פתח הבית (רמב"ם) יד

ועי' רש"י שם כיון דהמצוה מוטלת עליהם והם אין יכולין לעשות יעו"ש. וקשה אמאי הוצרך לומר ואמו ת"ל אף אם היא אינה חבושה אין המצוה מוטלת עלי' דאותו ולא אותה. ועי' בכ"מ (לקמן ה"ו) שכ' דלרמב"ם עבד ואשה אין מעכבין. והמ"ל תמה ע"ז ע"ש. ועי' לקמן פ"ט. ומדוע לא ביאר הרמב"ם במילת בנים אם מעכב לאשה. אח"ז ראיתי במהרש"א שם ביבמות שהקשה כן למה לי אמו והמ"ל רמז לו ע"ש. ועי' בתשו' שאג"א (סי' נג) פילפל ג"כ בדין אם מילת עבדים מעכב באשה אף שאין חייבת למולם ע"ש. ולא אדע מדוע לא פילפל ג"כ במילת בנים ע"ש

ובגוף הסוגיא ביבמות שם דקאמר כגון שהי' אביו ואמו חבושים וכו' קשה לכאורה מדוע נימא דכה"ג הוי אונס הא יכולין לצוות לשליח למול. וצ"ל מ"מ דזה מיקרי אונס. וא"ל דאיירי שלא רצה אחר למול זה דוחק קצת. גם יראה הא דקאמר אביו ואמו וכו' אם אביו חבוש יכול עכ"פ לשחוט על אביו כיון דעכ"פ הוא א"י למולו. רק מה דאמר הש"ס אביו ואמו היינו או אמו. אך דוחק לומר אם אמו חבוש דאסור לשחוט עלי' כיון שהאב קיים ועדיין צ"ע בכ"ז

מג) שם בין גדולים וקטנים וכו'. לכאורה לדעת הסוברי' דטבילת עבדים לא הוי בע"כ א"כ אם העבד אינו רוצה נימא דהוי כמו א"א לו למול דאין מעכב. וכמבואר לקמן (פ"ט ה"ט) וגם בעבד קטן הרי מבואר שם ביו"ד (סי' רסז ס"ו) דצריך להטבילו ע"ד ב"ד וא"כ לכאורה הוי רק דרבנן כיון דאין זכי' לקטן מן התורה. עי' בענינים אלו בסנהדרין ר"פ בן סורר בתוס' שם ובכתובות (יא.) יעו"ש היטב. וא"כ אם נאמר דהוי רק דרבנן א"כ איך נימא לפוטרו מכרת דפסח כיון דמן התורה א"י למול כלל וצ"ע בזה. ואם נאמר דוקא אם א"א למולם כלל משא"כ כה"ג שהי' אפשר אם ירצה (ושם) [וגם] בקטן כיון שאין המניעה רק מחסרון דעת זה צ"ע וק"ל

מד) ה"ו הקטן וכו'. עי' כ"מ. מדבריו נראה דלדעת הרמב"ם עבד אשה ג"כ לא. ועי' מ"ל מה שהקשה מהא דיבמות (מח.) דפריך שם עבד איש ולא עבד אשה דיראה הקושיא היא בלשון בתמי' א"כ מוכח דעבד אשה ג"כ ע"ש. ולכאורה קשה הכל טעמא מאי מה"ת יהא אשה חייבת למול עבדי' יותר מבנה דקיימ"ל אין מצוה על האשה אי משום דכתיב אותו ולא אותה כמו שכ' הב"י הל' מילה וא"כ ג"כ לא עדיף עבד מבנה. ואי הטעם משום דהוי מ"ע שהז"ג [עי' בית הילל שם ובמק"א הארכנו] א"כ הרי בעבד הוי ג"כ מ"ע שהז"ג דאין נימול רק ביום כמבואר ביו"ד (ריש סי' רס"ז) הנ"ל. ובזה י"ל באמת קושית המ"ל די"ל הכי פריך הש"ס עבד איש ולא עבד אשה וכו' היינו למה לי קרא להכי ועדיין צ"ע וק"ל

ועי' שאגת ארי' דיני מילה סי' כ"ט שם הקשה דת"ל אף אם אין מחויב אפ"ה מעכב לרמב"ם דהרי ס"ל עבד אין מחויב דוקא למולו ע"ש היטיב

מה) ה"ז גר שנתגייר וכו' לכאורה לפי מה שפסק הראב"ד לעיל בשגג בראשון והזיד בשני דפטור כר"נ ור"ח ב"ע א"כ יראה דה"ה זה פטור. ואפשר דמ"מ כיון דלר"ח הוי תקנתא דראשון חייב וצ"ע קצת בזה וק"ל

מו) שם ואם שחטו עליו בראשון פטור וכו'. עי' כ"מ מה שתירץ בשם הרי"ק. וקשה דהרי יראה לכאורה דאנן קיימ"ל שה לבית אבות לאו דאורייתא דהרי בדף פ"ח.) גבי יתום ששחטו עליו אפוטרופסים וכו' פריך ש"מ יש ברירה ומשני שה לבית מ"מ וכו'. ועי' תוס' שם שפי' דהיינו שה לבית אב לאו דאורייתא והרי הרמב"ם פסק לעיל פ"ב הי"א יתום ששחטו אפוטרופסים עליו יאכל ממקום שהוא רוצה וכו' אף דאנן קיימ"ל דאורייתא אין ברירה וע"כ ג"כ משום שה לב"א לאו דאו' וא"כ איך שייך כיון דרחמנא רבי' לקטן וכו'. הן אמת דמדברי רש"י שם (דף הנ"ל) יראה שפי' פירוש אחר בסוגיא דשה לבית הוי ריבוי אבל הרי משמע דלהלכה קיי"ל שה לב"א לאו דאו'. ובקונטרס שליחות כ' קצת בזה ואכ"מ. עכ"פ קשה כנ"ל וצ"ע

