פתח הבית (רמב"ם) יז

תוכיח בע"פ שחל בשבת וכו'. ות"ל למאי הלכתא יזה הרי אף אחר הזאה אסור לשחוט ע"ש. ובחי' הארכתי וכתבתי דע"כ לא קאי הק"ו למסקנא דמסיק שם קסבר ר"א שוחטין על ט"ש וכו'. וא"כ שפיר שוחטין אחר הזאה וכו'. וכעת ראיתי בשעה"מ שכ' כן וכתב תוך הדברים דע"כ למסקנא הא דפריך ר"ע תדחי הזאה שבת היינו משום מצות אכילה בלילה. אבל שחיטה ודאי יכול לשחוט כיון דשוחטין על ט"ש וכו' ע"ש ולדידי צריך [] רבה דיראה עיקר הקו' משום פסח שהוא בכרת והיינו השחיטה. וכן משמע קצת מהא (דדף צב) דאמר רבא ערל והזאה וכו' העמידו דבריהם במקום כרת וכו' דאמר מר הזאה שבות ואינו דוחה שבת. א"כ חזינן דאף לשחוט א"א. ואף די"ל רבא קאי לדידן דאמרינן אין שוחטין על ט"ש וכו'. מ"מ מלשון דאמר מר לא נראה קצת כן וי"ל וק"ל. אולם רהיטת הלשון משמע דאף לשחוט אסור לר"ע. ועי' היטב (סט:) דדוקא ר"א סבר דאכיל' בכה"ג לא מעכבא ועי' היטב תוס' שם ד"ה אכילת וכו' אבל ר"ע סבר ס"ס כיון שאסרו לו חכמים להזות וא"כ אין ראוי לאכילה ואסור לשחוט אף למ"ד שוחטין על ט"ש וכו' והבן. ובחי' הארכתי הרבה. אולם קצת יש מקום ג"כ לדברי שער המלך]

עוד פילפל השעה"מ ליישב הקושיא אף לס"ד דטעמא משום אין שוחטין על ט"ש וכו' אפ"ה פריך ר"ע שפיר מהזאה. משום דדוקא מאן דיליף מולא יכלו לעשות ביום ההוא וכו' כמבואר (צ:) אז מוכח שפיר דאף טבילה לא מהני בטמא מת מכח הקושיא אמאי לא צוה להם לטבול. אבל למאן דסבר מישאל ואלצפן היו ע"כ לאו מהכא יליף וכמו שהקשו תוס' באמת (צג. ד"ה ר"ע) הרי ר"ע לית לי' דר' יצחק ומנ"ל דאין שוחטין וכו' וע"כ מקרא אחרינא. א"כ י"ל שפיר דאם טבל שוחטין. גם בזה הארכתי בחי' גם כ' שם השעה"מ ליישב קושית תוס' (סט. ד"ה שוחטין) דל"ל קרא ת"ל מאיש לפי אכלו וכו' ות"ל דאיצטריך לאיש נדחה ואין ציבור נדחין וכו' וא"כ מאן דדריש הא מדרשא אחרינא תיקשי קו' תוס'. רק י"ל דאתי לאשמועינן טמא לנפש אף בשביעי שלו. ובאמת ר"ע גמר מהכא. גם בזה הארכתי ת"ל בחי' הנ"ל. גם מה שפילפל כאן בלשון הרמב"ם לקמן ה"ו הארכנו ג"כ בחי' ולקמן נזכיר ג"כ קצת אי"ה

עוד הקשה על תוס' פסחים (סט. ד"ה שוחטין) הנ"ל שהקשו ל"ל קרא ת"ל מדכתיב איש לפי אכלו וכו' ותי' דצריך קרא לפסח שני וכו'. ת"ל עכ"פ קשה מה שאלו הטמאים כלל אם יעשו פסח. ת"ל הא כתיב איש לפי אכלו וכו' ע"ש. וכן הקשה קו' זו בתשו' שאגת ארי' ס"ה ושם הקשה עוד מאי מתרצי תוס' משום דס"ד דמיפטר אף מפסח שני משום דהוא תשלומין דראשון וכו'. ות"ל הרי מבואר בחגיגה (ט.) דמאן דסבר שני תשלומין וכו' לדידי' אף לענין חגיגה מי שהי' טמא בראשון עושה בשאר ימי החג כיון דחזינן בטומאה ריבתה תורה תשלומין ולא אמרי' הואיל ולא חזי וכו'. וא"כ בדף (פ.) דאמר עולא סבר כולהו תשלומין דראשון משו"ה לא חזי לעשות בשביעי וא"כ ע"כ סבר פסח שני רגל בפ"ע ע"ש. ובחי' הארכתי ליישב עיקר קו' תוס' הנ"ל לפמ"ש תוס' בקדושין סוף פ"ק דפסח שעשו במדבר היו ע"פ הדיבור שהרי מילת בנים מעכבים ולא מלו במדבר מפני שלא נשב להם רוח צפונית ואפ"ה עשו פסח עפ"י דיבור א"כ שפיר אמרו למה נגרע וכו' וק"ל ושם הארכנו: ומה שפלפל עוד בדברי הרא"ם פ' בהעלותך שכ' דיליף הרמב"ם דינו דטמא מת אף לאחר שטבל לא מהני מדכתיב כי יהי' טמא לנפש דלנפש מיותר. א"ו דאתי למעוטי הא טמא שרץ שוחטין אחר טבילה. דקשה ע"ד מפסחים (סז.) דמבואר שם דלנפש אתי למעוטי הא ציבור עושין בטומאה דוקא לנפש אבל שאר טומאות לא. גם בזה הארכתי ת"ל בחי': עוד הקשה מנ"ל למעוטי ציבור בשאר טומאות כיון דלנפש אתי לדרשא דר"א ע"ש. זה קשה לכאורה ג"כ להנך תנאי דדרשי מבמועדו אפי' בטומאה וק"ל. עוד פילפל בדברי הקרבן חגיגה הארכתי בחי'. ודעתי אם יזכני ה' לפלפל קצת בזה לקמן אי"ה

ס) ראיתי בס' ושב הכהן בתחלת חיבורו על זבחים שם הקשה מהא דיבמות (עא:) דקאמר שם אמר רבנאה אמר ר"ל ערל מקבל הזאה שכן מצינו באבותינו שקבלו הזאה כשהן ערלים שנא' והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש בעשרה לא מהילי משום חולשא דאורחא הוי' אימת עביד להו וכו'. א"כ משמע אילו הי' מזין בעשרה הוי שפיר מל ערל אין מקבל הזאה ומלו בעשרה א"כ הזאה שני' הוא בי"ד. א"כ מוכח דשוחטין על טמא מת שטבל. אם לא נאמר שם קאי למ"ד שוחטין על ט"ש. ושם הביא ירושלמי דיראה משם ג"כ כן ע"ש שתי' בחריפות דשם הוי טומאה שאין הנזיר מגלח עלי' ומודה הרמב"ם יע"ש ודפח"ח

סא) שם בראב"ד שהנזיר מגלח עליהם וכו'. ע' פ"ג מה' ביאת מקדש ובחי' לפסחים הארכתי ג"כ בענין זה דיש ליישב כמה קושיות בחילוק זה וכן יתיישב קו' הלח"מ לקמן ה"ו די"ל הסוגיא איירי בטומאה שאין הנזיר מגלח ושם הארכנו. וע' גם פ"ג מה' ט"מ שם כ' דלא הוי רק דרבנן. וע' פ"ה מה' נזירות הט"ו וכבר הרגיש בזה המ"ל שם הט"ו ע"ש

סב) שם ברמב"ם אבל טומאה שאין הנזיר מגלח וכו' ע' ראב"ד שהקשה מנ"ל חילוק זה וע' נזיר (נג.) תני שם רובע עצמות ורביעית דם וכו' אבל לא לנזיר. ורש"י פי' שם דהיינו עושה פסח לא העמידו דבריהם וכו' וע"כ סבר דהוי דרבנן ע' מ"ש לעיל. וא"כ י"ל הרמב"ם פי' הברייתא לענין שוחטין עליו בשביעי אחר שטבל. וראי' דלא חזינן לרמב"ם שביאר דטמא בדבר שאין הנזיר מגלח דמותר לשחוט פסח. א"ו שפי' לענין הנ"ל

סג) ה"ג ואם ראה זוב אחר שנזרק וכו' עיין כ"מ שכ' בפ' כ"צ (פא.) ר"י אמר וכו', וצע"ג הרי שם מבואר או הטעם משום דר"י לטעמי' דסבר מטמא מכאן ולהבא דמקצת היום ככולו לענין זה. והרי הרמב"ם לא פסק כותי' בזה. כמבואר בדבריו (פ"ה מה' מו"מ ה"ו) דכ' שם דחייב בועלה קרבן. וכן מבואר בכמה דוכתי בדברי רמב"ם. וע"כ עיקר הטעם משום ציץ מרצה על טומאת התהום דזיבה. וכן יראה באמת בפ"ד מה' ביאת מקדש. וע' גם (פ"ו מה' נזירות הח"י) ע"ש. אך הרי מבואר שם דאין מכפר רק בעודו על מצחו. א"כ הי' לו לרמב"ם לבאר זה כאן וצ"ע. ובאמת אף בפ"ו מה' נזירות אשר שם ביאר כל דיני טומאת התהום בנזיר ולא ביאר דבעי דוקא ציץ על מצח כ"ג. ולומר דלענין טומאת התהום עדיף טפי שמרצה אף באינו על מצחו צריך ראי'. ואולי אזכה עוד לעיין בזה כראוי. אח"ז ראיתי בלח"מ פ"ד מה' נזירות ה"ד הקשה קו' זו על הרמב"ם כאן. אך לא ביאר כלל הך די"ל משום טומאת תהום כנ"ל

סד) שם ואין שוחטין על הנדה בז' שלה שהרי אינה וכו'. לכאורה ק' טובא מה שאמר ואינה ראוי' לאכול קדשים עד ליל תשיעי ת"ל אף אם הי' מותרת בקדשים בלילה כיון דאין טובלת ביום. א"כ הרי אין שוחטין על ט"ש קודם טבילה. בשלמא בש"ס קאמר טעם זה שפיר למ"ד שוחטין על ט"ש. אבל לדידן קשה ל"ל הך טעמא. אם לא שנאמר נדה שאני דלא מחוסר טבילה כיון דאי אפשר. אך צ"ע מנ"ל הא. ועוד חזון למועד בזה אי"ה

סה) ה"ד מחוסרי כיפורים וכו'. כבר כ' לעיל בתחלת הפרק דקשה קצת מנ"ל הא כיון דמסיק הש"ס הטעם לרב מדאו' מנ"ל כלל במחוסרי כפורים וכו' דחיישינן לפשיעה וק"ל

סו) ה"ה מצורע וכו'. מ"ש וראה קרי בו ביום צ"ע קצת דביבמות (ז.) אמר שם דוקא ביום אבל בלילה לא