פתח הבית (רמב"ם) כד

בדיעבד. רק היכא דלא הי' ראוי למול אז שפיר יכול לשחוט. וא"כ שפיר משני דכייבין לי' וכו'. וא"כ יכול לשחוט ואילו הי' הדין נותן דמשום מצות מילה צריך לחזור לביתו אף אם אין יכול לחזור למצותו הי' שפיר שוחט הפסח בביתו. ואי משום שא"י לאכול בלילה. י"ל דכיון שהוא אנוס יכול לאכול בלילה דאתי עשה ודחי עשה כיון דעשה דפסח יש בו כרת. ואם לא תתיר לו לאכול יהא פסול הפסח. והא דאסור לאכול בלילה ומשמע אף דהוי אנוס כאשר כ' לעיל דא"י למול בלילה היינו דעשה דאכילת פסח לא דחי דמאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה. משא"כ אם שחט הפסח בעת אשר לא הי' ראוי לאכול בלילה אם לא תתיר לו יפסל הפסח והוי עשה שיש בו כרת והבן. ובאמת לשון השאלתות לא משמע כן רק שכבר שחט ע"ש. אבל מ"מ נוכל לומר כן ליישב המשנה. ואפשר גם לדחוק בלשון השאלתות זה: הקו' שהקשה השעה"מ מרש"י סוף מי שהי' טמא. י"ל דאפשר דזה לא מיקרי אנוס כיון דהוי רק דרבנן גם י"ל ארי' דרביע עלי'. והפוסקים השמיטו הך דרש"י

ודע עוד דלא קשה לפי מה שנראה מדברי תוס' הנ"ל בפסחים (סט: ד"ה האי וכו'). דערל הא דאסור לשחוט משום דא"י לאכול בלילה ות"ל א"כ ערל שמתו אחיו מחמת מילה וכו' שפיר יכול לאכול בלילה דאתי עשה ודחי ל"ת. אך ז"א דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש רק עשה דחי כמ"ש בפרקים הקודמים. אך לפי מה שצידדנו דהא דאמרינן עשה דחי לא משום גריעותא דעשה רק עשה שיש בו כרת שפיר דחי. א"כ י"ל אף ל"ת דחי. א"כ קשה שפיר נשחוט ונתיר לאכול משום עשה שיש בו כרת ואין להאריך

קד) פ"י ה"א השובר עצם וכו' ע' מ"ל מה שהביא בשם פסקי תוס' דזבחים. ובחי' לסוגיא דתנור מקדש הארכנו בענין זה הרבה. וכאן נזכיר רק הפי' בפסקי תוס' דאין כוונתם כפשוטו דאם א"א וכו' דא"כ ע"כ אם מקיים העשה מיד אף אם אפשר בענין אחר אפ"ה דחי. זה ודאי אינו דהרי קיי"ל כר"ל כל מקום שיכול לקיים שניהם צריך דוקא לקיים שניהם רק כונתם בשלמא בענין דמשכחת לקיים המצוה בעלמא בלא דחיית הלאו רק דאיתרמי שפגעו שניהם יחד משא"כ בענין דלעולם התולדה כן כמו כאן שפיר דחי אף דמיעקר לאו תחלה. וע' שעה"מ ה' א"ב שהקשה שם על הרמב"ם שפסק קריבת עריות אסור מה"ת אף בלא ביאה רק שאר קריבות. והקשה דע"ז א"כ ל"ל קרא למעוטי יבום דעריות ת"ל בעידנא דמיעקר לאו וכו'. ושם צידד לתרץ מכח הכשר מצוה ע"ש. ולהנ"ל בלא"ה ניחא ושם הארכנו ואין כאן מקומו: ע' בשעה"מ שהביא בשם הגאון מהרא"ב שהקשה מנ"ל דעצם לא ישברו בו היינו ללאו דלמא ה"ק א"צ לשבור דס"ד דניחוש שמא ניקב קרום של מוח קמ"ל דאזלינן בתר רובא למאן דיליף לה מהכא בחולין (דף יא) ע"ש מה שתי' בכמה דרכים. ולכאורה י"ל דאי לא הוי ללאו א"כ הכל טעמא מאי אמאי לא יהא צריך לשבר העצם כדי להוציא המוח לאכלו ואין להאריך

קה) ה"ב ע' הגהות מ"ל שהקשה על תוס' בחולין. ולכאורה כוונת תוס' כיון שהי' עכ"פ פעם אחת נותר שוב לא מהני אף אם נחלץ המוח. והיות כי אין גמ' חולין ת"י לעיין בדברי תוס' אקצר

