פתח הבית (רמב"ם) כב

מחמת חרס עכ"פ כדי קליפה ואח"כ נבלע בפסח. אך צ"ל דבמקום דלא שייך קליפה שרי. אך בחי' כ' שם ליישב דלמסקנא באמת איירי אף בצוננת. והטעם משום דעכ"פ נאסר כדי קליפה. וא"כ ניחא שפיר לשון הרמב"ם ואין להאריך. ובפרט לשון הרמב"ם (הי"ג) שכ' נטף על הסולת י"ל קושית הש"ס הי' רק על דתנן יקמוץ את מקומו. אבל קולף מקומו ודאי בעי אף לשמואל וצ"ע. ועי' צל"ח שם ובחי' שם הארכנו בזה וגם בתשו' אחת

צה) פ"ט ה"א כל האוכל וכו'. עי' כ"מ שהקשה על מ"ש לקמן ה"ה שתי חבורות שנפרצה וכו' שאין נאכל בשני חבורות. ותי' דהפי' בשני מקומות ע"ש. ולכאורה קשה טובא עכ"פ על מ"ש לקמן נעשית מחיצה ביניהן וכו' ג"כ אינו נאכל. והרי מבואר בש"ס שם (עו:) דזה דוקא לר"ש דאמר אין נאכל בשני חבורות וכיון שמפסקת מחיצה בינם הוי כמו שני חבורות משא"כ לר"י. וצ"ל לכאורה דסובר כיון דרב אשי מסיק שם דהוי ספק אי הוי סילוק מחיצה] ונעשית] כשני חבורות ומקומות ומסיק תיקו דקשה בשלמא נפרצה המחיצה שייך שפיר תיקו דנ"מ לדידן. משא"כ נעשית מחיצה דאין נ"מ לדידן כיון דהלכה כר"י. אלא ע"כ דר"א פליג בהא על רבינא במה דפשיטא לי' דנעשית מחיצה לא הוי כשני מקומות. והוא כבר די"ל דהוי כשני מקומות דנחלק המקום עתה מה שלא הי' תחלה וצ"ע וק"ל. ומלשון הכ"מ לקמן (ה"ה הנ"ל) הי' משמע קצת שהי' לו הגי' בגמ' ברב אשי רק שני מקומות ולא שני חבורות. ואין מוכרח וצ"ע וק"ל. ועי' רש"י (צה.) שסובר דלא תוציא הוי לאו הנל"ע ותוס' חלקו ע"ש. אך רש"י ג"כ אין סובר להלכה כן ע"ש

צו) שם והמוציא מחבורה וכו' לוקה. הנה לכאורה מחבורה לחבורה היינו אפי' באותו בית. וכפי שפי' רש"י (פה: ד"ה מחבורה וכו') ע"ש. והא דצריך שיניחנו בחוץ היינו אם מוציא חוץ לבית. ומוציא מחבורה לחבורה צריך שיהא ההנחה במקום חבורה אחרת אבל מוציא חוץ לחבורתו באותו בית לכאורה לא מחייב ולא נפסל [עד שיניחו במקום חבורה אחרת והרמב"ם לכאורה כלל שניהם יחד וצ"ע קצת. גם יראה דהאוכל בשני חבורות ולא הניחו אינו [לוקה[ דלכאורה לא מצינו לאו לאוכל בשני מקומות. והמניח עובר בלאו דלא תוציא ולוקה וצ"ע. גם נזכיר קצת דלכאורה יראה מלשון רש"י (פה: ד"ה מחבורה וכו') שפי' חבורה של שני פסחים וכו' ולא פי' של פסח אחד שנחלק לשני חבורות. וצ"ל דהי' קשה לו דא"כ תיקשי לר"י דסבר פסח נאכל בשני חבורות ונהי דאין אוכל בשני מקומות. מ"מ לענין הוצאה לא מיקרי חוצה וע' בתוס' (פו: ד"ה ומ"ס וכו') שכ' דאף לר"י אם כבר נחלקו לחבורות הוי שפיר חוצה ע"ש. וכן יראה מדברי הרמב"ם וצ"ע וכעת לא עיינתי כראוי

צז) ה"ב ע' לח"מ מה שתמה. וע' בלשון הרמב"ם בפי' המשנה שם יראה להדיא כדברי הלח"מ ע"ש

צח) ה"ג שתי חבורות וכו'. ע' כ"מ. והנה אם נאמר דצריך דוקא הפיכת פנים. א"כ תיקשי מכלה מ"ט התירו. וצ"ל דהוי רק חומרא בעלמא ודוחק כיון דמקרא מפיק לה כמ"ש הכ"מ. ולכאורה הי' קצת מקום לומר דהוי רק מדרבנן דשמא יאמרו אוכל בשני מקומות. ולמד כן מדתנן בשמש שקופץ פיו. אלמא חזינן דחיישינן שמא יאמרו עי' רש"י שם. וע' תוס' (פו: ד"ה והכלה וכו') ע"ש וצ"ע

ה"ה כ' לעיל בה' א' ע"ש

צט) ה"ז המאכיל כזית וכו'. עי' כ"מ הנה מלשונו יראה דעכו"ם ג"כ מוזהר שלא יאכל מפסח רק דלא חייש למאי דמזהיר קרא וצ"ע הרי אין מוזהר רק על שבע מצות. ואפשר כונת הכ"מ רק על מומר לע"ז וצ"ע. וראיתי בס' מעיין חכמה (אות נ) שהקשה מאי קאמר הש"ס ריש פ' הערל ל"ל ב"נ ת"ל מערל. והרי צריך קרא להזהיר ישראל המאכילו משא"כ גבי ערל ישראל לכאורה. וכן הקשה על מ"ש הרא"ה בס' החינוך ג"כ כמ"ש הכ"מ רק כ' טעם אחר על מה שאין לוקין משום דהוי לאו שאין בו מעשה וכו' ס"ס תיקשי קו' הנ"ל. ולכאורה הי' מקום קצת לומר דקרא אתי רק לאסור על ערל וב"נ. היינו מומר לע"ז או גם נכרי ממש וצריך ליישב קו' הנ"ל משבע מצות]. וממילא א"כ אסור לישראל להאכילו משום לפני עור וכו'. וא"כ ל"ק מש"ס דיבמות הנ"ל כיון דממילא ידעינן דאסור לאכול בו פשיטא לא גרע משאר מצות דאסור לישראל להכשילו וק"ל. אך זה דוחק דמ"מ ס"ס צריך קרא דהוא מוזהר בזה דהרי כל מצות ישראל הוא מוזהר וב"נ אין מוזהר. וצ"ל דמ"מ כיון שזה אסור לערל לאכול מחמת חומר קדושתו ממילא אף ב"נ ודאי אסור. וא"כ ג"כ בשאר קדשים יהא הדין כן וצ"ע וכעת לא עיינתי כראוי

עוד נזכיר דקשה קצת על הרא"ה שכ' משום לאו שאב"מ. אמאי לא נימא דנתינתו לו הוי מעשה כמו קונה חמץ בפסח. וי"ל וק"ל. גם לפמ"ש לעיל משום לפני עור בלא"ה ניחא דהוי לאו שבכללות וק"ל. גם נזכיר אם הטעם משום ל"ע צריך דוקא קאי בתרי עברי דנהרא וצ"ע בכ"ז וק"ל

עוד נראה דהנותן לו עובר ג"כ בעשה דואכלו הבשר בלילה הזה. עמ"ש לעיל ריש פ"ח ע"ש

ק) עי' הראב"ד בהשגות שפי' הך דתושב וכו' היינו ג"כ בישראל שאינו ממונה עמו. וקמ"ל דאף דהוא תושב אפ"ה לא יאכל וכו'. ועי' לח"מ שתמה דזה דלא כר"א דלדידי' אתי לאפנוי ע"ש ריש יבמות. ולא כר"ע דלדידי' אתי לגר שמל ולא טבל וכו'. וכן קשה לתי' הכ"מ דאתי לשלא יאכיל ע"ש. וי"ל ואין להאריך. ובגוף קו' הלח"מ על הרמב"ם דפסק כר"א ואפ"ה פסק גר שמל וכו' אינו גר. ע' רמב"ן שם ביבמות שכ' די"ל אם ר"א סבר אינו גר ג"כ ניחא דסבר דא"כ פשיטא דאינו אוכל ולא צריך קרא לרבוי ע"ש. וכמדומה בחי' הגא"א זצ"ל ליבמות העמיק והרחיב הדיבור בזה ע"ש

ובענין ערל שמתו אחיו מחמת מילה דהוי אונס בדבר אי רשאי לשחוט ולאכול פסח. ע' יבמות ריש פ' הערל בתוס' ובפסחים (כח: ד"ה ערל) כתבו להדיא דאסור וע' תוס' חגיגה (ד: ד"ה דמרבי) וכו' שם כ' בשם ר"ת דהוי אנוס ורשאי ע"ש. ועי' ס' מעיין חכמה (אות ע') צידד לומר דר"ת מודה לענין פסח דאסור. וס' הלז אין ת"י כעת. וכמדומה בחי' לחגיגה כ' קצת מזה. עוד נזכיר בענין מאכיל לנכרי י"ל דנכרי עצמו מצווה ע"ז. והא דלא חשבי בהדי מצות ב"נ ע' צל"ח בפסחים שכ' מה שנתחדש משעת מ"ת ואילך לא חשיב

קא) ה"ט כשם שמילת בניו וכו'. הנה מזה מבואר דגבי בניו ועבדיו אם אנוס בדבר רשאי וכמבואר ביבמות (עב:) ושם איכא עוד אוקימתות כגון שהי' אביו ואמו חבושין וכו' וע' שעה"מ שתמה באמת מדוע לא הביא הרמב"ם כל האוקימתות ע"ש. וקצת י"ל דודאי אטו כי רוכלא ליחשב. רק א"כ מדוע הביא הנך ג' אך י"ל דבהני יש נ"מ לדינא דחולה ונתרפא מיום אל יום דצריך מעל"ע וכלה מעל"ע ואחר שחיטת הפסח ס"ד אמינא דמותר משום דשחיטה באונס שריא. אבל אכתי הוי ס"ד שמא אכילה אסור אף באונס לכך הביא הך דכייבי' לי' עיני' ונתרפא דלא הי' ידע בשעת שחיטה שיתרפא א"כ לא הי' ראוי לאכילה והא כתיב איש לפי אכלו וגו'. אלא ע"כ דאף אכילה שרי באונס. ומהא לחודי' הוי ס"ד דוקא זה שהוא באונס. אבל חולה ונתרפא הרי יוכל להמתין עד כלות מעל"ע אחר חצות. קמ"ל דאפ"ה מותר הואיל דעכ"פ בזמן שחיטה אין ראוי. וטומטום שנקרע ונמצא זכר צריך לאשמועינן דל"ת שמחויב לקרוע קמ"ל וק"ל וכעת אין ס' הנחמד שעה"מ על קדשים ת"י לעיין בו

קצת נזכיר מה שפילפל השעה"מ כאן בדברי הרא"ם שכ' סדר בא דמילת בניו וזכריו ג"כ מעכבין אף אם הי' אונס בדבר. ותמה עליו המהרש"א ריש הערל. והשעה"מ