פתח הבית (רמב"ם) יב

קצת חדא בחברתה דמדחזינן דהש"ס לא אמר ש"מ לעיל ע"כ משום דלא רצה לומר רק מה דלהלכה כן והא נשאר להלכה הואיל והוא דחוי' גמורה משא"כ ברישא וק"ל. עוד הקשה השעה"מ על לשון תוס' פ' שני שעירים שהקשו אמאי לא פריך הש"ס לרב מהך דהמפריש נקיבה וכו' ות"ל הרי רב לא אמר רק אליבא דרבנן אבל אליבא דר"י מודה דסבר יש דיחוי וא"כ לא מצי להקשות כלל ממתני' די"ל אתי כר"י ע"ש אכן עי' פסחים (עג:) ובתוס' ד"ה האמר רב וכו' תראה דדחיקא לי' להש"ס לאוקמי כר"י ומש"ה נראה הקשו תוס' שפיר וק"ל. ומה שפילפל השעה"מ בנועם אמריו בענין תמורת וולד לא עיינתי כעת כי אינני רגיל בענינים אלו כלל ומה שפילפל בענין אם קירב ראש אחד יקרבו כל הראשים כולן. הארכתי קצת בחי' לפ"ח דזבחים ע"ש

לא) ה"ה עי' כ"מ שכ' וכאוקימתא דר"א וכו' והיינו דע"כ הרמב"ם פוסק כמ"ד בע"ח אין נידחין ומש"ה אף אם הפריש קודם חצות ומת לאחר חצות דקבעתי' חצות אפ"ה אף אם אין בנו ממונה עמו יכול להקריבו שלמים עי' היטב בסוגיא וקצת קשה לי על הלח"מ ה"ד מדוע לא הביא הראי' מהלכה זו דע"כ פסק אין בע"ח נידחין. וכן קשה קצת על הכ"מ שצידד קצת לומר דהרמב"ם סובר בע"ח נידחין א"כ תיקשי מכאן וק"ל, ועי' תי"ט שם

לב) ה"ו עי' כ"מ ולח"מ וקצת הי' מקום לחלק ולומר דבשלמא בפסח דיוכל להקריב שלמים לכך אין קפידא כ"כ אם מקריב הראשון או השני משא"כ ביה"כ וכדומה דמה שאין מקריב ירעה עד שיסתאב בזה יש קפידא להקדים מה שראוי להקדים וצ"ע. ועי' שעה"מ מה שהקשה על תי' הלח"מ פ"ג מה' עיה"כ שכתב לחלק בין חטאת שבא לכפרה לפסח שאין בא לכפרה מש"ס דתמורה ע"ש. וכעת לא עיינתי

לג) ה"ח ע' כ"מ שכתב דזה פשוט דמותר פסח קרב שלמים ועי' שעה"מ לעיל פ"א שתמה עליו דהרי מבואר פסחים (פט.) דמותר פסח נאכל ליום ולילה וכו' וא"כ הדר מביא קדשים לבית הפסול ע"ש. וקצת הי' אפשר לדחוק ולומר דבשלמא אם השמות מחולקין מקפדינן בזה כיון דעכ"פ א"י לשחוט בפירוש כ"א כפי שהוקדש רק סתם כל אחד לפי שהוא אבל במותר הפסח כיון שנקרב לשם שלמים בפירוש משום א"כ מביא קדשים לבית הפסול לא מבטלינן ודוחק. אך בלא"ה תיקשי על הרמב"ם כאן בה"ז שכ' מותר פסח ה"ה שלמים ואמאי לא ביאר דלענין זה הוי כפסח שאין נאכ' רק ליום ולילה. וגם לכאורה משמע ברמב"ם ופ"ו מה' פסה"מ הי"ב) שכ' בכור שנתערב בפסח שניהם ירעו וכו' לפי שהפסח נאכל לכל אדם עד חצות וכו' ע"ש ולכאורה שם אין הכונה שס"ד שיקרבו לשם פסח באמת רק לשם מותר ואפ"ה כתב דאין נאכל רק ליום ולילה וצ"ע

לד) ה"י י"א עי' מ"ל ולח"מ ועי' תשובת ח"צ (סי' קיג דרך קצת באופן אחר ממה שפירש המ"ל. רק ע"ד הלח"מ. ולדינא חדא עם פי' המל"מ ע"ש ועי' מרכבת המשנה

לה) פ"ה ה"א ושחיטת פסח זה מצוה בפ"ע וכו'. עי' לעיל פ"א שם כתבתי קצת מנ"ל דשחיטת פסח הוא מצות עשה כלל ע"ש

לו) ה"ב מי ששגג וכו'. לכאורה קשה עוד הא דפריך שם (דף צג:) על ברייתא א"כ למה נאמר טמא. למה נאמר ראי בעי למיעבד לא שבקינן אלא דרך רחוקה למה וכו' ות"ל ומה פריך דילמא קאי שפיר אטמא וסבר הך תנא שוחטין וזורקין על טמא שרץ וטמא דקרא היינו דוקא טמא מת בששי וכדומה. וא"כ ל"ל קרא דאסור לעשות הקרבן דפשיטא כיון שאין ראוי לאכילה בלילה אלא ע"כ לפוטרו מכרת והיינו דיהא פטיר אף אם הזיד בשני. ובזה לא שייך תי' הלח"מ דבעי לאוקמא אף כר"נ וכר"ח וכו' דדוחק לומר זה בבריית' דבשלמא במתני' ניחא טפי לאוקמא ככ"ע וק"ל. וא"ל דמ"מ פריך שפיר על טמא הא אי בעי למיעבד לא שבקינן דהלשון לפוטרו מכרת משמע אבל אי בעי מצי עביד. ז"א עי' בתוס' שם ר"ה אלא למה נאמר ובד ה אי בעי. תראה שאין הפירוש כן יכעא לא עיינתי במפרשים שם. עוד הקשה הלח"מ שם הרי כל הפלפול בש"ס הוא למ"ד הורצה אבל הרמב"ם דפסק כר"ש דלא הורצה א"כ ע"כ צריך לגופו דלא הורצה וא"כ מנין לפוטרו מכרת בשני ע"ש. ולכאורה אף למ"ד הורצה ס"ס הא צריך קרא לפוטרו מכרת בראשון וצ"ל כיון דקרא איירי בכרת ממיל' משמע לפוטרו אף בשני ודוחק. ועי' מה שתי' הלח"מ צריך ג"כ ביאור קצת וק"ל וקצת הי' נראה ליישב הקושי' אלו על הרמב"ם ותחילה נבין לשון רש"י במתני' ד"ה א"כ וכו' שפירש דקאי על מ"ש דנקט דרך רחוקה טפי משאר אונס או שוגג וכד"ה שאלו וכו' פרש"י שאלו פטורין היינו דרך רח קה ושוגג או נאנם. וא"כ הדברים סותרין וכבר כתבתי כי ספרי אינם כעת ת"י לא ס' מהרש"א ולא שאר ספרים הנצרכים] ונראה ליישב קצת דודאי הא דפריך מ"ש דרך רחוקה משאר אונם זה דוקא אם קרא דרך רחוקה וגו' אתי להורות לנו שיעשה פסח שני היינו שרשאי לעשות פסח שני בזה קשה שפיר מ"ש דוקא אונס זה ולא נקט שאר אונס. ואף דבלא"ה קשה הרי מזיד ג"כ עושה שני י"ל דהוי ס"ד דקמ"ל דאף שהי' בדרך רחוקה דהי' פטור מלעשות פ"ר ס"ד דיהא פטור משני דהתורה לא חייבה שני רק מי שביטל במזיד אבל לא באונס (וזה לא מטעם הואיל ושני תשלומין דראשון דבזה יש לחלק בין הנהו לשאר אונסין כמ"ש התוס' ד"ה אלא וכו' רק אף אי שני רגל בפע אפ"ה הי' מקום לומר דלא חייבה התור' רק היכא שעבר בשאט נפש והבן [כך לא פריך רק מ"ש משאר אונסין ואמאי נקט הנהו דוקא. ולזה קאמר שאלו פטורין ואלו חייבין וכו' היינו דאתי לפטור אלו מפסח ראשון. וא"כ שפיר י"ל להיפך שגג או נאנס ודאי פטור אבל דרך רחוקה ס"ד שיהא צריך לירנס דוקא ] אז] אפ"ה פטור מכרת וא"כ כשסיים ואלו חייבים קאי ע"כ רק אמזיד. וניחא שפיר דברי רש"י דהקו' הי' קאי ג"כ אמאי לא נקט שאר אונסין דהוי ס"ד דקרא אתי רק לאשמעינן שיעשה פ"ש אבל למאי דמסיק לפוטרו מכרת וכו' לא קשה כלל משוגג או נאנס דרבותא קמ"ל ואתי למעוטי מזיד לכך פירש אלו חייבים קאי אמזיד וק"ל, וטמא למ"ד אין שוחטין על ט"ש אתי לגופי' לאשמעינן ולמ"ד שוחטין וכו' קרא אתי לדיוקא איש נדחה ואין ציבור נדחין וכמבואר כ"ז בתוס' שם וק"ל

ומעתה יש לישב קצת דעת הרמב"ם די"ל הא דממעט טמא ושהי' בדרך רחוקה אף אם הזיד בשני לפטור מפסח היינו מדכתיב ואם הוא טהור ובדרך לא הי' וגו' דמשמע הא אם הי' בדרך וכו' פטור ושם בהך קרא איירי ג"כ בשלא עשה בפסח שני ולכך ממעט לה אבל עכ"פ קרא קמא דכתיב איש כי יהי' טמא או בדרך רחוקה וגו' ע"כ אתי לאורוי' שיהא רשאי לכתחלה לבטל פ"ר או למ"ד לא הורצה אף אין רשאי לעשות פ"ר. וא"כ י"ל שפיר דמ"מ הא דנקט גבי טמא לפוטרו וכו' וכן במי שהי' בדרך וכו' היינו שיהא רשאי לכתחלה לעשות כן. וא"כ פריך שפיר אהא דקתני ואלו חייבין וכו' וכן כל הסוגיא דמ"מ קרא קמא אתי לאורוי' לכתחלה וק"ל. אך לשון לפוטרו מהכרת לא משמע כן וכן לשון הרמב"ם בפירוש המשנה לא משמע כן. גם קשה לי על לשון הרמב"ם בפי' שם שכתב שנדחה מפ"ר דכתיב בי' כרת לפ"ש דלא כתיב בי' כרת וכו' ות"ל הרי כיון דהוא פסק כרבי ע"כ משום דסבר חטאו ישא היינו כרת וצ"ע קצת: לבאורה נראה אם הזיד בראשון ומת קודם שהגיע השני הוא בהכרת וכעת לא עיינתי כראוי

לז) ה"ד טמא שיכול לטהר וכו' אבל לא מחייבינן לו כרת על מה שטימא עצמו קודם פסח. ע' תוס' פסחים (צג. ד"ה אלא) ומש"ה ג"כ כל שהי' בדרך רחוקה לא מחייבינן לי' על שהרחיק עצמו תחילה ע"ש. ויראה לכאורה אם טימא עצמו ביום ארבעה עשר באופן שא"א לו לטהר כגון שיודע שלא ימצא מים לטבול יראה דחייב כרת ועדיין צ"ע ולקמן