קו) הי"א כשאדם אוכל את הפסח וכו'. ע' השגות הראב"ד ובכ"מ. וע' תוס' ריש כ"צ שהקשו שם ג"כ מחזה ושוק איך הי' רשאי לצלותן יחד. ובגמ' (פט.) הוי ס"ד שם לומר גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהם דמייתי ומתנו דיהא שלמים ות"ל הא נאסר מחזה ושוק דאסירי לזרים ע"ש. ושם כתבנו דקשה קצת הא אין נאסר רק כדי נטילה. וע' כרו"פ ביו"ד (סי' קה) ע"ש. ולכאורה יש ליישב קצת הקו' של הראב"ד דאיך הי' צולין יחד דהרי הכ"מ תי' דבאמת לא איירי רק בגיד הנשה שאין בו בנ"ט. ואי משום שומנו של גיד בפסח לא נהגו בו איסור כדי שלא יבא לחתך בו אבר ע"ש. א. משמע דאף אחר הצלי' לא הי' מחתך אותו. אבל חלב האסור מנקרים וכו' אף שהוא אסור רק מדרבנן. ומשמע (אף) מתחלה צריך לנקרו וקצת הי' מקום לומר דהרי הקשה השאגת ארי' אמאי לא נימא אתי עשה דואכלו הבשר ודחי ל"ת דגיד. אך למ"ד אין בגידין בנ"ט י"ל אין גיד כלל בכלל בשר. משא"כ שאר דברים כיון שהם בכלל בשר י"ל שפיר עשה דחי. ובפרט אם הוא רק אסור דרבנן. כתבתי זאת רק לזכרון בעלמא. וכעת לא עיינתי. ובגוף דברי הש"א הארכתי קצת בחי' לסוגיא דתנור מקדש ואין עת האסף

קז) שם וכשמגיע לגיד מוציאו ומניחו עם שאר גידין וכו' לכאורה אמאי לא ביאר הרמב"ם מה לעשות בגיד הנשה אם לשורפו או א"צ שריפה. ובאמ' כפי הנראה מבואר בש"ס (פג:) כיון דאסור באכילה א"כ לא הוי בכלל בשר ולא נעשה נותר כלל. ומלשון הרמב"ם בפי' המשנה שם שפי' גידין היינו גידין האסורין באכילה יעו"ש. א"כ משמע דסובר דאף שאסור אפ"ה הוי נותר ושם בחי' אמרנו ליישב קצת דבריו וכאן אקצר. עכ"פ מלשונו כאן יראה דא"צ שריפה דכן משמע לשון מוציאו ומניחו וכו'. ומ"ש עם שאר גידין צ"ל היינו גידין שסופן להקשות שכ' לעיל שאין נמנין וכו' וממילא אין טעונין שריפה. אבל גידין שאין סופן להקשות נמנין עליהן ונעשה נותר. וע' רמב"ם (פ"ח מה' שחיטה הי"ב) שכ' שם הכ"מ בכונת הרמב"ם דכל גידין סופן להקשות. כבר תמה ע"ז הצל"ח בחי' לפסחים דהרי מסוגיא זו מוכח דיש גידין שאין סופן להקשות ע"ש. ומה שלא הביא הרמב"ם חוטי צואר דמבואר (פג:) דלאו בשר הן. צ"ל דזה בכלל גידין שסופן להקשות וגרע טפי, וכמ"ש תוס' (פד. ד"ה גידין וכו'). ומה שצריך ביאור מדוע לא הביא הרמב"ם משומנו של גיד וכן בגיד הנשה גיד הסמוך לעצם דאסור רק מדרבנן טעון שריפה הואיל ומה"ת הוא ראוי לאכילה וכמבואר בש"ס (פג:) ובחי' צדדתי קצת ליישב זה ואין להאריך

שם והוא שלא יחסר אבר וכו' ע' מ"ש לעיל פ"ח ה"א ע"ש: שם ואינו לוקה על לאו זה וכו' ע' מ"ש לעיל פ"א בזה ע"ש

קח) הט"ו מה בין פסח ראשון וכו'. ע' כ"מ לכאורה קשה עכ"פ ס"ס כיון דהוצאה הוי מצוה שבגופו א"כ מנ"ל למעוטי. ואי משום דלא דמי ללאו דנותר דנל"ע משא"כ הוצאה. א"כ נרבי אותו מלאו דעצם לא ישברו בו דג"כ לאו שיש בו מלקות וצ"ע ובחי' הארכתי קצת. ושם כ' דלא נמצא מבואר ברמב"ם אם פסח שני עובר באל תאכלו נא. ובש"ס מבואר דעובר. גם יש לספק אם פסח שני ג"כ ערל ובן נכר לא יאכל בו. וע' פ"ה שם כתבנו דיראה דאין דרך רחוקה לפסח שני ע"ש

קט) שם ולמה לא ישוה וכו'. מכאן יראה להדיא דהרמב"ם פוסק כחכמים דילפי לה מכלל ופרט ולא מויעשו אותו כסברת איסי ב"י וכו' וא"כ לחכמים כיון דאין מיותר קרא דעצם לא וכו'. דצריך ללמד לל"ת במצות שבגופו. א"כ ע"כ הא דקיי"ל אף עצם שיש בו מוח אסור לשבור ולא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת וכו' ע"כ קיימ"ל אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש. ובמ"א הארכנו. אך לפמ"ש לעיל י"ל באמת לפמ"ש הכ"מ הטעם בהוצאה בפסח שני דלא איתרבי כלל מנותר דהוי נל"ע ואנן קיימ"ל דלוקה על הוצאה. א"כ י"ל לדידן קשה מאי קא מרבי לאו דנותר א"ו לדידן אמרינן עצם לא תשברו וכו' אתי ללמד דאף עצם שיש בו מוח אסור. וא"כ ע"כ קיימ"ל בעלמא עשה דוחה ל"ת שבמקדש. וקרא דנותר אתי למעוטי בל יראה. ולא תשחט על חמץ דם זבחי ותרווייהו מחד קרא ממעטינן ולא מחלקינן כלל בין לאו שיש בו מלקות או לא וק"ל. אך לפ"ז תקשי טפי אמאי ממעטינן הוצאה וצ"ע וק"ל: