פתח הבית (רמב"ם) יא

ובגוף דברי תוס' פ' מי שהי' הנ"ל י"ל כונתם לא דמי וכו' היינו דהך דשכח מה אמר לו רבו וכו' וכן ה' שנתערבו וכו' אמרינן אם נודע קודם זריקה חייב פסח שני היינו דאמרינן לא יזרוק כדי שיעשה פסח אחר ויקיים מצות אכילה ג"כ משא"כ בהך שאבד פסחם נהי שהי' הספק קודם זריקה היינו דאיגלאי מילתא] למפרע וכו' מ"מ ס"ס כיון שכבר זרק פטור מפסח שני וגבי ספק לא אמרינן אין ראוי וצ"ע. ומ"ש הצל"ח לפרש בכונת תוס' הנ"ל. לא הבנתי דבריו

עוד אמרנו לישב קו' הלח"מ מהך דפ"ו מפקח הגל דשם י"ל דהוי ספק טומאה ברה"ר וכיון [דמדינא] טהור לגמרי ואף רבנן לא החמירו מש"ה [ולא] יעשה פסח שני משא"כ שאר ספק נהי דמן התורה לקולא מדרבנן עכ"פ לחומרא. אך לפ"ז צריך להיות דוקא ברה"ר גם ישבתי בסוגיא בלא"ה קו' הלח"מ בכמה דרכים וגם לפי פי' רש"י ותוס' בהך דמפקח דהוי ספק חי וכו' אמרנו שם דבאמת מספק חייב רק בגל ארוך הוי ס"ס חדא שמא הי' אז חי ואת"ל מת לא הי' באותו מקום וק"ל. אך מלשון הרמב"ם פ"ו משמע דאין הספק כלל שמא חי ושם הארכתי

כו) ה"ב בשר הפסח וכו'. ע' לח"מ מה שתמה ת"ל הא אין מרצה על אכילות. ולסוף כ' ליישב זה די"ל בדיעבד מרצה אף על אכילות עיי"ש. וכ"כ התוי"ט פ"ז דפסחים ע"ש. וע' שעה"מ פ"ז מה' ביאת המקדש שהקשה א"כ הא דכ' הרמב"ם שם דאין הציץ מרצה על אכילות אבל מרצה על עולין שם ה"ז ע"כ על עולין יזרוק אף לכתחלה. וא"כ ק' איך כ' פ"א מה' פסוהמ"ק שם דאם נטמאו שניהם אין זורק לכתחל' ת"ל הרי זורק שפיר על עולין לכתחל' ע"ש. וקצת הי' נ"ל לישב כל הקו' של הלח"מ די"ל ודאי אין ציץ מרצה לאכול ממש וכמ"ש רש"י פ"ק (טו:) וכן התיו"ט כאן דודאי אין ציץ דוחה ל"ת דבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל רק מרצה לענין זה שיוכל לזרוק הדם על בשר זה אף שאין אימורין ע"ש וא"כ י"ל כמו שיוכל לזרוק הדם על בשר זה אף שאין אוכל באמת כמו כן אף בפסח שהוא דבר שעיקרו בא לאכילה מ"מ לענין זה מרצה שיהא מיקרי ראוי לאכול אף שאין אוכלו באמת. והא דתנן (עח:) נטמא בשר וחלב קיים אין זורק וכו' והיינו ע"כ משום דפסח עיקרו לאכילה ולא מהני לזרוק משום הבשר לחודי' ואף דהציץ מרצה מ"מ הרי לכתחלה לא יזרוק משום הכי. ואפ"ה פריך הש"ס שפיר שם על רב דאמר אם זרק הורצה וכו' והא בעינן אכילה וכו' ולא משני משום ציץ מרצה וכו' [וגם מ"ש הלח"מ כאן להקשות על מה שחילק כאן בין שוגג למזיד. ולעיל פ"א מה' פ"ה לא חילק. ע' חי' ליומא ופסחים שיישבנו זה ושייך לכאן] די"ל דהי' קשה לו דהרי תנן (פ:) הפסח שנזרק ואח"כ נודע שהוא טמא מרצה וכו' דמדייק שם הש"ס הא נודע ואח"כ נזרק לא מרצה. וע"כ משום דבזדון לא מרצה אף דיעבד. א"כ מ"ש הכא דדיעבד הורצה לאו משום דחלב קיים הרי עיקרו לאכילה א"ו דסבר רב אכילה אין מעכבא והבן: ומעתה ניחא הכל די"ל באמת ציץ מרצי על זדון רק הכא שאני הואיל והוא לאכילות. ומ"ש (פ"ד מה' ביאת מקדש) דלא מרצי על נאכלין אבל מרצי על עולין זה יראה בפשיטות דשם כוונתו דבאמת אם הקטיר עולין טמאין נרצין. משא"כ על אכילה לא מרצי אם אכלן. וע' פ"א מה' פ"ה ה"א כ' שם אם הקטיר הורצה ע"ש [ויראה מדבריו קצת שסובר הא דציץ מרצי על עולין היינו כאילו הם טהורים אבל לא להקטירם באמת ולפ"ז הם שוים עם ריצוי אכילות דאמרינן ג"כ עכ"פ אסור לאכלם. ומדברי רש"י הי' משמע קצת דציץ מרצי על עולין היינו אחר שנזרק הדם יכול להקטיר לכתחלה וצ"ע היטב בזה. וכעת לא עיינתי כראוי] ובפ"א מהל' פ"ה שכ' נטמאו שניהן לא יזרוק ג"כ שפיר דלכתחל' לעולם לא יזרוק כללו של דבר די"ל ודאי אין ציץ מרצי לאכול באמ' אבל מרצי לזרוק עליו הדם [אף בדברים שעיקרן לאכילה אפ"ה מיקרי ראוי רק החילוק דברים שעיקרן לאכילה לא הורצה בדיעבד אם זרק בזדון משא"כ בש"ד וצ"ע

עוד נזכיר דכ' תוס' שם (פ: ד"ה נזרק) דקשה לפרש"י דנטמא כולו דא"כ הנ"מ רק לענין פסח שני. ות"ל איך שייך לא הורצה מדרבנן איך יחייבו רבנן להביא פסח אחר חולין לעזרה ע"ש. א"כ יראה לרמב"ם ג"כ מ"ש אם זרק לא הורצה היינו לענין שאסור להקטיר אימורין אבל לא להביא פ"ש. וצ"ע דזה הי' לו לרמב"ם לבאר. אח"ז ראיתי בקרית ספר קצת בענין זה ע"ש

כז) עי' לח"מ שכ' דע"כ הרמב"ם לא פסק כר"נ מדפסק אם זרק לא הורצה וכו' לכאור' מזה אין ראי' די"ל לעולם דפסק כר"נ ומה דסבר רב אם זרק הורצה היינו לענין שלא לעשות פ"ש. ומה דפסק הרמב"ם לא הורצה היינו לענין שלא יקטיר אימורין כמ"ש תוס' פסחים הנ"ל. ועי' בחי' שם מה שפי' בכוונת תוס' ולכאור' הי' לו להלח"מ בלא"ה להוכיח דהרמב"ם לא פסק כר"נ דאל"כ לא הי' צ"ל הטעם משום ציץ מרצי על שגגת בשר ת"ל בלא"ה כיון דאכילה לא מעכבא. וא"ל דס"ס בעי טעם הנ"ל כיון דפסח עיקרו לאכילה ואם אין בשר אין דם עי' בחי' לפסחים על תוס' הנ"ל. הוכחנו דלא אמרינן הכי. וקצת י"ל ג"כ דעת הרמב"ם עי' פסחים (עח: בתוס' ד"ה ולעכב) הקשו שם דילמא בשעת (שחיטה) זריקה] לא בעי ראוי לאכילה רק בשעת (זריקה) [שחיטה] ותי' מסברא כיון דבשעת שחיטה מעכב אף מחשבה עכ"פ בשעת זריקה אם אין ראוי כלל מעכב. ועי' מהרש"א שם ותוס' ד"ה לימא ר"נ. שכ' שם דלר"א אליבא דר"נ לית לי' הך סברא. וע"כ משום דסובר כיון דלר"נ בשעת שחיטה אכילת בשר לא מעכבא. נחית דרגא בשעת זריקה אף גברא לא חזי לא מעכב. א"כ י"ל לר"א. כמו כן לרבנן אם בשעת שחיטה בשר מעכב בשעת זריקה נחית דרגא ובשר אין מעכב רק אם גברא לא חזי מעכב. וא"כ י"ל הרמב"ם פסק כר"א והוכיח כן מסתמא דש"ס (פ:) דמשמע דלא אתי דוקא כר"נ. ע"כ פסק שפיר אם זרק הורצה. ולשון ציץ מרצי על שגגת בשר לפי' זה י"ל ג"כ ואין להאריך

כח) ה"ג פסח שיצא מירושלים וכו' עי' בהג"ה שכ' חזר בו ממ"ש בפי' המשנה שיצא חוץ לבית ועי' תי"ט שכ' דע"כ אין הפירוש יצא חוץ לבית דזה הוא דוקא בלילה בשעת אכילה ע"ש

כט) שם לפיכך אם שחטו אחר שנודע וכו' לכאורה צע"ק ת"ל אף אם נודע אחר ששחטו ס"ס אם נודע שהי' בשעת שחיטה תמיד ג"כ מיקרי פסולו בגופו וצ"ע

ל) ה"ד עי' לח"מ היטב ועי' שער המלך שתמה על תי' הלח"מ שכ' טעמו של הרמב"ם משום כיון דלא פריך הש"ס לרב מהך דהמפריש פסחו וכו' א"ו שיש לחלק דהמפריש וכו' גרע הואיל והוא דחי' גמורה וכו' והרי בהא דמי שאבד פסחו בה"ו קשה ג"כ אמאי לא פריך הש"ס לרב. וצ"ל דה"מ לחלק דשם הוי דיחוי בידים רק למסקנא לא מחלקינן בהכי א"כ מנ"ל למסקנא לחלק בין הך דמפריש וכו' נימא ג"כ דהוי מצי לחלק משום דהוי דיחוי בידים אבל למסקנא לא מחלקינן בהכי ע"ש. ולכאורה קשה טפי מנ"ל הך סברא כלל לחלק בין דחוי' גמורה וכו' ת"ל שם בהמפריש נקיבה וכו' ג"כ הוי דחי' בידים וכמו דלא רצה להקשות ממי שאבד וכו' משום דשם הוי דחי' בידים כמו כן מהא דהמפריש וכו' וכיון דלמסקנא אין סברא לחלק בהכי א"כ כמו כן בהמפריש וכו' וק"ל. עוד קשה הא דקאמר הש"ס בפסחים (צח) ש"מ תלת ש"מ בע"ח נידחין וכו'. אמאי לא קאמר כן ארישא אהא (דדף צו:) המפריש פסח ואבד וכו' וכמו שהקשה רש"י באמת. ותי' משום דבהא מתניתן ש"מ תלת ע"ש. ולהנ"ל קשה לכאורה דת"ל כיון דמהך מתני' לא מוכח רק דחוי' גמורה א"כ הי' לו לומר הך ש"מ וכו' על רישא הנ"ל דשם מוכח אף בסתם דחוי' יש דיחוי וכו' וק"ל. אולם לכאורה י"ל