פתח עינים על יומא כו.

תנא מעולם לא שנה בה וכו' כתוב בלקוטי רב בצלאל משם תוספות כ"י וז"ל מעולם לא שנה בה. יש במדרש טעם שיש לדחוק עצמו האדם להיות בעל ברית לפי שדומה אותה מצוה לקטורת כדאמרינן בשעה שמל אברהם אבינו את עצמו ואת בני ביתו ירד הקב"ה לשם אמרו לו מלאכי השרת ומה לך לפנות אל גבעת הערלות כלומר מקום מטונף הוא א"ל חביבים עלי כקטרת דבחד קרא כתיב גבעת הערלות ובחד כתיב גבעת הלבונה וילפינן מהדדי ולפיכך מנהג שלנו שלא ישנה אדם להיות בעל ברית משני תנוקות לאחד כדאמר גבי קטרת שלא שנה בה אדם מעולם. תוספות כ"י. עכ"ל ומדברי התוס' כ"י הללו מצינו מקור דברי רבינו פרץ שהביא מהרי"ל בה' מילה שאין כופלין לתת בניו לבעל ברית אחד משום דהוי כקטורת עש"ב והקשה הגאון מהר"ר יחזקאל נר"ו בספר תשובות הנקרא נודע ביהודה דמ"ט מדמה לקטורת עד שמצא מדרש ילקוט פ' לך לך ע"ש באורך בי"ד סי' פ"ו וכיוין הרב אל האמת דסמכו על המדרש שכן התוס' מביאין המדרש אך הוא מדרש רחב ומבואר יותר ממאמר הילקוט שהביא הרב הנז' דהקב"ה אמר חביבים עלי כקטרת ומסיק דיליף גבעת הערלות מגבעת הלבונה דכי הדדי נינהו. גם מתחילת לשון התוס' הנז' שכתבו יש במדרש טעם שיש לדחוק האדם עצמו להיות בעל ברית שדומה לקטורת ריהטא דלישנא מוכח שבמדרש איתא שבעל ברית כקטרת. ויש לדחות. גם מדברי התוס' מבואר דהקפידא שלא להיות סנדק לבני אדם אחד אבל להיות סנדק לבן אדם אחר לית לן בה וכן נראה ממהרי"ל וכמ"ש הרב ש"ך סי' רס"ה שזה דעת מור"ם בהגהה ודלא כהרב בית דוד שפקפק ע"ש י"ד סי' קכ"ב: ואשר שאלו מהגאון הנז' דאי מדמו לקטורת הי"ל להזהיר שלא יהיה סנדק כי אם פעם א' כל ימיו בין מאדם אחד בין מאדם אחר והגאון הנז' הגדיל המדורה בזה ומסיק דטעם הר"ף משום מאי דאמרו שלא לתת מתנותיו לכהן א' וכו' ע"ש ק"ק דהתוס' והר"ף לא הזכירו הא דנותן מתנותיו ומטעם הקטרת שלא שנה אדם נגעו בה. ותו גם המילות לא יתנו מילת כל הבנים לאדם אחד. לכן נראה דמשום שהדמיון לקטרת יש לדון בהא דדומה לקטרת ובהא דלא שנה אדם. לכן משום חיבוב מצוה לא נהגו אלא בשני בנים מאדם אחד דאבי הבנים לא יתנם לסנדק א' וגם הסנדק משמע קצת מדברי התוס' כ"י הנז' שהוא נמי מוזהר כי בזה מחבבים המצוה האב ובעל ברית ודומיהם לומר שהם מקטירים קטרת ותסגי בחד מאבי הבן ולפי שהדמיון אינו גמור שרי מאדם אחר ודוק:

