פתח הבית (רמב"ם) יג

ה"ט אי"ה נדבר עוד בזה. אח"ז ראיתי כי יראה לכאורה מרמב"ם פ"ו דאף בי"ג י"ל חייב כרת שהי' אפשר [לו] לטהר

לח) ובחידושי (דף צד:) כ' שם כי יש לספק דהרי אנן פסקינן דרך רחוקה היינו כל שאין יכול ליכנס בשעת שחיטה וא"כ טמא שרץ או טבול יום דחייב כרת ול"א הרי א"י ליכנס בעזרה לשחוט [ז"א] דרך רחוקה לטהור ולא לטמא כמבואר (צג:) יעו"ש. אך זה דוקא אם הוא אינו בדרך רחוקה רק דא"י ליכנס מחמת איסור בזה מבואר שם דאין דרך רחוקה וכו' אבל אם באמת הוא מן המודיעים ולחוץ יש לספק אם נימא דגרע מטהור ונהי דיראה לר"א שם דאמר דרך רחוקה מעזרה ולחוץ לדידי' יראה מסוגיא ומתוס' (צד:) דטמא אף שהוא באמת בדרך רחוקה ג"כ חייב מ"מ זה דוקא לר"א אבל לדידן י"ל לא אמרינן הכי וגם הרי רבא שם חולק על הך דדרך רחוקה וכו' ויש מקום לפרש שם דדוקא בשהוא באמת בדרך רחוקה פליג אבל לא באם הוא קרוב רק שא"י ליכנס מצד איסור. אך מתוס' ורש"י שם נראה שפי' דרבא פליג לגמרי על הך דדרך רחוקה וכו' וא"כ לרבא דטבול יום וטמא שרץ חייב. ע"כ סבר דרך רחוקה היינו כל שא"י ליכנס בשעת אכילה. א"כ ע"כ אין הלכה כרבא אבל כבר הארכתי שם וגם בחי' (סט:) דאין מוכרח זה ועי' גם צל"ח שם ולדינא צ"ע

לט) ה"ה כשם וכו' ואם שחט קודם שימול הפסח פסול וכו' לכאורה לא מצאתי זה מבואר. אולם יש קצת ראי' לענ"ד מהא דיבמות (עא דפריך שם דאיתנהו בשעת אכילה ולא בשעת עשי' היכי משכחת לה וקאמר דזבני' ביני וביני וכו' ות"ל אמאי ל"א כשעבר ושחט א"י הפסח פסול וק"ל

מ) בדין ערל ראיתי ושמתי אל לבי לבאר קצת. הנה מלשון הרמב"ם כאן יראה להדיא דערל אסור לשחוט פסח אף שרוצה למול אח"כ ויהא ראוי לאכילה אפ"ה אסור דלא גרע ממילת זכריו דמעכבו משחיטה אף אם רוצה למול אח"כ ועוד דקרא דכתיב המול לו כל זכר ואז יקרב וגו' גם הוא עצמו בכלל וכש"כ לכאורה. אך עי' ברש"י (פסחים סב. ד"ה ערל וטמא וכו') שיראה מלשונו הטעם דאין ערל משלח פסח משום דא"א לו לאכול וכו' א"כ יראה דאל"ה הי' מותר בשחיטה ועי' תוס' (פסחים סט. ד"ה האי) שהקשו א"כ ערל שלא מל אמאי ענוש כרת הא מחזי חזי וכו' ע"ש וקשה ג"כ ת"ל הא בלא"ה אסור משום שחיטה ובחידושי שם הארכנו לפרש דבריהם. אולם אין נראה עפ"י פשוטו גם צידדנו שם לומר דאפשר סברי התוס' נהי דערל אסור לשחוט היינו הוא עצמו אבל מ"מ יכל לשלח ולשחוט ע"י אחר כמו טמא בשאר קרבנות. אך גם זה לא נראה לי דא"כ לפ"ז מילת בניו ועבדיו דמעכבת השחיט' י"ל ג"כ דוקא הוא עצמו א"כ מה פריך הש"ס (יבמות עא.) זכריו דליתנהו בשעת שחיטה וישנו בשעת אכילה היכי משכחת לה. ומה פריך הא שפיר משכחת ששחט ע"י אחר ואי לאו דאסר קרא באכילה הוי שפיר מהני וצע"ג לדעתי העני' והנה הי' קצת מקום לומר דאף הרמב"ם ז"ל סובר כתוס' והא דכתב ערל שלא מל ענוש כרת וכן בה"ה כתב ערל מעוכב מעשיית פסח היינו משום כיון דלא חזי ס"ס לאכיל' בלילה ואי משום שיכול למול אח"כ י"ל כמו שתי' תוס' בפסחים (סט) הנ"ל כיון דמחוסר מעשה בגופו חשבינן לי' שלא לאוכליו יעו"ש

ואגב נפרש קצת כונת תוס' שם בקו' שהקשו הא חזי וכו' ת"ל מאי תלי זה בר"א הלא עיקר החידוש מה דמסיק הש"ס היינו אף דאסרו רבנן להזות עליו א"כ אינו ראוי ואשמעינן דמ"מ מיחזי חזי וכו' ועכצ"ל דמ"מ מיקרי בידו לעבור על דרבנן. עי' תוס' ד"ה אכילת וכו' אבל דבר שבידו ממש הלא מ"ד שוחטין על ט"ש היינו משום שבידו לטבול וא"כ כמו כן ערל בידו למול עצמו וא"כ אמאי תלו תוס' קושיתם כאן. ועי' מהרש"א שם הקשה באמת כן אמאי לא הקשו התוס' בלא"ה כן למ"ד שוחטין על ט"ש וכו' ע"ש. [ובחי' כ' דרך פלפול לישב קו' מהרש"א ע"ש] וא"כ י"ל לרמב"ם בלא תי' תוס' כיון דאנן פסקינן אין שוחטין על ט"ש מש"ה גם ערל. אך זה צ"ע דיראה אף למ"ד אין שוחטין וכו' יליף לה מקרא איש איש וגו' עי' (צ:) וא"כ ערל מנ"ל. אך לזה י"ל דפסק כר"ע דמרבי ערל כי טמא. עי' פ"ב מחגיגה אולם הדבר צע"ג לומר דערל אין אסור בשילוח קרבנות רק מצד שלא יוכל לאכול או מצד אין שוחטין על טמא וכו' כנ"ל הלא מקרא מלא הוא המול [וגו'] ואז יקרב וגו' וכנ"ל וק"ל

ודע עוד דרש"י בחומש פ' בא הביא לשון המכילתא דפליגי ר"א ור"י ר"א סבר מילת עבדיו אין מעכב כלל ורק אז יאכל בו קאי על העבד וכו' ולכאורה א"כ לר"א אין מילת זכריו מעכב. אך י"ל עכ"פ יליף ר"א גז"ש אז אז כמבואר ביבמות (עא) והגז"ש מהני רק לענין זכריו ולא עבדים וצ"ע

עי' רא"ם פי' החומש שם הקשה לר"י למה לי וכל ערל וכו' ת"ל אף מילת עבדיו מעכב ע"ש. ולהנ"ל אף לר"א קשה מק"ו מזכריו וק"ל. ובלא"ה יראה לכאורה דצריך קרא ללאו משא"כ בזכריו ועבדיו וק"ל. אח"ז עיינתי עוד וכ' לישב קצת דברי תוס' (סט:) הנ"ל בחי' לפסחים (סא.) ע"ש

מא) לעיל הארכתי וכתבתי דמלשון תוס' (סט: ד"ה האי מיחזי חזי) משמע קצת דערל עצמו אין בכלל איסור שחיטת פסח עליו רק דממילא לא שייך משום דא"א לו לאכול ונ"מ בערל שאפשר לו למול י"ל שפיר יכול לשחוט עליו הפסח אך מהרמב"ם כאן יראה להדיא דסובר דאסור לשחוט עליו וכן משמע פשטי' דקרא. ובלא"ה י"ל דאנן פסקינן כר"ע דמירבי ערל כי טמא עי' (פ"א מחגיגה) ע"ש. וקשה לדעת הרמב"ם א"כ הא דתנן (פסחים סא) שחטו שלא למנויו לערלים וכו' ות"ל ערלים הוי שלא למנויו וכו'. ועי' רש"י שם ד"ה לפי אכלו. שכ' פרט לערל ואפי' הן מניין וכו' ולרמב"ם קשה איך שייך לומר דהוא בכלל מנוין הרי אם נשחט הזבח על הערל פסול הזבח ממילא. וצ"ל דמ"מ זה דוקא אם נשחט רק על ערלים אבל אם הי' ממנוין ג"כ כשרים רק הוא שחט על ערלים הזבח כשר אי לאו משום דהוי שלא לאוכליו וק"ל אך לפ"ז א"כ קשה מה פריך הש"ס ביבמות (עא.) זכריו דליתנהו בשעת עשי' ואיתנהו בשעת אכילה היכי משכחת וכו' ות"ל הא משכחת שהיו מנוים גם כשרים ושחט עליהם. וא"כ לא הי' הערלים שלא למנוים דהרי נמנו. וא"כ אי לאו דגלי לן קרא דמילת בניו מעכבת מלאכול הוי ס"ד דרשאי לאכול ואם נאמר כיון דשחיטת פסח על ערלים פסול א"כ נהי שהי' ג"כ כשרים ס"ס לגבי הערלים נפסל והוי אינהו שלא למנויו א"כ קשה בהא דפסחים הנ"ל ת"ל ערלים הוי שלא למנויו וצ"ע ושם הארכנו

ודע דלכאורה יש להקשות בהא דיבמות הנ"ל מה פריך הש"ס היכי משכחת וכו' הא י"ל דנ"מ לענין שלא יאכל מפסח של אחרים ואי דהוי שלא למנויו דילמא קמ"ל דעבר ג"כ על עשה דערלים וכו' וצ"ל מה לי חד עשה או תרי עשה וק"ל: וקצת צריך ביאור באמת מדוע לא ביאר הרמב"ם הדין אם שחט על מי שזכריו אין נימולים ועל כשרי' וצ"ע וק"ל

גם נתישבתי קצת בדבר די"ל ודאי אף אם שוחט על כל חבורה ואחד מהן ערל או בניו אין נימולים עכ"פ הוי כאילו לא נשחט עליו ואפ"ה לא הוי שלא למנויו כיון שמ"מ נמנה ואפ"ה אין לומר ת"ל דבלא"ה פסול כיון שעכ"פ אין יכול לאכול מחמת שהפסח פסול עליו י"ל כיון דקרא לא רבי לפסול רק שלא לאוכליו ושלא למנויו וזה לא מיקרי שלא למנויו אף שהפסח פסול מצידו והבן. ועוד צ"ע בזה וק"ל

מב) עוד נזכיר דקשה לכאורה מה דמבואר בש"ס יבמות (עא.) לחד תי' כגון שהי' אביו ואמו חבושין וכו'