פתח עינים על תמורה ב

בהקדיש גוי וכו'. בליקוטי רבינו בצלאל כ"י ראיתי שכתב משם תוס' כ"י וז"ל בהקדיש גוי וכו' כלומר פשיטא לי דאין אותו קרבן עושה תמורה תימא לר' יוסי דאמר קדשי גוים עושים תמורה למה שינה בעייתו משום ת"ש דרבא לימא דאליבא דר"ש לא קמיבעיא לי דאין קרבנו עושה תמורה כי קמיבעיא לי אליבא דר' יוסי דאמר קרבן גוי עושה תמורה מי אמרינן ה"מ אם ישראל מימר בקרבן הגוי אבל הוא עצמו כיון דלא אתי לכלל עונש אינו ממר וי"ל דהא נמי פשיטא לר"י דגוי עצמו ממר דאל"ך איך ממר ישראל בקרבנו הא אין אדם ממר בקרבן דאינו שלו אלא ע"כ כשאומר כל הרוצה להמיר יבא וימיר דאם הוא אינו יכול להמיר גם אנו לא נוכל להמיר בשביל רשותו דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי עביד עכ"ל ודבריהם כמעט הם דברי התוס' שלפנינו ד"ה קתני מיהת וסוף דבריהם בדיבור שלפנינו שכתבו היאך אפשר לעשות עולה צ"ל היאך אפשר לעשות שליח כצ"ל. כמבואר מתוס' כ"י הנזכרים ואחר זמן בא לידי ספר צאן קדשים וראיתי שהגיה בתוס' דידן לעשות שליח כמ"ש ואיברא דיש לעמוד דקי"ל אין שליחות לגוי אפילו לחומרא מדאורייתא והכא נראה דר' יוסי מדאורייתא קאמר כדמוכח בזבחים דף מ"ה ע"ש. ויש לישב: