פתח עינים על שבת ט:

לא ישב אדם וכו' יכנס אדם וכו' דקדקו הלומדים דאמאי לא ערבינהו ותנינהו ולתני לא ישב אדם לפני הספר ולא יכנס למרחץ וכו' ולא לדין סמוך למנחה עד שיתפלל. והשבתי דרבינו הקדוש סוף התנאים סידר כל המשניות שהיו שגורות לפום רבנן וסילת וזיקק אמרות טהורות כנודע דהיו משניות קודם רבינו הקדוש וכדתנן א"ר יוסי אשריך כלים וכו' וזה גלוי וידוע ובכן אפשר דהני תרי בבי היו שגורות בפיהם דתנא אחד תני לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל. ואח"ך בא רעהו תנא אחר וראה דהיה שגור חלוקה ראשונה והוסיף חלוקה שנית ורבינו הקדוש רוחו הוא קבצן לשתי חלוקות כמו שהיו שגורות. ודרך חידוד אמרתי דלהורות דחלוקת ואם התחילו אין מפסיקין מיירי גם שהתחילו בהגיע הזמן כמשז"ל להכי נקט סמוך למנחה בחלוקה ראשונה ובשניה לא תנייה וקתני ואם התחילו להורות דאם התחילו לא קאי דוקא אסמוך למנחה אלא אפילו הגיע זמן: ומתוך זה אפשר דלכן רש"י הוכרח לפרש ואם התחילו אחת מכל אלה ולכאורה נראה דלא היה צריך לזה. אמנם אפשר דהיה מקום לטועה לפרש דמשום הכי פלגינהו דאם התחילו לא קאי אספר. ולאפוקי זה פירש אחת מכל אלה ובחלוקות ישית לטעם כמוס. ומ"ש עוד רש"י ד"ה אין מפסיקין וכו' ובגמ' מפרש וכו' מהרש"א נדחק בזה כאשר יראה המעיין. ויותר נראה לומר דה"ג בגמ' מפורש וכו' והוא מכח ראית התוס' מדקאמר במנחה לא שכיח שכרות דמוכח בהדיא דצריך להתפלל ומשנתנו בדאיכא שהות. והא קרי ליה מפורש. ועוד הארכתי בלמוד הישיבה בהערות ודקדוקים על דברי התוספות והמפרשים:

למרחץ ולא לבורסקי וכו' לאו דוקא מלאכות אלו אלא הוא הדין הדומות להן דיש לחוש דימשך זמנן הרבה וימנע מן התפלה וכן נראה מלשון הטור מהר"ם קזיס בחידושיו כ"י:

שמא ישבר הזוג וכו' עמ"ש אנכי עפר דל בס' הקטן ברכי יוסף א"ח סי' רל"ב בס"ד: