פתח עינים על סוטה יג.

תנא שלשים וששה כתרים וכו' י"ב נשיאים דישמעאל וי"ד דאלופי בני עשו הכתובים בסדר וישלח ומבני קטורה זמרן ויקשן מדן ומדין ישבק ושוח הרי ששה ויקשן ילד את שבא ואת דדן ושבא ודדן תלו כתר אביהם ומדן הוריש כתרו לה' בניו חנוך ועיפה ועפר ואבידע ואלךעה הרי ה' כתרים הרי י' בני קטורה הרי ל"ו כתרים והשתא אתי שפיר דקתני לעיל שבאו בני ישמעאל ובני עשו ובני קטורה ודלא כפירוש הקונטרס דלא היה לו להזכיר כלל בני קטורה עכ"ל תוספות כ"י: ואפשר לומר דהטעם שנכנעו כשראו כתרו של יוסף הגם שדעתם וביאתם היתה למלחמה משום דאמרו רז"ל דביוסף הצדיק נתקיים יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים ועמ"ש בעניותי בקונטריס פני דוד. ויש לרמוז במספר ל"ו כתרים שתלו בארונו של יעקב אע"ה דהם שני פעמים חי וידוע דיעקב אע"ה שמר עצמו אפילו מקרי וכתיב כחי וראשית אוני ולא ראה כל ימיו ותקן ג"ע דאדה"ר. וידוע דחי הוא רומז ליסוד לכן מן השמים הזמינו שיהיו ל"ו כתרים ח"י ח"י חד לדידיה וחד לאדה"ר ורמז שבחינת מדת היסוד שיש בה י"ס תקנה עד הכתר ולכך בא הרמז בכתרים. א"נ שני פעמים ח"י רמז אחד כנגד יעקב ואחד כנגד יוסף הצדיק שהוא מדתו והכ"ל מתוקן. ונרמז בארונו של יעקב אע"ה כי הוא היה סיבה שלא חטא יוסף שראה דמות דיוקנו של אביו כמשז"ל א"נ חי חי רמז חי שתקן היסוד וחד חי שהוא בחיים כי יעקב אבינו לא מת. א"נ כנגד שני נשמות יעקב ישראל:

שקל קולפא מחייה ארישיה וכו' התוס' בגיטין דף נ"ה הביאו הירושלמי דקאמר מסורת בידם שיהודה הרג עשו ובספרי ידיו רב לו בשעה שהרג עשו והכא אמרינן דחושים בן דן הרגו ושמא לא מת בהכאת חושים ובא יהודה והרגו ע"ש וקרוב לזה כתבו בתוס' כ"י בסוגיין. ובאגדתא דבראשית אמרו ידך בעורף אויביך שהוא הרג לעשו וכן משה אומר ידיו רב לו. ועיין מה שרמזתי בקונט' זה לעיל שם בגיטין:

ת"ר בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו שכל ישראל כלן נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצות וכו' ומנין היה יודע וכו' יש להעיר אמאי נקט לשון זה בא וראה כמה חביבות מצות וכו' דמשמע שבא להפליג הענין. ותו מ"ש ומנין היה יודע משה רבינו ע"ה היכן יוסף קבור דאכתי לא שמיע לן שלא היה יודע כי היכי דלימא ומנין היה יודע. ואפשר לומר בהקדים מ"ש הרב מהר"ם אלשיך פ' בא בכונת פ' עוד נגע אחד אביא וכו' כשלחו כלה גרש יגרש דבר נא באזני העם וכו' ותורף דבריו בקצור הוא דהיו שני סיבות למנוע יציאתם ברכוש גדול האח' מעוף צוקה כי מרים הם המצרים מהכליה ובעידן רתחא ציר וצוחה אין דרך לשאול וזאת שנית בחפזון דמצרים למהר לשלחם ואיש אשר דרכו יחפ"ז איה מקום לסובב נתיבות מבית לבית וז"ש כשלחו כלה אני עושה במצרים ועוד גרש יגרש בחפזון נמרץ לכן דבר נא מעתה שאלו ישאלו שאינו בשעת חפזון ע"ש שהאריך בדברות קדשו מתוקים מדבש. ולפי דרכו אפשר להבין מכילתא הובאה בילקוט ובני ישראל עשו כדבר משה וכי מה אמר להם משה הרי הוא אומר דבר נא באזני העם וכן עשו בני ישראל עכ"ל והדברי' צריכין ביאור ועל פי דברי הרב הנז' אפשר דהכונה וכי מה אמר להם משה שנראה שהוא ענין חוץ מהכתוב הזה ותירץ שהוא מ"ש דבר נ"א קודם החפזון. ונמצא שהתחילו להתעסק בביזה יום או יותר קודם מכת בכורות וז"ש בא וראה כמה חביבות וכו' להפליג במעלת משה רבינו שמעת שנתעסקו ישראל בביזה היה עסוק במצות שנתירא שמא לא ימצאהו בעת יציאתם ובזה ניחא אומרו ומנין היה יודע וכו' דראינו שמשעה שהתחילו ישראל להתעסק בביזה נתן לבו להתעסק במצות שמא לא ימצאהו בעת יציאתם שנראה שהיה טמון ועל זה שאל ומנין היה יודע וכו': א"נ אפשר קרוב לזה במאי דפריך הש"ס ואי לא עסק ביה משה ישראל לא הוו מתעסקי ביה אמרו הניחו לו כבודו בגדולים. והקשה הרב יפה תואר פרשה ך' סי' י"ז דאלמא דמשום כבוד הניחו לו למשה והיכי אמרינן הם היו עסוקים בכסף וזהב ותירץ שעל תחילת הזריזות קאמר שמשה לא פנה לכסף וזהב אלא להתעסק במצות אבל ישראל בחמדת הממון פנו לכסף וזהב וחשבו להתעסק אח"ך במצות וכשראו שמשה קדם אמרו הניחו לו כבודו בגדולים ולולי זה היו מתעסקים אח"ך עם משה עכ"ד. ואפשר שז"ש שכל ישראל נתעסקו בביזה ובודאי שכונתם היה להתעסק אח"ך בו משום השבועה ומשה היה יכול לעשות כך ולא עשה אלא לא פנה אלא על המצוה לבד: ודע שמכאן יש להעיר על מ"ש הרב שפתי כהן על התורה פ' קרח דכל שבט לוי היו עניים שלא לקחו מהביזה ולא שאלו ממצרים לפי שהיה שכר שעבוד ושבט לוי לא נשתעבדו ושבט לוי אף שהיו רואים ישראל מלאים מכסף וזהב וכל טוב ארץ מצרים הם לא היו חומדים שום דבר אך קרח היה חומד ממון הרבה ונזדמן לו אוצר א' מיוסף הצדיק ע"ה לרעתו ע"ש באורך. ואיברא שטעמו ונימוקו עמו. וכבר אמרו בספרי פ' שופטים שאין שבט לוי נוטל חלק מהביזה כשיכבשו הארץ ופסקו הרמב"ם פי"ג דשמיטה והיא מצוה מתרי"ג. אמנם כעת לא אתיא זכירה אם נמצא ברז"ל בש"ס או במדרשים ששבט לוי לא לקחו בביזת מצרים וביזת הים אף שעדיין לא נצטוו. ולכאורה יקשה דאם כל שבט לוי בביזה לא שלחו את ידם מהו שבח משה רבינו ע"ה שלא נתעסק בכסף וזהב ושבחו רבנן בש"ס ומדרשים וזהר הקדוש ח"ב דף מ"ו הלא משפט אחד לכל שבט לוי דאינם נוטלים שלא נשתעבדו ורחמנא אמר ועבדום ועינו אותם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. ואפשר דהגם דכל שבט לוי לא נטלו חלק שאני משה רבינו ע"ה שהוא המוציא ונגאלו על ידו. ועוד אפשר לומר במ"ש הרב ש"ך עצמו פ' בראשית דפרעה קין ומשה רבינו ע"ה הבל ולפי שלקח הצאן והגיזה והולדות נתחייב הוא וכל עמו שיקח מהם כסף וזהב ומרגליות כדכתיב ונמצא ישלם שבעתים כל הון ביתו יתן הוא עצמו שנא' וישאילום בעל כרחם ע"ש באורך. [ולפ"ז יומתק מש"ה לא חמור אחך מהם נשאתי כלומר חמור א' מתשעים חמורים שלקח כל א' מישראל מהביזה כמ"ש פ"ק דבכורות וכונתו דאף שהביזה שלי דפרעה קין ואני הבל ונתחייב לשלם לי כל הון ביתו עכ"ז לא לקחתי אפילו חמור אחד מהביזה. ור"ת לא חמור הבל בגימטריא עם הכולל. ובזה יומתק משז"ל דבר נא באזני העם בבקשה ממך צא ואמור לישראל וכו' דכיון דהביזה שלו יעשה דרך בקשה ודוק והארך]: אמור מעתה כיון שהביזה עיקרה למשה רבינו ע"ה זהו שבח גדול למשה רבינו ע"ה שלא נתעסק כלל בביזה אף שהיא חלקו וז"ש בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו ע"ה להפליג הדבר שהביזה שלו ולקחוה ישראל והוא לא נגע בה וחכם לב יקח מצות ודוק:

סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור וכו' הקשו התוס' והלא מכיר ויאיר וכו' ותירצו דסוד הגאולה נמסר לסרח וכו' ע"ש. ובתוס' כ"י הקשו הקושיא הנז'. ותירצו דאיתא במדרש דמשה רבינו ע"ה יגע ג' ימים ופגעה בו סגולה סרח בת אשר אמרה לו מה אתה מבקש א"ל ארונו של יוסף א"ל וכו' והשתא ניחא שלא הלך אצלה אלא שפגעה בו והגידה לו הדבר עכ"ל ונסחא דקמן בש"ס היא הלך משה אצלה א"ל כלום את יודעת וכפ"ז חלף הלך תי' תוס' כ"י. ולמ"ש התוס' דידן שסוד הגאולה נמסר לסרח כמ"ש בפרקי ר' אליעזר יש לחקור אעיקרא דדינא פרכא למה נמסר סוד הגאולה לסרח במקום שהן אנשים שלמים וכן רבים. ויראה לפי מ"ש רז"ל דיעקב בירך לסרח שלא תמות ונכנסה מחיים לג"ע וכבר יעקב ויוסף ידעו ברוח הקדש לכך מסרו הסוד לסרח שיודעים שבזמן הגאולה קיימת וחיה תחיה זמן הרבה ושוב תכנס בחיים לג"ע ולה ראוי לימסר שודאי היא קיימת בזמן הגאולה. ומ"ש בסוגיין סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור לאו דוקא דהיא לבדה נשארה ודוק: