פתח הבית (רמב"ם) טז

הי' מקום קצת לומר דר"י סבר באמת כן ומתני' איירי שיצא אח"כ ולהכי שוחטין לכתחילה עם אחרים דממ"נ אם יצא אח"כ יאכל ואם לא יצא לא יאכל אבל אם לא יצא אח"כ עכ"פ צריך פ"ש. ואף דרש"י פי' במתני' דתני לפיכך אם אירע פסול וכו' היינו החבוש לא יצא פטור מפ"ש מ"מ עי' רמב"ם בפי' המשנה שפי' האונן שנטמא למת וכן המפקח אבל על חבוש לא פי' כלום. וא"כ י"ל הא דתני סיפא אירע פסול היינו שיצא רק שאירע פסול אחר וקמ"ל אף שלא אכל מ"מ אז הי' ראוי לאכול ואף דא"כ קשה מאי קמ"ל דבשלמא אם הפסול הוא מחמת אותו דבר עצמו שאין שוחטין לכתחילה הוי רבותא שפיר דלא תימא מתחילה הי' ראוי לכך משא"כ כה"ג מ"מ י"ל כן גם הרי עכ"פ הוי רבותא באינך וק"ל: ומעתה י"ל דבאמת אף בספק מיקרי ג"כ אין ראוי מספק וספיקא דאו' לחומרא וא"כ קשה לדידן דלא אמרינן איגלי למפרע וכו' אמאי שוחטין עם אחרים ת"ל הא כיון שהי' אז אין ראוי מספק בשעת שחיטה א"כ הוי ספק דאו' אי יצא או לא וא"כ טוב יותר שלא לשחוט עליו ויעשה פ"ש משא"כ אם ישחטו עליו ויהי' ספק ולא יוכל לעשות פסח שני וכמו דמבואר לעיל (פ"ג ה"ט) ואף אם נימא דדמי להך (דפ"ד ה"א) דיכול לעשות פ"ש אין זה מוכרח וכאשר כת' שם. ובלא"ה אפשר כיון דע"כ צריך לבטל איזה דבר בפ"ש סמיכה או זריקה א"כ טוב יותר שלא לשחוט עליו ויעשה פ"ש בודאי. ואף שיש לפקפק בזה דנימא מ"מ צריך לעשות מספק פ"ר משום ספק כרת אף שיכול לתקן בשני מ"מ אין מוכרח ואין להאריך בזה: אכן י"ל אנן פסקינן באמת דמתני' איירי בחבוש ביד ישראל ושפיר סומכין עליהם ומיקרי ראוי רק מחשש רחוק פן יארע אשר לא יצא אין שוחטין על עצמו רק עם אחרים ומשו"ה ודאי לא מיקרי אין ראוי אם אירע שלא יצא אח"כ. אבל אם ביד עכו"ם אפילו עם אחרים אין שוחטין לכתחלה משום ספק אין ראוי וכו'. ומ"ש ואם לא יצא פטור מלעשות פסח שני. היינו דמ"מ הוי ספק אף אם לא יצא. כיון דלא אמרינן איגלי למפרע. ומספק א"א לעשות פסח שני כלעיל סוף פ"ג הנ"ל. ואף שפסק רפ"ד דיביא מספק. עי' מ"ש שם הרבה חילוקים. אמת דמלשון פטור מפ"ש לא משמע הכי. כתבתי דרך פלפול בעלמא. ואולם עיקר הנראה דהרמב"ם תופס ג"כ כגמ' ולא כירושלמי דאל"כ מנ"ל להרמב"ם בנכרים אם שחט יוצא. רק הכונה כל מה שאיתא במשנה שוחטין עם אחרים. כ' הרמב"ם לענין בפני עצמו אם שחט בדיעבד. וע' בפי' המשנה כ' להדיא כגמ' וכנ"ל ע"ש

נו) פ"ו ה"א כל מי שאינו יכול לאכול וכו'. הנה כפי הנראה סובר הרמב"ם דהטעם שאין שוחטין על טמא הואיל ואינו יכול לאכול בלילה ובעינן איש לפי אכלו וכו'. ולכאורה קשה מנ"ל דמטעם זה הוא. דלמא מגזה"כ הוא דטמא נדחה לפ"ש. וראי' דהרי (בדף עח:) פריך שם למ"ד אכילת פסחים לא מעכבא (פריך הש"ס) משחט שלא למנויו וכו' ולא פריך מטמא. א"ו טעמא אחרינא אית בי'. וכמו כן משמע (בדף סט:). וא"כ מדוע פי' הרמב"ם לדידן הטעם משום הואיל ואין ראוי לאכילה וכו'. וגם הרי טמא שרץ קודם טבילה ראוי לאכילה בלילה שיכול לטבול ואפ"ה אין שוחטין [עליו[ קודם טבילה א"כ ע"כ הוי גזה"כ. וצ"ל דלא יהיב טעמא רק סימנא בעלמא נקיט. כל מי שאין יכול לאכול בשום אופן בלילה אין שוחטין. משא"כ טמא שרץ שיכול לאכול בלילה יכול לשחוט עליו אחר טבילה וק"ל

נז) עי' לח"מ שכ' ומה דקאמר דאתי כר' יוסי וכו'. כונתו דבשלמא אם הפי' דמשמע מבריית' בשני חובה שפיר אתי רק כר' יוסי דלר"י ור"ש הוי רק רשות. משא"כ אם לר' יוסי ג"כ הוי רשות א"כ נהי דלא אתי כר"ש. מ"מ כר"י מצי אתי דסבר בשני טפילה וכו' וק"ל. וקצת הי' אפשר ליישב הקושיא. דבאמת שם בברייתא משמע חובה. מדתני ואלו שעושין פסח שני וכללינהו יחד אנשים ונשים משמע דלכולהו הוי חובה. אבל אנן פסקינן דהוי רשות. וכמ"ש הכ"מ לעיל שהביאו הל"מ כאן דלא פסקינן כר' יוסי לגמרי ואפ"ה כ' הרמב"ם כאן שפיר יולדות ג"כ. דהרי לא כ' אלו שעושין פ"ש רק נדחין לפ"ש. ובזה באמת כולם שוין שאין עושין הראשון וק"ל. קצת תימא מה שהביא הכ"מ כאן הסוגיא דסבר שם דהטעם שמא יפשע וזה הוא רק מדרבנן. והרי במסקנא לא קאי הכי רק מדאו' לא חזי. ויראה דעיקר כונתו להורות הדין שהביא הרמב"ם ה"ד דעכ"פ אף מחוסר כפורים צריך להמסר קרבנותיו ביד ב"ד. והכ"מ לקמן רמז לכאן ולקמן נכתוב בזה אי"ה

נח) ה"ב בכאן ראיתי להאריך קצת אי"ה. וכבר הארכתי בענינים אלו בחי' לפסחים. ותחלה נפרש קצת לשון הראב"ד שהקשה על הרמב"ם הרי רב שאמר וכו'. היינו כיון דקרא דאיירי בטמא לנפש אף לאחר טבילה לא מהני. ובטמא שרץ מהני לאחר טבילה. א"כ ע"כ חלוק מטמא מת א"כ מנ"ל דבלא טבל אף בטמא שרץ אין שוחטין מנלן הא וק"ל. ומה שתי' הכ"מ בזה הוא דוחק לכאורה וק"ל

שם בהראב"ד אלא האי קרא בשלא טבל וכו' ומעשה כי הוי שכבר שחטו וכו'. מה שצריך לזה ולא פי' כפשוטו שעדיין לא שחטו ושאלו קודם טבילה. דא"כ קשה אמאי לא אמר להם לטבול כמו שהקשו תוס' (צ:). ומה שתירצו דאמר להו אם לא תטבלו היום תדחו לפ"ש זה דוחק. גם א"כ קשה מה שאמר ולא יכלו לעשות ביום ההוא. ממ"נ אם יטבלו יוכלו לעשות גם היום. ואם לא יטבלו אף מחר לא יוכלו וכמו שהקשה הכ"מ. ולכך פי' דבאמת שאלו אחר שעבר כבר זמן שחיטה ולא הי' אפשר עוד לשחוט היום. רק דהי' קשה לו אמאי איחרו כ"כ. לזה תי' דבאמת שחטו כי היו סבורים דשפיר יכולין לשחוט על טמאים והבשר יאכל לטהורים. רק אח"כ שמו על לבם ספק בזה. ואז הי' כבר אחר זמן שחיטה. ואפ"ה שייך שפיר מה שהוכיח הש"ס מפסוק זה דאין שוחטין וכו' מדכתיב ולא יכלו ביום ההוא דמשמע דלמחר יכולין. היינו דלמחר יכולין שפיר לטבול ואי דאכתי איך מרומז בפסוק זה דאין שוחטין על ט"מ בשביעי או טמא שרץ. היינו דהך קרא דביום ההוא מיותר כמ"ש תוס' ליישב מה שהקשו דלמא הי' בששי. ומחר הי' יכולין לעשות דשוחטין על ט"ש וכו'. ותי' דא"כ ל"ל ביום ההוא. והיינו דאי לדיוקא דשוחטין על ט"ש. דזה פשיטא מסברא אי לאו גזה"כ. וגם הרי מחר יכולין לטבול. ולאחר טבילה סוברים תוס' לפשיטא דיכולין לשחוט עליו ואי דקרא אשמועינן דיכול בשביעי לשחוט אף בלא טבילה זה לא ביאר לנו הכתוב וק"ל. וקצת קשה ע"ז דלמא אתי לאשמועינן דלא תימא דהוי כמו דרך רחוקה דהרי אסור ליכנס למקדש וקמ"ל דרך רחוקה לטהור ולא לטמא. ע' תוס' (צב:) ד"ה דקאמרת. וד"ה דהך ע"ש. ואין כאן מקומו וא"כ י"ל ג"כ דקרא אתי לנו להורות דפסח שעשו היום פסול משום שהיו מחוסרין טבילה אבל למחר יכולין לעשות. או כתי' ראשון בתוס' שם דמשמע דלמחר יכולין לעשות הפסח בעצמם וע"כ כבר טבלו היום. והיינו שהיו להם שהות לטבול ולא לשחוט עוד פסח וק"ל. עכ"פ לדברי הראב"ד הפי' שכבר לא הי' להם שהות לשחוט וכ"כ הלח"מ בהדיא. ודלא כמו שפי' הכ"מ שכבר שחטו. אבל היו עדיין שהות לשחוט אחר רק הלח"מ לא ביאר בפי' מדוע פי' הראב"ד שכבר שחטו. ולא פי' שאיחרו מלשאול עד אחר שעבר זמן. ולהנ"ל ניחא דזה ודאי לא הי' מסתבר ששכחו לגמרי מלשאול. אבל כיון שכבר שחטו טעו שפיר וק"ל

נט) ועתה נפלפל קצת בדברי הרמב"ם. ע' לח"מ ה"ו הק' מהא דפסחים (סט) השיב ר"ע ואמר הזאה