פתח הבית (רמב"ם) כג

תמה דזה קשה ג"כ על תוס' קדושין (לז:) שכ' שם שלא הי' ראוין ישראל לעשות פסח במדבר לפי שלא הי' אפשר למול במדבר. וע' רי"ט שם. עוד הקשה השעה"מ על רש"י פסחים (צב.) ד"ה דרך חצירות וכו' שכ' דאם לא יביא האיזמל דרך כרמלית וכו' יהא אסור מלעשות הפסח וכו' ות"ל הא אנוס הוא ע"ש. וקצת נ"ל דלעולם י"ל אף אם בלתי אפשר למול בניו ועבדיו אפ"ה אסור לעשות ולאכול הפסח. רק עיקר הקושיא מיבמות (עב) הנ"ל. ונ"ל די"ל עפמ"ש לעיל (פ"ה ה"ה) דמבואר שם אם שחט הפסח ולא מל עבדיו וכו' פסול הפסח. וכתבנו שם ראי' לדין זה מדלא משני הש"ס ביבמות הנ"ל שעבר ושחט א"ו דפסול. ויש לתת טעם לדבר משום דהוי מצוה הבאה בעבירה כיון שעבר ושחט. אך לכאורה אם הוא אנוס יהא רשאי לשחוט לכתחלה משום דאתי עשה דפסח ודחי לאו הבא מכלל עשה דואז יקרב וגו' דקרא לא איירי רק היכא דאפשר למול וכעין זה כ' לעיל (פ"א) בדין שחיטת פסח על החמץ. אך י"ל לא אתי עשה ודחי עשה דלאו הבא מכלל עשה הוי ג"כ עשה. אף דבמ"א כתבנו די"ל דלענין זה הוי רק כמו לאו. וכ"כ כדומה בתשו' שאגת ארי' בדיני ציצית. מ"מ אין מוכרח וע' תשו' נוב"י בסוף הספר שכ' ליישב מה שהקשה לו בנו החריף לדעת הסוברים הא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. מ"מ אם עבר ועשה אין לוקה דעכ"פ דחי הל"ת. ואמאי נימא דהוי מצוה הבאה בעבירה ולא קיים כלל העשה ולילקי. ותי' לו כי הא דאמרינן אין עשה דוחה עשה היינו רק משום מאי אולמי' דהאי עשה מהאי עשה ושב ואל תעשה עדיף. אבל אם כבר עשה אמרינן איפכא כיון שכבר עשה א"כ מאי אולמי' וכו' ויצא רק שעבר על עשה זו ע"ש. א"כ י"ל הא דמשני הש"ס ביבמות וכל הני תי' היינו לעולם דאיירי שעבר ושחט. רק אם לא הוי אונס כלל א"כ הוי מצוה הבאה בעבירה כיון שאפשר לקיים שניהם ולא יצא כלל. משא"כ אם הוא אנוס בדבר נהי דאסור לעשות משום מאי אולמי' דהאי עשה וכו'. מ"מ אם כבר עשה יצא. וניחא שפיר והבן. ומה שיש לפקפק מטעם דאין דוחה ל"ת שבמקדש. מ"מ י"ל עשה שאני וק"ל ואין כאן מקומו. ומה שיש לפקפק ע"ז הא פסח הוי עשה שיש בו כרת ואמאי לא דחי עשה דואז יקרב וכו'. גם אמאי ס"ס דחי אם כבר עבר הלא ס"ס א"א לו לאכול בלילה בתחלה. וא"כ כיון דא"א לאכול הדר לא מקיים עשה דפסח גם אמאי צריך הש"ס לשנויי דעכשיו חזי נימא אף דעכשיו לא חזי מ"מ לכתחלה אסור' י"ל בכמה גווני ועת לקצר וע' לקמן

[בענין ערל עצמו או מחמת בניו כ' מפוזר פ"ה ופ"ט לזאת אכתבם כאן יחד כפי מה שאמרתים ואי"ה לעת הפנאי אכתבם על קא אופנים]

קא) עוד נרא' לבאר קצת וליישב דעת הסוברים דאם אנוס במילת בניו אפ"ה אסור לשחוט. די"ל נהי דפסח הוי עשה שיש בו כרת מ"מ אם נתיר לו לשחוט ס"ס אח"כ איך יהא רשאי לאכול הא באכילה אין בו כרת. ואי דא"כ ס"ס כיון דאם לא תתיר לו לאכול א"כ הדר לא יצא ידי שחיטה כיון דכתיב איש לפי אכלו וגו' וא"כ הדר תתיר לו לאכול. מ"מ יש לומר בזה דמ"מ כיון שכבר שחט לא תוכל להתיר לו לאכול כדי שיהא למפרע השחיטה כשירה והבן. ע' פסחים (וע' זבחים) (סט:) תמצא בכעין זה. וע' מ"ש לעיל פ"ו מכעין זה. ומעתה י"ל ג"כ הא דמשני הש"ס שהי' אנוס בשעת שחיטה. ואם הי' אח"כ ג"כ אנוס א"כ ס"ס כיון שאין ראוי לאכול א"כ גם ידי שחיטה לא יצא רק אם אח"כ נעשה ראוי אז יצא וק"ל אח"ז נתיישבתי כי ז"א כי לפי הנראה כיון שאם לא נתיר לו לאכול הוי שחיטה פסולה. א"כ מכח היתר אכילה מקיים עתה מצות שחיטה שיש בה כרת. וכמ"ש תוס' פסחים (נט.) וע' בזה. וע' בזבחים (ק'.) בדין אונן כעין זה ע"ש גם יש לומר קצת באופן אחר דלכאורה לא מצאתי ברמב"ם ה' תמידין פ"א שביאר שם הא דמחוסר כפורים בע"פ שיכול לשחוט אחר התמיד של ב"ע משום דאתי עשה ודחי הואיל שיש בו כרת [אח"ז ראיתי שכ' הרמב"ם להדיא שם דמחו"כ ע"פ מביא אחר התמיד כת"ק דריברי"ב ע"ש] וע"כ הי' נראה דלמסקנא דמסיק הש"ס (נט.) בחטאת העוף עסקינן שאין למזבח אלא דמה. ושאר תי'. וא"כ ע"כ טעמא דת"ק דאוסר בשאר מחו"כ ע"כ משום גזירה. רק בע"פ במקום כרת י"ל לא גזור. אבל בדאורייתא י"ל לא דחי עשה שיש בו כרת לשאר עשה שבמקדש. וא"כ י"ל הא דמשני הש"ס דעכשיו ראוי היינו דבשעת שחיטה שפיר דחי דהוי עשה שיש בו כרת כסברת המקשה שם ומשו"ה אם הי' עכשיו ג"כ אין ראוי הוי שפיר רשאי לאכול משום כי היכי דלא עבר למפרע על עשה שיש בו כרת וכו'. אבל אנן פסקינן דאף עשה שיש בו כרת לא דחי וכנ"ל ואין להאריך