מז) ה"ח נשים שנדחו וכו' מבואר דאם הזידו בראשון ולא שחטו דאז השני בא רק לתקן אם לא עשו בשני אז חייבין כרת מכח הראשון וק"ל. אך עדיין נ"מ בקטנה שהגדילה בין ראשון לשני ג"כ פטורה וק"ל. עי' לח"מ מה שהקשה על הכ"מ וגם קשה עוד לכאורה דהרי כיון דר"י יליף דשוחטין על נשים שני בפ"ע מדכתיב בפ"ש ונכרתה אפילו נשים וכו' א"כ חזינן דאף לכרת אתרבי. אך זה י"ל דקרא איירי בהזידה בראשון ואתי רק לרבויי דעושין לעצמן ודוחק

מח) עוד נזכיר קצת מה שיש לפלפל בענינים אלו. הנה בסוכה (מב:) תני שם קטן שיכול לאכול כזית שוחטין עליו ופי' רש"י שם היינו להמנות עם בני חבורה אבל לא לבדן ע"ש. והנה הרמב"ם לעיל פ"ב ה"ד) כתב אין עושין חבורה שכולה קטנים מפני שאינן בני דעת וכו' והכ"מ שם הקשה אמאי לא ממעט לי' מדכתיב איש ותי' דאי הוי ממעטינן לי' מאיש אף טפילה לא הוי עושין. וצידד מכח זה קטן שהגיע לכלל דעת אף שאינו גדול שפיר שוחטין על חבורת קטנים ע"ש. והנה ק' אמאי לא הזכיר כלל המחלוקת אם שה לב"א דאו' או לא והרי משמע דקיימ"ל שה לב"א ל"ד וא"כ מה"ת אין שוחטין כלל על קטן. ועי' תוס' (פח. ד"ה שה וכו') שהקשו איך מאכילין לו פסח הא הוי שלא למנויו ותי' משום חינוך מצוה שרי ע"ש. וא"כ ודאי לשחוט עליו לחוד דהוי שחיטת חולין בעזרה מאי ס"ד דשרי וכי משום חינוך דידי' נעשה אנן איסור. וצ"ל דזה באמת כונת הרמב"ם דמש"ה מסברא קטן אין שוחטין [עליו] דהרי אינו בן דעת וזה גופי' טעם קטן. רק הכ"מ הקשה ע"ז דמאי צריך לטעם זה ת"ל בלא"ה נמעט קטן מאיש ולזה תי' דא"כ הי' ג"כ טפילה אסור אך לזה קשה נהי דקטן פטור מ"מ משום חינוך ש"ד

מט) מה שפילפל המ"ל לעיל (פ"ב הי"ג) בזה צ"ע חדא מה שהקשה על הכ"מ ת"ל נהי דממעט מאיש קטן מ"מ נימא ככל חוקת הפסח אהני לטפילה וכו' ע"ש. ולכאורה קשה טובא דבשלמא אשה שייך שפיר זה אבל קטן כיון דפטור מכל המצות אין סברא לומר דרבי קרא אותו לטפילה. והנראה קצת דכונת הכ"מ אם קרא מיעטו בפירוש לא הי' להם לחכמים לחייבו לחנך במצוה זו. וא"כ מיושב ג"כ קושית המ"ל מוכל חוקת הפסח כנ"ל דלא שייך כלל דקרא רבינהו כנ"ל. וכל שאר דברי המ"ל שם יראה שיש ט"ס ע"ש

אולם לכאורה י"ל קושית הכ"מ שם דאמאי לא ממעט לה מאיש אם נאמר דהרמב"ם פסק באמת שה לב"א דאורייתא וא"כ ריבתה תורה קטנים. ומה שפסק ביתום ששחטו עליו אפוטרופסים דיאכל ממקום שירצה וכו' כבר כ' לעיל די"ל דסבר כרש"י (בדף פח.) שפי' שם הא דמשני שה לב"א מ"מ היינו דהתורה ריבתה שיכול לאכול ממקום שירצה. ועי' גם תוס' (פט ד"ה אלא וכו') ובקידושין (מב. תוס' ד"ה איש) יראה מדבריהם ג"כ שקטן חייב לשחו' עליו מדאו'. ועי' גיטין (סד: תוס' ד"ה שאני) שם יראה מדבריהם דקיימ"ל לאו דאו' ע"ש. וא"כ אם נאמר דפסק שה לב"א דאו' א"כ ודאי ניחא שפיר מה שצריך הטעם משום בני דעת דמסברא אין ראוי למסור קדשים לחבורה שכולם אינן בני דעת. ולדעתי העני' הדבר צ"ע אם אנן פסקינן דאו' או ל"ד ולכאור' נראה קצת להוכיח דפוסק דאו' דקשה לכאורה אמאי לא ביאר הרמב"ם דיוכל למנות קטנים אף אחר שחיטה דהרי בנדרים (לו.) קאמר שם לתרץ הך מתני' דהריני שוחט על מי שיעלה לירושלים וכו' דמש"ה מהני אף אחר שחיטה ומזכה אחיו עמו משום שה לב"א לאו דאו'