עולה נמי כתיב וכליל על מזבחך. כתוב בלקוטי רב בצלאל כ"י עולה נמי וכו' וא"כ ה"ל להפיס חדשים לעולה ומשני לא שכיח קטרת ומסתברא דכי כתיב עושר אדלא שכיחא כך פירש"י ולפי זה לפי המסקנא משמע דלא מעתרא והקדוש הרב ר' ורדימוס פירש הא שכיחא עולה שכל הרוצה להתנדב עולה הרשות בידו ומשו"ה לא היו מפיסים חדשים דבלא"ה אם רוצה להתנדב עולה יקריבנה ויעשיר ולפ"ז לפי המסקנא בעולה נמי מעתרא (תוספות כ"י) וגם בתוס' ישנים פירשו הכי העולה כל א' יכול להתנדב. אך כתבו שם דלרש"י פריך עולה אמאי לא מעשרא וגמגמו בזה ע"ש ומדברי התוס' כ"י הנז' מפורש דגם לרש"י פריך דיפיסו חדשים לעולה. והתוס' במנחות דף ן' ע"א כתבו דהכא דעולה נמי מעתרא. והדבר ברור שהם מפרשים כהתוס' כ"י הנז' ותוס' ישנים. והרב תי"ט שם הקשה על התוס' והרב ברכת הזבח שם נדחק מאד להשוות דברי התוס' שם לפירוש רש"י דסוגיין. ואלו שני המלכים המה ראו דברי התוס' ישנים ותוספות כ"י לא כתבו מה שכתבו. ומה שהקשה הרב ברכת הזבח שם דאי עולה מעתרא לא הי"ל להפיס חדשים גם לקטרת כיון דכל א' יכול להתעשר ע"י עולה. אפשר לומר דלפי חיבת עשיית המצוה כן הוא העושר ועולה כיון דשכיחא אין כאן חשק גדול וחיבה יתירה בעשייתה ואין העושר כ"כ משא"כ הקטרת דמעשרת הרבה לפי חיבתה. וכבר נודע דתוס' ישנים נדפסו אחר זמן הגאונים הנז' רבות בשנים ולא שלטו מאור עיניהם בהם. ועיין בבית דוד סי' הנז': ושמעתי מעטרת ראשי אבא מארי זלה"ה משם גדול מורינו הרב שארנו מהר"א יצחקי זלה"ה דלשיטת רש"י דעולה אינה מעשרת דמסתברא דכי כתיב עושר אדלא שכיחא דזהו דקדוק הכתוב עצמו ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך ברך ה' חילו דהול"ל ברך ה' חילם כדקאמר ישימו קטורה. אמנם להיות כי הזכיר קטורת ועולה דהוא כליל לז"א ברך ה' חילו חד מהני מתעשר ולא שניהם ומסתברא אדלא שכיחא שהיא קטורת ולא קאי אעולה דשכיחא עכ"ד. ולי ההדיוט אפשר דרך דרש בשיטת הש"ס ובכתוב ונישב נמי הכרח רש"י והחזיק בו הרב תי"ט בפרקין ופרק ד' דמנחות דלא אפשר דעולה מעשרת דא"כ כל הכהנים היו צריכים להיות עשירים ועינינו הרואות דאינו כן כי יש הרבה כהנים עניים או בינוניים. ויתישב נמי קושית הרב בה"ז הנז'. ויתישב הכתוב דכתיב ישימו קטורה וכליל ברך ה' חילו ואמאי הפסיק בעולה. אמנם אפשר לומר בגופא דשמעתין דתרוייהו כי עביד הכהן קטרת ועולה מתעשר אבל בחד לא מתעשר ואי הקטיר קטרת ואכתי לא אקריב עולה אינו מתעשר עד שיקריב עולה וכן אי הקריב עולה ולא הקטיר אינו מתעשר ובזה מתישב הכל כמבואר ויש לפרש שיטת הסוגיא בהכי כאשר יראה המעיין וזש"ה ישימו קטורה וכליל ברך ה' חילו כלומר הכהן שעשה שתיהן לאפוקי מי שלא עשה אלא אחת ודוק הטב כי קצרתי:

אמר רבא לא משכחת לה צורבא מרבנן דמורה וכו' אפשר דרך דרש לתת טעם לזה במה שחקרנו בעניותנו דאמרו רז"ל דיעקב אבינו הפריש מעשר מהבנים והוא לוי. ולפום מה דילפינן חומש מדכתיב עשר אעשרנו א"כ גם מהבנים היה לו להפריש מהחומש. וכתבנו במ"א דאפשר דיששכר שנולד עפ"י הנס וכמ"ש רז"ל בלילה הוא דכביכול הקב"ה סייע. הפרישו לתורה והוא מן החומש שני ומשו"ה שבט יששכר עד היום תמיד עוסקים בתורה כמ"ש בסיפור אלדד הדני. ועל פי זה יתישב הטב דהנה נהירנא שראיתי במפרשים דרבא דייק לומר צורבא מרבנן דהיינו בחור אבל גדול מצוי גם בשאר שבטים ובהכי עבידי רבנן דמשנ"ו קושית התוספות במ"ש בש"ס ואימא יהודה דכתיב יהודה מחוקקי אמאי לא מייתי קרא דכתיב בתורה ומחוקק מבין רגליו דקרא דמחוקק דרישנא ליה בנשיאים הם גדולים אבל יהודה מחוקקי משמע כל השבט עכ"ד ולדרכנו הנה מה טוב דצורבא מרבנן בחור שיורה לא משכחת אלא מלוי ויששכר דהם השבטים דיעקב אע"ה הפרישם לשם ה' וכיון שכן גדולים וקטנים חלק גבוה הם: והתוס' ישבו לקושיתם דההוא בברכה הוא דכתיב אבל מהאי קרא מייתי שכך היה שביהודה יש מחוקקים עכ"ל ומקשים אטו ברכת יעקב מי זוטר והלא אמרינן פרק הנושא דר' (חמא בר חנינא) [חנינא בר חמא] לא סגי דלא מליך כיון דרבי אמר חנינא ב"ח יש בראש וכתיב ותגזר אומר וכו'. ותו אי לא מייתי ומחוקק מבין רגליו משום דההוא בברכה מאי יליף ללוי דכתיב יורו משפטיך אימור דברכה היא: והבן יקיר לי החכם השלם הרב יה יושיעהו האל מכל צרה. פירש דכונת התוס' דההוא בברכה כתיב כלומר דאמרו פ"ק דסנהדרין אלו הנשיאים והם מנקבות יהודה כמ"ש התוס' שם מהירושלמי והטעם דלהיותו ברכה כשמתקיים בצד מה סגי ונתקיימה הברכה והש"ס לא ס"ד להקשות מנקבות יהודה שבעליהן הן הן יורו דגם זה אינו שוה בכל אלא מתקיים בנשיאים חד בדרא. ולכן מייתי מיהודה מחוקקי שביהודה בזכרים יש מחוקקים והוא תואר ליהודה ופריך שפיר אבל בלוי דכתיב יורו משפטיך ישימו קטורה וכו' מוכרח דהם הזכרים בעצמם כי היכי דישימו קטורה הם הכהנים וכו' ה"נ יורו הם הלויים עצמם עכ"ד אור עיני בן חכם הי"ו: ברם בלאו הכי אעיקרא לק"מ דכונת התוס' דנהי דמצי לאתויי מקרא דברכה דודאי נתקיימה וכמה דמייתי מקרא דכתיב יורו משפטיך. אבל טפי עדיף לאתויי מקיום הברכה דכתיב יהודה מחוקקי להורות דנתקיים ברכת יעקב אשר בירך ומחוקק ובכלל מאתים מנה דאקרא דומחוקק קאי שנתקיימה ברכה: וזה כתבתי בהיותנו בעיר אחרת בלי ספרים ובחזרתי לביתי ראיתי להריטב"א בחידו' שכתב לתרץ מדנפשיה דלא מייתי הש"ס יהודה מחוקקי משום דמוקמינן ליה בנשיאים והיו מצד האם ע"ש והיינו מה שפירש בני ידידי בדברי התוס' כאמור. גם ראיתי בס' שיח יצחק דמשני לדברי התוס' כדשניין ומה שכתבתי לעיל בשם המפרשים בקשתי ומצאתי בספר פני משה לבן אחי הגאון מהר"ן כ"ץ בריש פסחים ולהרב עיון יעקב שפירשו כך דהא דאמר רבא לא משכחת צורבא מרבנן היינו בבחור אך לא תירצו בזה קושית התוס'. שוב ראיתי בס' בנין אריאל להגאון מהר"ש נר"ו פ' הברכה שהביא משם גדול אחד תירוץ זה ותירץ בזה קושית התוס' וכתב וז"ל דמלא יסור אין ראיה דיש לומר דהוי אחר ארבעים שנה אבל יהודה מחוקקי דרשו רז"ל בסנהדרין דף ק"ו ע"ב דקאי אדואג ואחיתופל ואיתא שם דכתיב בהו לא יחצו ימיהם וא"כ מוכח דקודם מ' שנה היו ראוים להוראה ומשני אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא קאמינא והתם מבואר דדואג ואחיתופל לא אסקי שמעתא וכו' עכ"ל ואגב שיטפיה כתב כן דבדף ק"ד בסופו דרשי יהודה מחוקקי על אחיתופל לחוד ובדף ק"ו אמרו דכתיב בהו לא יחצו ימיהם ולא מסקי שמעתא אליבא דהלכתא ע"ש:

ולמאי דס"ד מעיקרא הא נפישי פייסות וכו'. כתוב בלקוטי רב בצלאל משם תוספות כ"י וז"ל ולמאי דס"ד וכו' וא"ת ולפי המסקנא נמי נפישי פייסות שהרי היו מפיסים ביום ב' פעמים משום הקטרת וי"ל הא אוקימנא דבשבת איירי אבל בחול מי שזכה בשחרית זכה בין הערבים והא דתני שלא שנה בה אדם מעולם צ"ל מיום לחבירו אבל ביום א' מי שזכה שחרית זכה נמי בה ערבית עכ"ל וזה נראה דעת התוס' ישנים שבידינו. וכן כתב הריטב"א בחידושיו משם התוספות דמנחות ונראה שהוא מסכים לדבריהם. ומעלת הרב המגיה נר"ו שם בחידושי הריטב"א כתב אשר חזה חזות קשה דהריטב"א עצמו דף י"ד כתב ומיהו דוקא בהקטרת עבודת שחרית בעינן חדשים לבקרים אבל בין הערבים אף מי שהקטיר קטרת שחרית חוזר ומפיס בו ערבית וכן מוכיח במס' מנחות וכ"כ בתוספות עכ"ל ומבואר דסבור שאין הכהן שזוכה בו שחרית זוכה בו ערבית אלא שחוזר ונכנס בפייס הערב חדשים עם ישנים וכמו שנראה דעת הרמב"ם בפי' המשנה סוף פ"ו דתמיד ואתמהא דכל בתר איפכא קאזיל ממ"ש הכא דלא היה שם פייס כלל וכו' וקשיא נמי דלפום מסקנא דהכא משמע לא היה פייס לערב דכלהו מתנייתא בשבת איירו ותנא בתרא כייל לתמיד וקטרת בהכי הדדי עכ"ל: ואנא זעירא נראה פשוט בעיני דיש טעות סופר בדברי הריטב"א דדף י"ד וכצ"ל אף מי שהקטיר קטרת שחרית חוזר ושונה בו ערבית והיינו כמ"ש בסוגיין. תדע דשם בדף י"ד כתב וכן מוכיח במסכת מנחות וכ"כ התוספות. והכא בשמעתין כתב דמוכיח במס' מנחות דחוזר ושונה בו וכו' וכן פירשו בתוס' ואיך בדף י"ד כתב להפך שבמס' מנחות מוכח דחוזר ומפיס וכ"כ התוספות. ותו דסברא זו דבערב מפיסים לקטרת חדשים עם ישנים אין לה מקום דכיון דא"ר יוחנן דאין מפיסין על תמיד של בין הערביים אלא כהן שזכה שחרית זוכה בו ערבית אי אמרת בשלמא דלקטרת בעינן חדשים ולא שנה בה אדם אלא פעם אחת ותו לא יש מקום לומר דחוזרים ומפיסים בשביל הקטרת. אלא אי אמרת דבקטרת של בין הערביים נכנסין בפייס חדשים עם ישנים מה מקום לפייס זה ואמאי בקטרת חוזר ומפיס ואינו כשאר עבודות דזוכה בבקר זוכה בערב. ותימא על מעלת הרב המגיה נר"ו מדוע קסת"ו הוסג אחור להקשות דדבריו בדף י"ד חלוקים נמי בהוכחת מנחות ודעת התוס' וגם האי דכתיבנא דאין מקום לסברא הנז' כי על כל אלין דהוו נראה ברור דצ"ל בדברי הריטב"א דדף י"ד חוזר ושונה בו ערבית: והרמב"ם פ"ד דתמידין דין ד' כתב וז"ל תמיד של בין הערביים אין מפיסין לו פייס אחר אלא כל כהן שזכה בעבודה מן העבודות שחרית יזכה בה בין הערביים חוץ מן הקטרת שהן מפיסין לה פייס אחד בין הערביים ויבא כל מי שלא הקטיר קטרת מעולם מאנשי אותו בית אב ויפיסו עליה ואם כבר הקטירו כלן מימיהן מפיסין להן כלן בשחרית בפייס שלישי וזה שזכה בה שחרית מקטירה בין הערבים עכ"ל ונראה פשוט דדעת הרמב"ם דמאי דאמרו בשמעתין כי תניא ההיא בקטרת הוא יתד שלא תמוט וכן הרשב"א בתשו' סוף סי' ע"ט כתב אמר ר' יוחנן אין מפיסין על תמיד של בין הערבים וכו' ואסיקנא חוץ מקטרת ע"ש וכן הרמ"ע בס' אלפסי זוטא הביא הך שינויא לראש פינה. וסובר הרמב"ם דגם בריתא דקתני כשם שמפיסין לו דאוקמ' בשבת מ"מ סיפא דהך בריתא דקתני כשם שמפיסין לה בחול קאי ומשו"ה פלגינהו דאי לא הוה ערבינהו אי נמי שתיק מקטרת דאי לשבת פשיטא דהויא ככל אינך אשר חוזרין ומפיסין. אמנם נקט חלוקה בפני עצמה בקטרת לאשמועינן לכל יום. והקדים חלוקת מפיסין לו משום דאיירי בתמיד ופייסות אחרות הגם דקאי בשבת. ואח"ך תני חלוקת קטורת ופייסה והוא באחד. אי נמי אקדמה לחלוקת תמיד הגם דאיירי בשבת לחוד והדר קתני חלוקת קטרת אף שהיא בכל יום משום דחלוקת תמיד מילתא פסיקתא אך חלוקת קטורת לאו מילתא פסיקתא כמ"ש הרמב"ם דאם הקטירו כלן מפיסין כלן בשחרית והזוכה שחרית מקטירה בין הערבים ונמצא דקטרת לאו מילתא פסיקתא דמפיסין בערב בכל יום: ובהכי ניחא לדעת הרמב"ם מאי דאמרו בסוגיין ולמאי דס"ד מעיקרא נפישי להו פייסות והוו בה התוספות דגם למסקנא תקשי ליה קטרת. ולדעת הרמב"ם יש לומר דלא ק"ל מקטרת דלאו מילתא פסיקתא היא דאם הקטירו כלן גם קטרת כשאר עבודות דהזוכה שחרית עושה בין ערבים ומתני' דקתני ד' פייסות מילתא פסיקתא קתני כדמשני הש"ס בכי האי גוונא בדוכתי אחריני ולשיטת הרמב"ם רווחא סוגיין דתנא מעולם לא שנה בה אדם ומוכח דלא הקטיר אלא פעם אחת והסמ"ג עשין קצ"ב כתב חוץ מקטרת שמפיסין בה פייס אחר ואמרו מעולם לא שנה אדם בה ע"ש והתוספות והריטב"א נדחקו בה. אבל להרמב"ם וסמ"ג והרשב"א והרב המאירי אתייא כפשטה דאע"ג דדינא הוא דאם כבר הקטירו כלן הו"ל כשאר עבודות תני תנא דהיו רבים ולא שנה וכו' ומ"מ כיון דדינא הוא דאי הקטירו כלן קטרת כאינך לאו מילתא פסיקתא מיקרי. ובמה שכתבנו בעניותנו נתישבו כל הקושיות אשר הקשה הרב המגיה בחידושי הריטב"א וכמעט מבין ריסי עיניו ניכר דסברת הרמב"ם דחויה אצלו עד שתמה על מהר"ם די לונזאנו והרמ"ע מפאנו שתפסו כהרמב"ם: שוב ראיתי להרב שיח יצחק זלה"ה שביאר דעת הרמב"ם לישב קושיות הרב הנז' ושם ראיתי שכיונתי באיזה דבר לדעתו ז"ל. ומ"ש דט"ס הוא בדברי הרמב"ם פי' המשנה סוף פ"ו דתמיד וצ"ל חדשים בין הערבים הדין עמו דאין מקום לומר שיפיסו לקטרת בין הערבים ויהיו חדשים עם ישנים כמ"ש בעניותנו לעיל: אמנם מ"ש שם הרב שיח יצחק וז"ל ואי קשיא דאם איתא דלקטרת של בין הערבים צריך להפיס מאי קאמר ולמאי דס"ד וכו' יש לתרץ עם מ"ש התוס' ד"ה אלא כהן וכו' דלפי האמת דפייס שחרית מועיל לבין הערבים י"ל דאה"נ דקטרת מפיסין שחרית גם לבין הערבים וכו' עכ"ל ע"ש באורך אינו מחוור דהרמב"ם קרי בחיל דקטרת מפיסין פייס אחר בין הערבים ומוכח דבין הערבים הוא הפייס ואינו נעשה בשחרית. וכן מוכח מפי' המשנה להרמב"ם ספ"ו דתמיד כפי מה שהגיה הוא ז"ל. אכן מה שפירש שם בסוגית מנחות דף ן' דהכי קאמר לדעת הרמב"ם לא יקריבו הם כהני בית אב של אותו יום אבל אחרים מבתי אבות של שאר הימים יקריבו וכו' ע"ש דבזה אין ראיה לשיטת הריטב"א עתה אמת אגיד דכך אמרתי טרם ראותי דבריו ז"ל והוספתי לומר דשיטת הרמב"ם נראית מרווחת דלשיטת הריטב"א דמפרש לא יקריבו בין הערבים אף דזכו בפייס שחרית קנסינן להו אבל בקטרת אף דשוה לתמיד דמי שזכה שחרית הוא שונה בערבית לא קנסינן כיון דלא פשעי וכו'. תקשי דלא הקריבו במזיד דאיירינן בה על הרוב לא הפיסו נמי ואין כאן קנס שלא היה פייס ולא זכו בו ובקטרת מי יזכה דלא הפיסו והגם שיש לדחות רווחא טפי לדעת הרמב"ם שעל כהני בית אב דאותו יום קאמר כאשר עיני המעיין ישר יחזו ודוק הטב כי קצרתי: