פתח הבית (רמב"ם) יח

והיינו אם הטעם משום הואיל והותר. אבל הרמב"ם דפסק ביאה במקצת לא שמה ביאה א"כ אף בלילה וצ"ע

סז) ה"ו טמא מת שחל שביעי שלו וכו'. במחלוקת הרמב"ם וראב"ד בשלישי ושביעי כ' בחי' למס' קדושין ואין להאריך פה

סח) שם והלא איסור הזי' בשבת משום שבות וכו'. לא נתבאר כאן היטב מה היא השבות דבש"ס (סט (פריך מכדי הזאה טלטול בעלמא הוא תדחי שבת משום פסח. ומשני גזירה שמא יעבירנו כו'. וא"כ לכאורה לשון הרמב"ם שכ' והלא שבות וכו' קשה קצת דהרי חזינן אף דהיא שבות ראוי להתיר משום פסח אם לא משום גזירה שמא יעבירנו וכו' אבל סתם שבות דהיינו לכאורה משום מתקן זה אין לאסור במקום פסח. וראי' דסתם שבות הוא משום מתקן. דאי משום שמא וכו'. א"כ הי' לנו להתיר ביו"ט. ובחי' סוף יומא כתבתי ג"כ לענין יוה"כ לרפרם דאמר אין עו"ה וכו' ע"ש. עכ"פ קש' על הרמב"ם אמאי לא ביאר שבות דשמא יעבירנו וכו' ע"כ הי' נראה קצת לומר דהי' קשה לו מדוע אמרינן בכל דוכתי והיינו טעמא דשופר ולולב ומגילה וכו'. ולא קאמר ודהזאה. א"ו דכיון דאנן קיי"ל כמ"ד אין שוחטין וזורקין על ט"ש. ולא משכחת הזאה רק בי"ג משו"ה אף משום שבות סתמא דמתקן גברא ג"כ לא דחינן שבות כיון שעדיין לא הגיע זמן וק"ל ובחי' הארכתי

סט) שם בהשגות הראב"ד. עי' כ"מ שהבין בדברי הראב"ד קושיתו ממצורע. דבעי ג"כ הזי'. ומשו"ה תמה על הראב"ד. אבל כפי הנראה כונתו דמ"ש שאר שבות מהזי' וכ"כ הלח"מ ע"ש. גם מה שהק' הראב"ד ועוד דב"ה אמרו אפי' ערל שמל ששה ימים קודם השבת וכו'. והקשה הכ"מ עליו ס"ס מוטב שלא יטבול להתחייב במצות כדי לקיים גזירת חכמים וכו'. לכאורה קשה הרי הראב"ד השיג על לשון הרמב"ם שכ' ואינו טובל עד שירפא מן המילה וכו' דמשמע הא לא"ה לא אמרינן לא יטבול וכו' משו"ה הקשה הראב"ד שפיר וק"ל

קצת קשה על הראב"ד שהקשה ממצורע ולא הקשה ג"כ מבית הפרס דאמרינן שם ג"כ לא העמידו דבריהם כיון דע"כ הקו' ממצורע משום דמדמי שבותים אהדדי כמ"ש הלח"מ א"כ קשה ג"כ מבית הפרס וק"ל. ועי' רמב"ם לעיל סוף פ"ב מה' ביאת מקדש. ובחי' לחגיגה הארכתי בלשון הכ"מ שם דלכאורה תמוה וצ"ע ע"ש

ע) מה שהק' הלח"מ על הרמב"ם דהרי בש"ס איתא דהזאת טמא מת תוכיח שחל להיות בע"פ וכו' כבר כ' לעיל דהארכתי בחי' בזה די"ל דתלי בפלוגתא דתנאי דלמאן דיליף מולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא וכו' מוכח שפיר דלא מהני טבילה. דאל"כ הי' לו לומר להם שיטבלו. אבל מאן דדריש מקרא אחרינא כמו דע"כ ר"ע דריש לה מקרא אחר. עי' תוס' (צג. ד"ה ר' עקיבא וכו'). א"כ משכחת שפיר הזאה בי"ד שחל בשבת. ועי' בשעה"מ שהרגיש בכ"ז. גם כתבתי לעיל דנ"מ בטומאת שאין הנזיר מגלח עלי'. אך הרמב"ם בפי' המשנה שם כ' להדיא דפלפול דר"ע ור"א בהזאה בי"ג ע"ש

עא) ה"ז בהשגות הראב"ד א"א כאן סותר וכו'. לפי מה שהבין הראב"ד בדברי הרמב"ם דהטעם משום בעידנא וכו'. י"ל הקו' ממצורע די"ל שם שוחטין תחלה הפסח ואח"כ נכנס לעזרת נשים דאז הוי שפיר בעידנא וכו' כמ"ש תוס' (נט. ד"ה אתי פסח). משא"כ הזאה דא"א לשחוט תחלה דאין שוחטין על ט"ש וכו'. ובחי' הארכתי בזה ג"כ. ודע דרש"י שם סוף פ' האשה כ' גבי איזמל העמידו דבריהם במקום כרת. היינו משום דמילת בניו מעכב וע"כ סבר דזה לא מיקרי אונס. ע' לקמן (פ"ט ה"ט) מ"ש שם והרמב"ם לא ביאר זה. וא"כ אם כנ"ל בע"פ בשבת נימא דשרי להביא האיזמל ושחטינן פסח תחילה וצ"ע

עב) ה"ט האונן וכו' עי' לח"מ מה שתי' במה דלא נקיט במח"כ ג"כ טבילה והבן ע"ש. ולכאורה צריך ביאור קצת דבשלמא באונן שייך לומר כיון שיודע שמותר בפסח א"כ מהיכי תיתי לא נזהר וכו'. אבל במח"כ דזה יוכל להיות אפי' מכמה ימים א"כ הא סוף סוף י"ל שלא הי' נזהר כיון שאסור בקדשים וצ"ע קצת וק"ל

עג) שם ואם שחטו וכו' עי' כ"מ ולח"מ. וק"ק לתי' הלח"מ דהרמב"ם פי' פירוש אחר בתי' רבא כאן לאחר ששחטו וכו' לא כפירש"י אחר ששחטו. אלא שנודע אחר ששחטו או שעבר ושחט ובדיעבד מהני. א"כ קשה הרי צריך להבין לרבא דאמר אידי ואידי לאחר חצות וכו'. א"כ תקשי מהא דולאחותו וכו' דתני דשחיטת פסח דוחה קבורת קרובים וכו'. ות"ל הרי אין יכול לשחוט כלל הפסח. וצ"ל דקאי רק לשנויי רומיא דמתני' ולא הוי אמרינן כברייתא דר"ש וכו' טפי הו"ל לשנוי אידי ואידי קודם חצות והא דתני אוכל פסחו וכו' שכבר עבר ושחט וק"ל. וקצת הי' נראה שהי' לו להרמב"ם הגירסא בגמ' אידי ואידי קודם חצות וצ"ע. גם הי' נראה קצת לומר דהרמב"ם סובר למסקנא הך דאונן אין משלח קרבנותיו הוי רק דרבנן וקרא בזמן שהוא שלם הוי אסמכתא דהרי חזינן (בפ"ב מהל' ביאת מקדש הי"א) שם כ' הרמב"ם אבל אין משלח קרבנותיו וכו' כל שבעה. והוא מגמ' דמועד קטן (טו:) ויליף לה שם מהך קרא דר"ש שלמים בזמן שהוא שלם וכו' ובודאי יראה דכל שבעה ודאי לא הוי רק דרבנן. א"כ אי ס"ד אונן עדיף טפי ואף מדאורייתא אסור. הי' לו לרמב"ם שם להשמיענו זה. וכן בש"ס לא הי' לו לכוללם בבבא אחת. א"ו דגם אונן הוי רק דרבנן וניחא. אך ק"ק ממה דכ' הרמב"ם (בפ"ב מה' ביאת מקדש הי"א) אבל אינו משלח וכו. ואח"כ מנודה הוי ספק. לפיכך אם קרב נרצה. משמע אבל אבל אף בדיעבד לא [נרצה]. וא"כ ע"כ צ"ל דפסח עדיף וצ"ע]: ומיושב ג"כ מה שהקשינו לעיל לרבא איך יישב הך דולאחותו וכו' דמוכח שם דשחיטת פסח דחי טומאת קרובים היינו מדאורייתא וניחא הכל. ועי' בכ"ז: קצת צריך ישוב מדוע לא ביאר הרמב"ם דאונן אין שוחטין עליו לבדו כמבואר במתני' (צא.) וצ"ל דכיון דפסק הרמב"ם לכתחלה אין שוחטין על היחיד כמבואר לעיל (פ"ב ה"ב). א"כ ממילא הוי עם אחרים. אך ז"א דהרי נ"מ שלא לשחוט על חבורת אוננים וצ"ע. עי' לעיל (פ"ה ה"ט) ע"ש

עד) עוד ראיתי לבאר קצת בדברים אלו כאן. הנה במו"ק (יד:) אבל אינו נוהג אבלותו ברגל. אי אבילות דמעיקרא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. ואי אבילות דהשתא לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים. ועי' תוס' ורא"ש שם שכ' תוס' דאבילו' דרבנן רק שמחת יו"ט הוי ג"כ רק דרבנן משום דושמחת היינו שלמי שמחה וכו' ע"ש. וצריך קצת ביאור. הרי קיי"ל כר' יהושע בפסחים (סח:) דאמר שמחת יו"ט מצוה חצי' לה' וחצי' לכם. ומשמע שם דהוי דאו', אך יראה דאין זה תלוי כלל בהא דשם איירי לענין שיהא חייב לאכול עכ"פ, וזה יכול גם אבל לאכול, אבל כאן איירי לענין שמחה מה שאבל אסור, ואף דשם בפסחים נקיט לשון שמחת יו"ט מ"מ יראה לאו דוקא, ואף דצריך להבין ר"א דפליג אר"י וסבר שמחת יו"ט רשות, וא"כ להנ"ל סובר ע"כ ר"א דא"צ לאכול כלל ביו"ט. וזה דוחק קצת דר"א פליג בזה. ובמקומות מפוזרים בפסחים וחגיגה הארכנו בזה קצת, ועדיין אין מבוארים כ"כ הדברים. עכ"פ יראה דאף לר"י י"ל כמ"ש תוס' דשמחה הוי רק דרבנן כנ"ל, וצריך להבין ג"כ איפכא לר"א דאמר רשות א"כ קשה וכי יפלוג ר"א על שלמי שמחה, ואפשר לומר דעיקר מחלוקתם בזמן שאין שלמי שמחה וכו' ופליגי אם החיוב לאכול עכ"פ וצ"ע ואולי יזכני ה' להבין, ודוחק בעיני לומר כיון דסבר ר"א או כולו לה' או כולו לכם, א"כ מי שאין יושב ושונה כל היום חייב בשמחה ואז חייב בשלמי