קב) עוד נתיישבתי לישב דעת הרא"ם וסיעתו שסובר דבאונס ג"כ מילת בניו וכו' מעכבין די"ל כאשר כ' לעיל דמדינא אף אונס אסור ואף דיעבד משום מהב"ע או משום כל מילי דאמר רחמנא ל"ת וכו' ע' לעיל פ"א רק דמ"מ עשה דפסח הוי עשה שיש בו כרת שפיר דחי הלאו הבא מכלל עשה דואז יקרב וכו' במקום אונס ומשו"ה מותר ג"כ לאכול בלילה דאי לא שרית לי' לאכול א"כ הדר הוי פסח פסול והוי עשה שיש בו כרת. וכמ"ש תוס' (נט ד"ה אתי עשה וכו') דמש"ת דחי עשה דהשלמה יעו"ש היטיב. אך לפ"ז אסור לו לאכול בלילה רק כזית אחד אך יש לפקפק דכיון שהותר הותר כמו דחזינן לענין טומאה דחוי' בציבור דאמרינן דמותר לאכול הואיל ועיקרו לאכילה וא"כ נימא שרשאי לאכול רק כזית [ל"א כן] אלא שרי הכל כמו כן כאן כיון שהותר ולא דמי לעשה דוחה ל"ת והבן] דכיון שאכל כזית א"כ הוי איש לפי אכלו וכו' ונהי דמצוה לאכול כל הפסח וכאשר כ' לעיל מ"מ כיון שאכל כזית שוב לא הוי עשה שיש בו כרת ושוב לא דחי עשה דאז יאכל בו ולא כשלא מל בניו וכו' וא"כ הרי כ' תוס' בקידושין (לח. ד"ה אקרוב וכו') די"ל משו"ה לא דחי עשה דמצה לל"ת דחדש משום גזירה כזית ראשון אטו שני ע"ש. א"כ י"ל כאן ג"כ הוי גזירה והבן. רק הש"ס משני שפיר אקרא דמשכחת לה באונס שהי' יכול לשחוט עליהם אבל אחר שגזרו רבנן שפיר אסור לשחוט וניחא עוד יש מקום לומר דלמ"ד כיון דאמר רחמנא ל"ת אי עביד ל"מ הוי כמו פסול דיעבד ולא מהני דחי' והש"ס אזיל למ"ד אי עביד מהני ועוד צ"ע בזה

עוד נזכיר דלכאורה איך תאמר באונס מותר לאכול הרי בליל פסח לעולם הוי אונס כיון שא"א עתה למול. ואי משום שהי' יכול למול ביום לענין עשה דוחה לא נתבאר כ"כ חילוק זה רק תוס' עירובין (ק.) צידדו לומר עשה דפשיעה לא דחי ויש מקום לומר דהוי רק דרבנן. אך לפי הנ"ל בלא"ה ניחא דבאמת משום עשה דאכילת פסח אף אונס אסור דלא דחי רק משום שחיטה. ונ"מ אם קנה עבדים אחר שחיטת פסח וק"ל

קג) ועפ"י הנ"ל י"ל ג"כ דברי השאלתות פ' צו שהביא שם מתני' דהולך לשחוט פסחו ולמול את בנו אם יש שהות לילך וכו'. והקשה שם ת"ל למול את בנו הוי ג"כ לשחוט פסחו כיון דמילת זכריו מעכב מלשחוט וכו'. ומשני דכייבין לי' עיני' ונתרפא מיום אל יום דשפיר יכול לשחוט פסח טרם כלות מעל"ע וכו'. והקשה השאילת שלום שם א"כ הרי שוב הוי אח"ז איסורו וא"י לבטל כיון דפסח נשחט אחר חצות ע"ש ובחי' פ' אלו דברים ישבנו קצת. [אח"ז ראיתי שם ואין הנוסח כן רק דנתרפא בכאב עינים א"צ מעל"ע. וא"כ לא שייך דברי אלה כלל רק עכ"פ נוכל לומר כן בלא תי' שאלתות וק"ל.] ולהנ"ל נראה עוד די"ל השאילתות סובר דלשחוט ודאי אף אם שחט בדיעבד פסול כדעת הרמב"ם רק לא כאשר כ' דהטעם משום מצוה הבאה בעבירה וכו'. או משום כל מילי דאמר רחמנא ל"ת וכו'. רק פשוט פסול