פתח הבית (רמב"ם) כה

חידושים אשר חנני ה' על הרמב"ם הל' ק"פ בעת אשר באה ק"ק גלוגא במצור והוכרחנו לנסוע לק"ק ברעסלא ה' ירחם עלינו מהרה ויסיר מאת עמו כל דאגה ותלאה מהרה ויתן בלבב המלך לעשות שלום בקרוב ויטה את לבו לטוב בני עמינו: ברעסלוי ו' ניסן תקע"ג לפ"ק

נזכיר פה בקיצור ג"כ מה שכ' במקומות מפוזרות פ"ה ופ"ט מהל' ק"פ לישב דעת הרא"ם ורי"ט וכן משמע קצת מרש"י פסחים (צב.) דמילת בניו מעכבת אף באונס. די"ל חדא דלענין אכילה אונס ג"כ מעכב דהרי חזינן להדיא דתורה אסרתו כיון דבליל פסח שוב אינו ראוי למול ואפי"ה מעכב דלא ס"ל לחלק ולומר הואיל והי' ראוי בתחלה דלכאורה אביו ואמו חבושין וכו' לא ביאר הש"ס דדוקא שהי' חבושין קודם ע"פ וכן בעלמא לא מחלקינן בין אונס לאונס ובפרט אם אמרינן אונס דשרי הוא משום דחי' א"כ ס"ס עתה הוא אונס ודחי דאף עשה של פשיעה דוחה עשה עי' עירובין (ק.) בתוס' ופסחים (נט.) ע"ש. א"כ י"ל הא דמשני הש"ס יבמות (עא.) שהי' אונס היינו לא מבעיא לתי' שהי' חולה ונתרפא דבעי מעל"ע ניחא דבשעת עשי' הוי אונס ובלילה יהי' שפיר ראוי לאכול ואף לשאר תי' י"ל ג"כ שפיר דמהני השחיטה כיון דלסוף ראוי לאכול אף שלא ידע אם יתרפא או שיקרע וימול בטומטום מ"מ על ספק זה על, ואל יהי' זה לדוחק בעיניך שהרי כן פסק הרמב"ם לענין יושב בבית אסורים ושחטו עליו עי' סוף פ"ו יעו"ש משא"כ במדבר שלא מלו ובלילה אין ראוין לאכול א"כ מש"ה לא עשו כלל פסח וק"ל. אך זה דוחק בעיני דיראה דילפינן עשי' מאכילה ואם באכילה זה מיקרי אונס ואסור כמו כן בעשי' גם הרי נהי דאסור באכילה היינו אם שחט פסחו בהיתר שהי' יכול למול וכדומה משא"כ אם לא הי' ראוי יהי' באמת מותר משום עשה שיש בה כרת דאם לא תתיר לו לאכול יהי' הפסח פסול ע"כ נראה באופן אחר די"ל אם הפסול משום כל מילי דאמר רחמנא [ל"ת וכיו] י"ל לא שייך דחי' כיון דדיעבד פסול וכאשר כן דעת הירושלמי שהביא המ"ל לעיל פ"א שהצריך קרא להכשיר פסח ששחטו על חמץ וכו' וע"כ משום דסובר דאי לאו קרא הוי פסול אך הש"ס דילן לא סבר הכי דהרי רבינא פריך במנחות שם ואימא לא תאפה חמץ לכתחילה א"כ י"ל הספרי פ' בהעלותך סבר כירושלמי ומש"ה סובר שלא הי' רשאים לעשות פסח וק"ל

עוד להל' ק"פ אשר כ' במפוזר נכתוב עתה בקיצור קצת יחד ושייך לפ"ה ופ"ט. הנה דעת הרמב"ם פ"ה דאף ערל עצמו אסור לשחוט פסחו אף אם ימול אח"כ ויוכל לאכול בלילה ושם כתבנו דקשה מלשון רש"י ותוס' פסחים (הב.) דאמר שם ערל משלח קרבנותיו חוץ מפסח. וכ' רש"י הטעם משום דא"י לאכול בלילה ות"ל משום עשי' דמעכב א"כ ע"כ סבר רש"י דדוקא מילת בניו וכו' אבל לא עצמו ע"ש. וכן משמע קצת מתוס' קידושין (לז: ד"ה הואיל) שכ' בסוף שלא עשו פסח במדבר משום שהי' אז ערלים וערל אסור לאכול פסח ע"ש. ולפי פי' הפשוט בתוס' וכפי שהבינו מהרש"א ומפרשים היינו שהם עצמם הי' ערלים א"כ מאי אריא משום לא יאכל ת"ל משום עשי' וכו' וכן הי' משמע קצת בפסחים (סא.) דחשיב שם שלא למנויו וערל. ועי' רש"י שם שכ' דערל י"ל שהי' מן המניין רק פסול משום ערלות וקשה הא השחיטה פסולה עליו א"כ הדר הוי שלא למנויו. אך זה י"ל. ובחי' שם הארכתי. ע"כ נ"ל דודאי כ"ע סוברים ערל מעכב עשי' כפשטי' דקרא. וגם י"ל באמת ערל ערלות זכריו ועבדיו שוים ובשניהם באונס ג"כ מעכב. רק הטעם במילת בניו וכו' אם באונס אתי עשה דפסח שיש בה כרת ודחי עשה דואז קרב וג' ואי דהרי פסק הרמב"ם דאף בדיעבד פסול וא"כ לא שייך דחי'. כבר הארכתי בזה בפנים די"ל עיקר טעמו של רמב"ם משום מצוה הבאה בעבירה או משום כל מילי דאמר רחמנא ל"ת וכו' ובמקום שעשה דוחה לא שייך זה. ומש"ה משני הש"ס שפיר שהי' באונס ובערל עצמו כה"ג אילו אנוס הי' ג"כ שרי לשחוט רק דס"ס אין ראוי לאכילה בלילה דבשלמא במילת בניו וכו' שפיר יוכל לאכול בלילה משום דעשה דחי ג"כ עשה דאז יאכל וכו' ואי משום מאי אולמי' דהאי עשה וכו' ז"א דאם לא תתיר לו לאכול א"כ פסול הפסח משום לפי אכלו א"כ הוי עשה שיש בו כרת וכמ"ש תוס' פסחים (נט. ד"ה אתי) משא"כ בערל עצמו לא שייך זה משום דלא אתי עשה ודחי ל"ת שבמקדש אבל עשה דחי וכאשר מוכח כן בסוגיא דפסחים הנ"ל: ומעתה ניחא מ"ש רש"י ותוס' במקומות הנ"ל משום אכילה דאל"כ הי' שרי משום דעשה דוחה וק"ל. רק מ"ש תוס' שם (סט: ד"ה האי מיחזי וכו') צ"ע. ושם הארכנו

ומעתה י"ל ג"כ מה שהקשיתי על לשון הרמב"ם (פ"כ מהל' תרומות) שפסק ערלות שלא בזמנו שרי ומותר לסוך קטן וכו' וכ' הכ"מ שם בעיא דאיפשטא וכו' וצ"ע הרי לא איפשט בש"ס רק בירושלמי עי' תוס' ריש הערל. וראיתי בפי' על הירושלמי שהרגיש בזה וכ' ג"כ דאין לומר דסבר הרמב"ם הא דאמר רבא ותסברא הא לאו בר מהילא וכו' היינו לאו דוקא במילת בניו אלא אף במילת עצמו ג"כ ואתי למיפשט הבעיא ז"א דהרי חזינן אונס מעכב בעצמו ולא בבניו ע"ש. ולהנ"ל ניחא דסבר הרמב"ם דשניהם שוין מילת עצמו ובניו ואונס הטעם משום דעשה דחי וכנ"ל. א"כ הי' קשה לו הא דאמר רבא ותסברא וכו' אם הטעם משום אונס הרי כה"ג ששחט הפסח טרם שנולד לו א"כ הפסח כשר מה"ת יהא רשאי לאכול דעשה דאכילת פסח לא דחי דמאי אולמי' וכו'. א"ו סבר רבא כיון דעדיין לא ראוי למול לא מיקרי ערל כלל לא מטעם דחי'. וסבר הרמב"ם דאין חילוק בין עצמו לבניו והבן. אולם ק"ק לפ"ז אמאי לא ביאר הרמב"ם זה כאן דאם נולד לו בן בין עשי' לאכילה דמותר לאכול וכן הקשה באמת הפי' ירושלמי הנ"ל. אך כפי מה שהקשה לא קשה לדעתי דהרי כיון שכ' הרמב"ם שאר אונסים לא מעכבים מכש"כ שלא בזמנה אבל לפי מה שפי' לעיל הטעם משום דחי' ומשום עשה שיש בה כרת רק שלא בזמנה בלא דחי' אין מעכב א"כ הי' לו [להרמב"ם] להשמיענו זה. ואפשר שסמך עצמו על הל' תרומות וק"ל. ומה דק"ק א"כ במנחות בהא דלא תאפה חמץ וכו' מה פריך דילמא לכתחילה הא הוי מצוה הבאה בעבירה. י"ל בכמה גוני. גם י"ל שם אין האפי' המצוה משא"כ שחיטת פסח היא המצוה כאשר הרמב"ם במנין המצות חשבה למצוה משא"כ בשאר קדשים. ובחי' לקצת מנין מצות פ' בא כ' בזה קצת: