פתח הבית (רמב"ם) כ

הש"ס דפסחים הנ"ל עשה שיש בו כרת וכו' קשה קצת. ואם נאמר כפי' הרמב"ם לעיל ה"ג ששחטו וזרקו וכו' ואח"כ נודע שהי' אונן בתחלה ניחא. אך א"כ לפ"ז יהי' לדינא אם נעשה אונן אחר ששחטו וזרקו וכו' יהא אסור לאכול א"כ הי' לו לרמב"ם לבאר זה וצ"ע וק"ל

וענין השמחה בזמן הזה. ע' רמב"ם ה' יו"ט שכ' לאכול בשר ולשתות יין. וע' תשו' ושב הכהן (סי' צה) שם הק' על השו"ע או"ח (סי' תקכט שכ' לקבוע סעודה על היין וכו' ולא כ' לשון הרמב"ם לאכול בשר ע"ש. והמג"א שם כ' באמת מצוה לאכול בשר וכו' ע"ש. ושם בתשו' הנ"ל הקש' ג"כ על לשון השו"ע יו"ד (סי' שמא) שכ' שם בשבת ויו"ט אוכל בשר ושותה יין. והגי' שם רמ"א אם ירצה וכו' וע"כ קאי רק אשבת אבל יו"ט כיון דחייב בשמחה חייב בבשר וזה לא משמע קצת מלשון רמ"א ע"ש. וע' ג"כן (סי' צו) שם פילפל בלשון השו"ע (סי' תרצו) די"א אונן מותר בבשר ויין בפורים. וזה צ"ע דהרי מה שאסור בבשר ויין הוא משום כדי שיתעסק בקבורת מתו. ואף ביו"ט אם רוצה לקברו אסור בבשר ויין ע"ש. וגם המג"א הרגיש קצת בזה ע"ש וגם לשון המג"א שם (ס"ק י"ג) וי"א אפי' עשה דרבים לכאו' הוא ט"ס וצ"ל עשה דרבנן כמו ביו"ט שני (בסי' תקמח) ע"ש. אך קשה הרי שם איירי לענין מה שהוא אסור משום אבל היינו אחר קבורת מת. משא"כ כאן דאיירי קודם קבורה ומשום שיהא מוכן לצרכי המת וצ"ע

טו) עוד נתישבתי בענין זה אחר אשר עסקתי קצת בסוכה (כה בתוס' ד"ה דמטי זימנא וכו') דנתקשיתי במה שנראה מתוס' שם שפי' הא דרבא דמשני כאן קודם ששחטו וזרקו וכו' קאי ליישב הברייתות אהדדי. וזה צ"ע דהרי קאי ליישב רומיא דר"ש אהדדי. גם עיינתי עוד בסוגיא דזבחים (דף ק') הנ"ל. והוקשה לי הא דאמר אביי ומנא תימרא וכו'. ומאי מייתי ראי' דלמא לעולם אחר חצות לר"ש ג"כ אין שוחט. והא דיוסף הכהן כר"ש והא דלאחותו דלא כר"ש. וצ"ל או דפשיטא לי' לש"ס דליכא מי שיחלוק על ר"ש. רק די"ל ר"ש גופי' סבר שלמים בזמן שהוא שלמים הוי רק אסמכתא כמ"ש רש"י ותוס' שם. או דדחיקא לי' דהנך שתי ברייתות תנאי נינהו. והא דפריך רבא שם ודלמא הא ר"ע וכו'. היינו דלמא ר"ש באמת סובר דהוי רק אסמכתא. או לפי תי' השני הנ"ל שני ברייתות דלא כר"ש. והנה צריך להבין בתי' רבא כאן קודם חצות וכו' איך יישב הך דולאחותו וצ"ל דאתי דלא כר"ש. וא"כ תיקשי אידך ברייתא דיוסף הכהן דקיי"ל שם שטימאוהו היינו משום דעוסק במצוה פטור וכו'. ואביי אשר הוכיח מהך ברייתא צ"ל דסבר מסתמא טימאוהו אחר חצות דלא שייך העוסק וכו'. ובחי' לסוכה כ' בזה. ולכאורה מה שפסק הרמב"ם אחר חצות רשאי לשחוט לכתחלה וסובר דרבא מודה לאביי. י"ל דהוכיח כן דאל"כ קשה לרבא הך דולאחותו וכו' ואי דאתי דלא כר"ש י"ל דסבר כתי' א' הנ"ל דאין חולק על ר"ש וק"ל. אכן הלח"מ כ' דהוכיח כן מפסחים (צח.) וכו' דשם דלא כר"ש ע"ש. ודע דרש"י פסחים שם ד"ה אי נימא קודם חצות וכו' כ' דאונן אין שוחטין עליו לבדו רק עם אחרים. א"כ משמע אף לר"ש עם אחרים שוחטין או אפשר אתי דלא כר"ש. וע"ש ד"ה מת קודם חצות וכו' כ' באמת דאי מת קודם חצות נדחה לגמרי. וע' תוס' ד"ה הא חייל הביאו הא דרש"י דנדחה לגמרי. וע' (צ:) מתני' האונן פי' רש"י שם שמתו מוטל לפניו. ותוס' פי' אחר חצות וע' היטב בכ"ז

טז) ה"י מי שחופר בגל. עי' הרמב"ם היטב שיראה מדבריו שפי' הא דמפקח את הגל וכו' לא בספק חי רק מחפש אם יש שם מת כדי לקוברו וכדומה. וא"כ מיושב קו' תוס' שם בסוגיא (צא. ד"ה שהי' טמא מתחלתו). ובסוגיא שם הארכנו הרבה מה שיש נ"מ לדינא ע"ש. וע' רמב"ם בפ' המשנה יראה להדיא כן. וצ"ע שלא ביארו זה נושאי כליו. ודוחק מאד לפרש בלשון הרמב"ם כאן ובפרט בלשונו בפי' המשנה. שכונתו בספק חי וק"ל. ולפי' הנ"ל הא דמפקח וכו' היינו בדיעבד דלכתחלה ודאי אסור לדחות פסח מספק. אבל לפי' רש"י ותוס' אף לכתחלה דהוי פיקוח נפש וק"ל

שם עי' בקרית ספר שהקשה דממתני' משמע דחופר בגל שוחטין עליו ע"ש

עח) הי"א מי שעבר בדרך וכו' ע' לעיל (פ"ד מה' ביאת מקדש ה"ו) בכ"מ שם וכאן היטב. ולכאורה צ"ע לדעתי העני' כפי מה שהי' נראה לדעתי הקלושה מלשון הסוגיא ומפרשים אין אתי פה כאשר יעדתי כמה פעמים בקונטרס זה) ודאי אם נודע קודם שחיטה שהוא טמא בטומאת התהום ודאי לא ישחוט. ואף אם עבר ושחט לא מהני. רק אם נודע לו אחר שחיטה שהי' טמא קודם שחיטה בטומאת התהום. או שנטמא עתה אחר שחיטה בטומאת התהום וזרק בדיעבד הורצה כיון ששחט קודם שידע. רק אם עדיין ספק כהך דינא דהכא מצא מת מושכב וכו' סבר הרמב"ם כיון דעתה ספק הוא מקילינן טפי לענין פסח ששוחט לכתחלה. וצ"ע קצת מנ"ל הא. אבל דברי הכ"מ צ"ע דמשמע שמדמה שחיטה לזריקה וצ"ע בשאר דבריו ג"כ כנ"ל. ואולי אזכה עוד להבין אי"ה

עט) הי"ב מי שעשה פסח וכו'. ודבר זה הלכה וכו' יראה להדיא מלשון הרמב"ם כמ"ש לעיל דאם נודע לו שנטמא בודאי זה מפי הקבלה ולעיל הי"א בספק זה הוא מסברא וק"ל. אח"ז עיינתי קצת יותר בענינים אלו וכתבתים בה' נזירות סוף פ"ו ע"ש וע' גם לחם יהודה האריך בזה וכעת לא עיינתי

פ) הי"ג מפני שחזקת טומאה וכו'. ואף דטומאת התהום הוא אף בטומאה ודאית מ"מ כיון שעיקר הענין הואיל ואז לא ידע שייך חזקת וכו' ולא עיינתי כעת בסוגיא דנזיר כי אין ת"י ש"ס כעת

פא) פ"ז ה"א ודבר זה בטומאת מת לבד וכו'. בחי' כתבתי כמדומה. וכעת ראיתי בשעה"מ שהביא בשם קרבן חגיגה שהקשה לפי המבואר בזבחים (כב:) דמ"ד אין שוחטין על ט"ש סבר ציבור עושין בטומאה אף שרץ כיון דקרא איירי בטומאת שרץ ג"כ. וע"ז נאמר איש נדחה ואין ציבור נדחין. וא"כ כיון דהרמב"ם פסק כמ"ד אין שוחטין וכו' א"כ מדוע פסק דבר זה בטומאת מת לבד. ומה שתי' השיב עליו השעה"מ. גם תי' השעה"מ דמודה הרמב"ם דמדאו' שוחטין על ט"ש רק מדרבנן אין שוחטין. זה ג"כ דוחק גדול דהרי פסק לעיל פ"ו אין שוחטין על ט"מ אף אחר שטבל וזה יראה שם להדיא דהוי דאו' וט"מ אחר טבילה שוה לט"ש קודם טבילה כמבואר שם. וקצת הי' נראה ליישב דשם בזבחים י"ל קאי דוקא למאן דיליף דדוחה טומאה ממועדו. משא"כ למאן דיליף מאיש איש וכו' דכתיב בי' לנפש דממעט שאר טומאות אף ט"ש בכלל וממילא לא עבדי ציבור בטומאה וק"ל. עי' פסחים פ' אלו דברים

אך לפ"ז קשה מפסחים (סט:) דקאמר שם סבר ר"א כל שציבור עושין בטומאה ואין אומרים להם הזו יחיד פטור מכרת. ופריך מהא דתניא ערל וטמא שרץ מנין וכו' מדמהדר אטמא שרץ ע"כ סבר אין שוחטין וכו' וא"כ אף דציבור עבדי בטומאה אפ"ה יחיד חייב כרת וכו'. ומה פריך דלמא ר"א סבר ג"כ כמ"ד מאיש איש וכו'. וקרא ממעט מלנפש טמא שרץ. אבל בטמא מת אף בשביעי שלו איירי שפיר ואיש נדחה ואין ציבור נדחין וכו'. ויש להאריך בזה וכעת לא עיינתי כראוי. גם יש לפלפל קצת ולומר דהרמב"ם הכריח דינו דלעיל (פ"ו) דאף לאחר