פתח הבית (רמב"ם) טו

והי' לו להשמיענו זה. אבל אם פוסק דאורייתא ושם איירי דאמנינהו מעיקרא ניחא. אך עדיין אין זה מוכרח ג"כ די"ל דהרמב"ם סובר כיון דבפסחים וגיטין מוקי לה דאמנינהו מעיקרא ממילא אף אי שה לב"א ל"ד אפ"ה בעי דוקא אמנינהו מעיקרא. ומיושב בזה באמת קו' תוס' דשם פליגי בהא באמת ועדיין צ"ע בכ"ז היטב

ומה דקשה לי עוד הרי התוס' הקשו ל"ל קרא לפטור קטן מהכרת ת"ל קטן אין מחויב בכל מצות שבתור' ותי' דאתי למעוטי נתגדל בין ראשון לשני דפטור משום דשני תשלומין דראשון הוא וכו'. וא"כ כיון דהרמב"ם פסק נתגדל בין ראשון לשני וכו' חייב א"כ ע"כ איש אתי למעוטי אשה. אך לכאורה י"ל קצת חדא מתורצת בחברתה דמש"ה פסק איש אתי למעוטי אשה מכרת ואפ"ה רשות עכ"פ לעשות פסח וכו' והוכיח כן מדאמר ר"א נשים בשני אין דוחין השבת ואמאי לא קאמר רבותא טפי דאין שוחטין עליהן בפ"ע א"ו דרשות עכ"פ לשחוט בפ"ע. אך צ"ע עכ"פ ליישב לשון הש"ס ואולי יזכני ה' עוד להבין היטב

נ) בחי' כתבתי ליישב דעת הרמב"ם די"ל ודאי פוסק לגמרי כר' יהודה כיון דר"א סבר כותי' רק אפ"ה פסק שפיר דשוחטין על נשים בפ"ע וכו' משום דנהי דמאיש ממעטינין נשים מ"מ י"ל היינו דוקא מחוב אבל מ"מ הוי רשות רק ר' יהודה לטעמי' דאית לי' בעלמא בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות א"כ כ"כ כאן ממעטינין מאיש דנשים אסורות להביא פסח משא"כ ר"י דסובר נשים סומכות רשות ואנן פסקינין כותי' א"כ נהי דהכא קיי"ל כר' יודא מדר"א סבר כותי' דלא דחי שבת מ"מ זה רק דלא הוי חוב וממילא לא דחי שבת. אבל בחול שפיר מביא דנהי דהוי רשות אפ"ה רשאי כמו גבי סמיכה וניחא הכל ועי' לעיל (סוף פ"ב) שם הבאתי אף שכ' כמה פעמים דהא דפליגי ר"י ור' יוסי בנשים סומכות וכו' היינו רק מדרבנן ולא בפירוש הקרא פליגי וכן נראה מלשון הפוסקים מ"מ דעת שעה"מ דמרש"י יראה דפליגי בדאורייתא יע"ש ואף אי נימא מדרבנן מ"מ אפשר לומר דס"ס קאמר ר"י שפיר נשים בשני טפילה דמרבי לה מקרא ככל חוקת הפסח היינו דקרא רבי דראוי שתעשה טפילה ואפשר חייב' ומש"ה לא גזרו רבנן ואין להאריך

עוד נזכיר עי' תוס' נדרים (לו.) כתבו שם דקטן כיון דאין מחויב בפסח אף שלא למנויו לא שייך בי' ומותר לאכול אף שלא נמנה. והביאו ראי' מאשה דבשני רשות ומותרת לאכול מפסח וכיון דאין חייבת הוי כלא נמנה ע"ש וא"כ יראה מדבריהם דאשה א"צ להיות נמנה כלל. ולא משמע כן בכל הסוגיא כאן וכן בלשון הרמב"ם כאן וק"ל

נא) ה"ט מי שהי' וכו' לכאורה לדעת הרמב"ם דכל שאין יכול לכנוס בתחילת שחיטה מיקרי דרך רחוקה וכו' א"כ יראה דאפשר אם נכנס אחר זמן תחילת שחיטה יוכל לשחוט או אפשר חייב לשחוט. ואם נאמר כן קשה א"כ מה פריך הש"ס ריש מי שהי' טמא ממתני' מי שהי' בדרך רחוקה ולא עשה וכו' מכלל דאי בעי למיעבד שבקינן לי' וקשה לר"ש דאמר אם זרק לא הורצה ות"ל הא ס"ס שייך ולא עשה דהיינו שלא נכנס. אך י"ל א"כ לא שייך ולא עשה דמ"מ כיון שלא נכנס לא שייך ולא עשה אבל אם נימא דאף אם נכנס אחר זמן שחיטה יהי' ג"כ פטור א"כ הוי שייך שפיר ולא עשה. אך י"ל דאפשר אף (אם) אין רשאי לעשות בכה"ג וצ"ע עכ"פ וק"ל: גם יש לספק בטמא שטימא עצמו ערב פסח בשחרית באופן שאין לו מים לטבול אי נימא דהוי אונס דהרי טימא עצמו במזיד. ואף שכ' תוס' ריש פ' מי שהי' טמא ד"ה אלא וכו' דמש"ה לא נתחייב כרת ע"ש מ"מ אם טימא עצמו יום י"ד י"ל דחייב. בשלמא לפי' שאר ראשונים דכל שאין יכול לכנוס עד אחר גמר זמן שחיטה והיינו שהי' בתחילת זמן שחיטה רחוק ט"ו מיל א"כ י"ל דתלי הכל בזמן שחיטה אבל קודם זמן לא מיקרי מזיד כלל משא"כ לדעת הרמב"ם שסובר דתלוי באם הי' בשחר רחוק ט"ו מיל וא"כ אם הי' בשחר קרוב יותר רק שנתעכב עד שלא הי' לו אח"כ באפשרי להיות בתחילת שחיטה שם אפ"ה חייב וע"כ משום דהי' לו לילך מיד בשחר א"כ כ"כ בטמא והבן זה וצ"ע [ועי' מה שכ' לעיל ה"ה דיראה מהרמב"ם אף אם הי' יכול לטהר בי"ג ג"כ חייב ע"ש ובחי' פסחים (סט:) כ' קצת יותר

] נב) בענין דרך רחוקה. מ"ש הרמב"ם דאם הי' אנוס שלא הי' יכול לבוא בשחיטה לא מיקרי דרך רחוקה ונ"מ לענין פסח שני ע"ש בכ"מ. ולכאורה צ"ע אמאי לא כ' כ"מ כפשוטו דיכול לעשות עוד פסח בי"ד כיון דלרמב"ם אם הי' בדרך רחוקה תחילת שחיטה פטור כל היום משא"כ באנוס חייב אחר תחילת זמן. וכן יראה להדיא מרמב"ם בפי' המשנה שם שכ' ר"א דאמר שם מאסקופת העזרה ולחוץ היינו שהי' אנוס שלא הי' יכול לבוא תחילת שחיטה צריך לעשות אח"כ לת"ק דזה לא מיקרי דרך רחוקה ולר"א פטור ע"ש וק"ל

ולענין דרך רחוקה בפסח שני ודאי חייב דאל"כ לא יצטרך לעולם לעשות פסח לא ראשון ולא שני שיהי' בביתו וק"ל. ועי' מ"ל ריש פ"א יראה ג"כ מדבריו כן. אח"ז ראיתי בשו"ת שאג"א (סי' יז) שהאריך בדברי הרמב"ם אלו ותמה עליו ע"ש

נג) שם הלך ולא הגיע וכו' לכאורה הרי יכול לעשות ע"י שליח וצ"ל אפ"ה מיקרי אונס או דאיירי בגונא דלא הי' לו שליח וצ"ע וק"ל

נד) ועי' בתשו' שאג"א שם מה שהרבה להקשות על הרמב"ם שפסק דכל שאין יכול לכנוס בתחילת שחיטה הוי דרך רחוקה ע"ש. אולם י"ל כל הקושיות מה שהקשה א"כ אמאי תלי רק בנץ החמה ת"ל כיון שיכול עכ"פ אם הולך מעמוד השחר יהי' שפיר בתחילת שחיטה בעזרה א"כ יהא חייב ואמאי יועיל אם יהי' מן המודיעים ולחוץ בשעת הנה"ח ע"ש וזה הוקשה לי הפעוט בלימוד הסוגי' ג"כ ואמרתי לפענ"ד לתרץ עפ"י מה שקשה עוד ת"ל הרי הי' יכול ליכנס מאתמול וע"כ דאין החיוב מתחיל רק בזמנו א"כ לא יהי' תלוי החיוב רק אחר חצות וכן הקשה גם הש"א שם ומסוגיא דאונן והארכנו בזה לעיל בכמה דוכתי. ויהי' איך שיהי' ע"כ צ"ל דס"ס מתחיל החיוב לילך משחרית א"כ י"ל הדרך לילך מנה"ח ולא מעמוה"ש. עוד הקשה מדוע יהי' תלי כלל רק בתחילת שחיטה ואי משום דיחוי לא שייך דיחוי בגברא גם זה יש לדחות. וגם מה שהקשה דצריך עכ"פ רגע יותר משיעור ט"ו מילין. גם זה יש לדחות ואין להאריך עוד הקשה מהא דאונן דאמרינן אם מת קודם חצות חל אנינות ואין מביא משא"כ אם מת לאחר חצות חצות קבעה אלמא חזינן דחצות קבעה ולא קודם ע"ש. גם זה י"ל בקל כמובן דיש חילוק בין הנושאים

נה) שם מי שהי' חבוש וכו' עי' לח"מ ומ"ל ומה דצריך להבין קצת כיון דעכו"ם אין סומכין עליהן א"כ מדוע ישחטו עם אחרים ת"ל איך יצא הוא ידי פסח הא אין ראוי לאכול וצ"ל כיון דהוי ספק אם ישמרו מוצא שפתם מיקרי ראוי ולא אמרינן אם אח"כ לא הניחוהו לצאת אגלאי למפרע דלא הי' ראוי זה לא אמרינן ומעתה י"ל קצת מה שפסק הרמב"ם דבשל נכרי אין שוחטין וכו' משום דהך אי אמרינן איגלי למפרע תלי' בהא דפליגי ר"י ור"ל בריש החולץ מעוברת אי אמרינן תיגלי למפרע ושם סבר ר"י אמרינן ור"ל פליג וקיי"ל כר"ל בהא ע"ש. וא"כ צריך להבין לר"י דסבר אמרינן איגלי למפרע א"כ אם אח"כ לא יצא אמאי יהי' פטור מלעשות פ"ש הא איגלי שלא הי' ראוי בשעת שחיטה וכאשר יראה ודאי אם לא הבטיחוהו כלל דפסול אף דיעבד וצריך פ"ש כמו כן כה"ג כיון דאיגלי למפרע. ולכאור'