פתח עינים על יומא לח.

על הראשונים נאמר זכר צדיק לברכה וכו'. יש לדקדק דלעיל הול"ל עליהם נאמר זכר צדיק לברכה. ואח"ך יזכיר מעשיהם של אלו ולימא ועליהם נאמר ושם רשעים ירקב. ואפשר במ"ש המפרשים על מאמרם ע"פ ואברהם היה יהיה לגוי גדול וכן בנח איש צדיק הואיל והזכירו ספר בשבחו ולקמן ע"ב דריש נמי ע"פ ואברהם היה יהיה דיש לחקור דהרי כמה זמני זכר עשה לאברהם ונח וצדיקים אחרים ולא ספר בשבחם ואינו מברכם וניחא להו דכשהכתוב מזכיר פורענותם של רשעים והוצרך להזכיר הצדיק כגון נח גבי מבול ואברהם אצל סדום אז מספר בשבח הצדיק ומברכו אבל כשמזכיר הצדיק סתם בענינו אינו טעון ברכה עכ"ד ובהא א"ש דלכך לעיל לא אמר עליהם נאמר ז"צ"ל דזה לא נאמר אלא אצל רשעים. והשתא דבעי למימר על אלו לגנאי הזכיר להני דבסמוך וברכם ואמר על הראשונים נאמר זצ"ל. וכי תימא כמה זמני על הזכרת צדיקים לא נאמר זצ"ל לז"א ועל אלו נאמר ושם רשעים ירקב ועל כן חל החיוב לומר זצ"ל על הראשונים. וזה כונת הכתוב זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב פי' זכר צדיק לברכה בשעה שמזכיר רשעים ושם רשעים ירקב אז זכר צדיק לברכה. והנה לעיל דף ל"ז ע"א חנניה בן חכינאי דריש אמר נביא לישראל בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים אתם תנו ברכה. ולדידיה עיקר קרא להכי אתא. ומזה נחתינן דרגא לצדיקי להזכיר ברכה בשעה שמזכיר רשעים. אבל לרבי דיליף לה התם מכי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. האי קרא דזצ"ל בצדיקי עלמא על דרך האמור:

לאלכסנדריא של מצרים. כבר כתב הריטב"א בחידושיו על זה דאמרו בספרי דמותר לילך למצרים בסחורה. ושם תמה על מה סמכו העולם לגור בזמן הזה במצרים ומייתי דיש אומרים שנתבלבלו והר"א ממיץ תירץ דהאיסור מא"י למצרים דרך המדבר. ומסיק הריטב"א וז"ל והנכון יותר שאין האסור ההוא אלא בזמן שישראל שרויין על אדמתן אבל בזמן הזה שנגזר עלינו להיות נדחים בכל קצוי הארץ כל חוצה לארץ אחד הוא ואין איסור אלא שלא לצאת מדעת מן הארץ לח"ל עכ"ל והרב כנסת הגדולה בהגהותיו להרמב"ם פ"ה דמלכים סוף דף קמ"ג אחר שהביא טעמי הפוסקים חתם וכתב ויראה לי טעם אחר שלא אסרה תורה לדור במצרים אלא בזמן שישראל שרויים על אדמתן אבל עכשיו בגלות החל הזה אין איסור בדבר עכ"ל וכיוין הרב ז"ל לדעת הריטב"א הנז'. וק"ק דאשתמיטיתיה דברי הריטב"א הללו שהביאם בס' עין יעקב בסוגיין ועיין בשיירי כנה"ג א"ח סי' קכ"ז ע"ש: ונהירנא שראיתי בס' מדרש אליעזר כ"י והוא פירוש המכילתא למורינו הרב כמהר"ר אליעזר נחום זלה"ה שהביא דברי הרב כנה"ג הנז' ודחאם שמדברי הרמב"ם והסמ"ג מוכח איפכא שהם היו אחר הגאונים ומהדרי לטעמים אחרים וגם הרמב"ם אסר עכ"ד ואיברא דודאי מהרמב"ם ומהר"א ממיץ והסמ"ג והמרדכי ושאר גדולים מוכח בהדיא דלא סברי טעם זה. וק"ק על הרב כנה"ג דסתים למילתיה כאלו טעם זה ניתן ליאמר אליבא דכ"ע מה שאינו כן דמדבריהם מוכח דלא סברי הכי: אמנם הדבר קשה על מורינו הרב הנז' דהן לו יהי דהראשונים לא סברי הכי. מ"מ טעם הכנה"ג הוא טעם לשבח וטעם כעיקר. ותו דנעלמו ממנו דברי הריטב"א והביאם בעין יעקב בשמעתין שכתב כדברי הרב כנה"ג כמ"ש: ואני שמעתי משם רבינו האר"י זצ"ל טעם נכון על דרך האמת כי הנה נודע דגליות ישראל הוא לברר ניצוצי הקדושה אשר בארץ ההיא וכאשר ישבנו בגלות מצרים בכח קושי השעבוד וזכות משה רבינו ואהרן הכהן ודעמיהו ואשר מסרנו נפשנו על ק"ה בלקיחת הק"פ והמילה ושחיטת הקרבן פסח עי"ז נתבררו כל ניצוצי הקדושה אשר במצרים וזהו וינצלו את מצרים ואמרו רז"ל עשאוה כמצודה שאין בה דגן או כמצולה שאין בה דגי"ם כלומר שלא נשארו ניצוצי קדושה ואמטול הכין אסר רחמנא לילך למצרים כי לא נשאר מה לברר. אמנם הן בעון כאשר אחר שנהרג גדליה בן אחיקם לא שמעו בדבר ה' וחזרו למצרים שבי ירושלם וגם עוד ב' פעמים שהלכו כמ"ש בירושלמי ומכילתא ונענשו על ידי זה חזרו ונפלו ניצוצות הקדושה בעונם אשר מרו את דברו ית'. ועתה ישראל בני נביאים הולכים ודלי"ם ניצוצי הקדושה והרי ארץ מצרים היא כשאר ארצות עכ"ד והוא כטעם הריטב"א מיוסד על אדני האמת. ובענין זה כתבתי בעניותי בהגהות הרמב"ם שם ובס' הקטן ברכי יוסף א"ה סימן ד' בס"ד ע"ש: