאו מהך היקשא ע"ש וק"ל

הלכה ג ד עי' בחי' למס' חגיגה אות מה] מה שפילפל בדברי הרמב"ם אלו בתכלית האריכות ושייך לכאן ע"ש ותמצא נחת בס"ד

קמ) הלכה ד וכולם תשלומין דראשון. עי' כ"מ שהקשה מדוע פסק כר"י לגבי ר"א. ועי' מ"ח שתי' כיון דמקיש חג המצות וסוכות ושבועות אהדדי ושבועות ודאי תשלומין דראשון כיון דאח"כ חול כמו כן באינך ע"ש. וק"ק לפ"ז דא"כ הא דפריך הש"ס בר"ה (ה:) ות"ק ור"ש האי חג השבועות מה עביד לי' וכו' ות"ל הא צריך להא, אך י"ל דהש"ס פריך שם ר' אושעיא לשיטתו דאיהו אמר התם דחג השבועות אתי לתשלומין ואילו הוא סבר תשלומין זה לזה וק"ל אך בלא"ה ניחא דממילא כיון דאתי להא דתשלומין לראשון א"כ ממילא מוכח דחג השבועות יש לו תשלומין וק"ל

עי' תי"ט חגיגה פ"ב משנה ב' שכ' שם דמלשון רמב"ם כאן יראה שפסק דאף אם נטמא בי"ט ראשון אפ"ה יש לו תשלומין ע"ש. ודבריו תמוהין דהרי פסק להדיא לקמן פ"ב ה"ה דנטמא בראשון פטור בשני וצ"ע וק"ל

קמא) הלכה ו עבר הרגל ולא חג וכו' ראיתי בטורי אבן שכ' דחגיגה אם כבר הפרישה ולא הביאה ברגל מקריבה שלמים וכן עולה מביאה עולת נדבה ע"ש

קמב) הלכה ז וכן עצרת יש לו תשלומין, עי' לח"מ מה שהקשה כאן, ובחי' לחגיגה (דף יז) הארכנו דרך פלפול לישב, ושם כ' ג"כ טעם מדוע לא הזכיר הרמב"ם כלל לינה דחייב ללון עד בוקר, ולחד פי' בתוס' שם אף לינה שבעה, ועכ"פ בעי לינה לילה ראשונה אף בלא קרבן דזה כל עיקר רבותא דר' אושעי', ושם כ' די"ל דרמב"ם פוסק דלא בעי לינה רק לקרבן וזה כבר השמיענו ספי"א מהל' ביכורים ע"ש, ועכ"פ צ"ע מדוע לא הזכיר זה בפי' ככל קרבנות וק"ל

קמג) הלכה ח עולת ראי' וש"ח אינן דוחין וכו', עי' כ"מ שכ' משנה דאלו דברים וכיצד צולין, ועי' מ"ל שהקשה דמדוע לא הביא מתני' דחגיגה (דף יז) דאיתא להדיא ומודים שאם חל בשבת יום טבוח אחר השבת ע"ש, ולכאורה יראה דמשם לא מוכח דלא תדחי טומאה דס"ד כמו שהקשו תוס' פסחים (עו: ד"ה ה"ג) שהקשו דהרי ע"כ טומאה לית לי' תשלומין כיון דלא חזי בראשון, דבשלמא שבת לא שייך זה כמ"ש תוס' ריש חגיגה הואיל וגברא חזי רק אריא הוא דרביע עלי' אבל לענין טומאה כיון דלא חזי בראשון שוב אין לו תשלומין, וא"כ ס"ד דידחה טומאה, וזה צריך ראי' מכיצד צולין הנ"ל וק"ל:. ובגוף הענין מה שהקשה הלח"מ דבש"ס (ע:) יליף מקרא דאין דוחה שבת מקרא דוחגותם וכו' ומדוע יהיב טעם משום דאין זמנו קבוע