פתח עינים על שבת נה:

מפני מה קנסת מיתה על אדה"ר וכו'. הרב עיון יעקב פירש דשאלת מלאכי עליון דלא היה ראוי לקנוס עליו מיתה על מצוה קלה דפעמים שלש עם גבר. והשיב מצוה קלה צויתיו אני בעצמי ואינו דומה שומע מפי המלך וכו' עיין שם. ונבא להבין מאז"ל בילקוט איוב רמז תתק"ח וז"ל אמר לו הקב"ה לאיוב למה אתה קורא תגר שהגיעוך יסורין שמא אתה גדול מיציר כפי אדם שעל מצוה אחת שביטל גזרתי עליו מיתה ועל תולדותיו שמא קרא תגר א"ל אתה גדול מיצחק שעל שאהב עשו הכהתי את עיניו א"ל גדול אתה ממשה ע"י שאמר שמעו נא המורים גזרתי עליו שלא יכנס לארץ. א"ל גדול אתה מאהרן שלא חלקתי כבוד לבריה כיוצא בו וכו' כשנכנסו בניו להקריב שלא ברשות לא הקפתי להם אלא חנקתי שני אפרוחיו וכו' ע"ש. וצריך ביאור ואפשר במ"ש המפרשים משם הרמ"ע ז"ל דמה שנענש אדה"ר על עבירה ראשונה היה מטעם וסביביו נשערה מאד ואפשר שז"ש למה אתה קורא תגר כי צדיק אתה בעיניך הלא ידעת שאני מדקדק עם חסידים כחוט השערה והרי אדה"ר דעל מצוה אחת שביטל וכו' ובדין היה להעביר ראשון ראשון אלא שאני מדקדק עם סביבי כחוט השערה וגם אתה כמוהו וכי תאמר דטעם אדה"ר לא משום מדקדק עם חסידיו אלא ה"ט דהא דפעמים שלש ליתיה כשנצטוה מפי המלך עצמו כמ"ש הרב עיון יעקב ואין ראיה מאדה"ר לז"א הרי יצחק שלא נצטוה שלא לאהוב עשו כלל ואפ"ה עם שהוא חטא קל וחטא ראשון הכהתי עיניו משום מדקדק עם חסידים ואף אתה חולית כמוהו. וכי תימא טעם שכהו עיני יצחק שנשרו דמעות המלאכים לתוך עיניו בשעת העקידה כמ"ש בב"ר פ' ס"ה לז"א הרי משה ע"י שאמר שמעו נא המורים ולזה לא נצטוה ציווי פרטי ממני והיה ראשון וגזרתי עליו משום וסביביו נשערה מאד. וכי תימא דלמשה רבינו ע"ה היו הרגשות אחרות כמשז"ל הרי אהרן וכו' ורצו לומר דמעשיו של אהרן מה עצמו ראשיה' כמשז"ל וכבדתיו כבוד גדול ועכ"ז מתו בניו שהיו גדולי הדור ומוכרח שמדקדק עם חסידיו: א"נ אפשר לומר בחלוקה ראשונה עם מה שחקר הרב מהרש"א בשמע שלמה פרשת בראשית דהא קי"ל אין אדם לוקה ומשלם ואיך גזר מיתה על אדה"ר וגזר עליו עונשים אחרים בזעת אפך וקוץ ודרדר וכו' וע"ש מה שתירץ הרב ז"ל ולי הדיוט יש לתרץ בפשיטות דבדיני שמים אדם לוקה ומשלם כמ"ש בכתובות דף ל' ואפשר דזה היה תרעומת איוב שמאחר דלקה בממונו ובבניו אמאי הגיעוהו ג"כ יסורין קשים בגופו ותיסגי ליה או בממונו ובניו או בגופו דאין אדם לוקה ומשלם וז"ש למה אתה קורא תגר שהגיעוך דיקא בגופך יסורין מאחר שכבר לקית בבניך וממוניך. לז"א אתה טועה בדין דה"ד בדיני אדם אבל בדיני שמים אדם לוקה ומשלם והראיה אדם הראשון דמלבד היסורין בזעת אפיך וכו' גזרתי עליו גזרתי דייקא בדיני שמים מיתה נמי וכך היא המדה בדיני שמים אדם לוקה ומשלם כמבואר: א"נ אפשר לומר בחלוק' זו במ"ש בגטין דף מ"ח הנזיקין בעדית ובעל חוב בבינונית ובדף מ"ט אמרו מפני מה אמרו ב"ח בבינונית כדי שלא יראה אדם שדה נאה דירה נאה ויאמר אקפוץ ואלונו כדי שאגבנו בחובי והאי טעמא לא שייך לצד עילאה כלפי שמיא וא"כ כלפי מעלה גם ב"ח דינו בעדית וידוע דהחטא חוב כמ"ש אונקלוס חטא חובה וכמ"ש המפרשים. וזה צער איוב דהן לו יהי שחטא הרי דינו כדין ב"ח שהוא בבינונית דלגבי אדם בניו וממונו הם בינונית וזבורית והוא עצמו עדית וא"כ אמאי גבה מגופו דאיוב דהוא עדית דידיה וז"ש למה אתה קורא תגר שהגיעו"ך יסורין שהגיעו"ך דייקא בגופך שהוא עדית ודינא הוא בבינונית לז"א טועה אתה דלגבי דידי לא שייך טעמא דאמרו כדי שלא יראה וכו' ודינא הוא בעדית והראיה אדם הראשון יציר כפי וגופו עדית דתפוח עקבו מכהה גלגל חמה ואפ"ה גזרתי עליו דיקא מיתה דאני גובה מעדית: נמשך להאמור אפשר שהוא כונת אליהו בסי' ל"ב ויחר אף אליהו בן ברכאל וכו' באיוב חרה אפו על צדקו נפשו מאלהים ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וירשיעו את איוב. ולפום ריהטא אליהו תפיס חבלה בתרי רישין וחרה אפו על איוב ורעיו וסטר"א לבי תרי לא חזייא. אמנם עם הקודם אפשר כי איוב שתים הנה תרעומותיו דאיך הוא לקה בכפלים והא קי"ל אין אדם לוקה ומשלם ותו דב"ח בבינונית והוא לקה בעדית בעורו ובשרו ואף בית גרמ"ו. ולזה חרה אפו באיוב דאלו הם דיני אדם אבל כלפי הקב"ה לוקה ומשלם וגובה מעדית וז"ש באיוב חרה אפו על צדקו נפשו כי לא הי"ל ללקות בגופו אי משום דהוי עדית ואם משום דאינו לוקה ומשלם ולא צדק מאלהי"ם רמז דכלפי ה' ליתנהו להני מילי. ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וירשיעו את איוב בלי טעם כי איוב חקר חקירת חכם ורעיו לא מצאו מענה והטיחו דברים להחשיבו כרשע. ובסוף ס' מעשה רקח הביא מסכ"י שכינה הכתוב. ובמאמרין מפני מה קנסת ובפ' אליהו הנז' כתבנו בעניותנו בספרי הקטן פ' בראשית ע"ש בראש דוד וע"ש בדף קמ"ה וקנ"ו ע"ש:

ארבעה מתו בעטיו של נחש כתבו התוספות והא דכתיב כי אין אדם צדיק בארץ וכו' ברוב בני אדם קאמר. ודרך דרש אפשר לומר במ"ש הר"ב מהרש"א פרק גט פשוט במאי דאמרי התם ג' עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום ופירש במשז"ל אם הרב דומה למלאך כלומר שיהא אדם נמשך במעשיו כמלאך וז"ש אין אדם ניצול העומד בשם אדם המונח לו ואינו מדמה עצמו למלאך כי הוא נקרא אדם ע"ש אפר דם מרה וכו' אבל הזוכה ומדמה עצמו במעשיו כמלאך יוכל להנצל מג' אלה עכ"ד וזש"ה כי אדם אין צדיק כלומר כל הנקרא בשם אדם שעדיין לא נדמה למלאך הגם שהוא צדיק אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא דכל שעדיין שם אדם עליו אינו ניצול מחטא עד"ש ג' עבירות אין אדם ניצול אמנם ד' שמתו בעש"ן זכו ונדמו למלאכים. והרב ישרש יעקב הקשה משם מהראנ"ח מאותה שאמרו פרק חלק (סנהדרין דף ק"א) ותירץ דכונת הכתוב לפי דברי התוס' כי צדיק אין בארץ שיהיו ב' דברים א' שיעשה טוב ב' שלא יחטא וד' שמתו בעטיו של נחש טוב לא עשו דלא חשיבי כמשה ואהרן כמ"ש התוס' ומשה ואהרן טוב עשו ומחטא נמי חטאו וכו' ע"ש. וק"ק דנראה דהתוס' לא סברי הכי דהרי כתבו דברוב בני אדם מיירי ולפי דרך הנז' כללא כייל לכ"ע ולא איתי אנש בשתים ועלתה לו: ותו דאיברא דארבעה שמתו בעטיו של נחש לא חשיבי כמשה ואהרן אבל עושי טוב ודאי מקרו וזה פשוט. ואחרי כן ראתה עיני להרב ז"ל גופיה בספרו הבהיר מקראי קדש שכתב דרך הנז' וכתב בהדיא שהוא שלא כמ"ש התוספות. וזה חזיתי להרב מהר"ש פרימו ברמזיו בפ' בראשית שתירץ דקרא קאמר אין צדיק אבל חסיד יש והאריך בזה וישב על הבא"ר ההיא דסנהדרין דר"א דכיון דא"ל כלום חסרתי מכל התורה כולה משמע דצדיק הוה וכו' עיי"ש ובספר שארית יעקב פ' עקב. ויש להשיב דאדרבה מדקאמר כלום חסרתי מכל התורה כולה מוכרח דהיה חסיד והיה עושה גדרים וסייגים ולהכי לא חיסר דאי לא היה נכשל ומחסר איזה דבר. ותו דפרק הישן מנו כמה מעלות וחסידות גדולה לריב"ז וקאמר וכן היה ר"א תלמידו נוהג אחריו ע"ש. ובפ"ב דנדרים גלו טפח מצניעותו וחסידותו וכן במדרשים. ותו ק"ק לדרך זה ולדרך הרב מהר"י ן' גאמיל בס' חיים וחסד פ' שמיני ההיא דסנהדרין דף מ"ו והזכירה מהראנ"ח גם כן:

ש"מ יש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון תיובתא דר' אמי תיובתא. הנה הרא"ם פ' וישלח ד"ה לכך אני ירא שמא משהבטחתני כתב וז"ל הוצרך לומר שמא משהבטחתני נתלכלכתי ולא הספיק לו הסיבה ראשונה של מיעוט זכיותיו משום דממעוט זכיותיו לחודיה אין לו לירא כל זמן שלא חטא דאין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון כדאיתא בשבת וכו' ע"ש גם פ' שופטים ד"ה ר' יוסי הגלילי אומר הירא מעבירות וכו' כתב פי' ר"י הגלילי סובר דמאחר שאין מיתה בלא חטא אין לו לירא שמא ימות אלא כשהוא בעל עבירות וכו' ע"ש ודברי הרב קשים כאשר הקשה הרב מהרש"א בריש ברכות וסוף משוח מלחמה דהא מסיק הש"ס דיש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון ואתותב ר' אמי: ואנכי חזון הרביתי להרב המופלא שארנו כמהר"י זאבי זלה"ה בדרשותיו פ' וישלח שכתב דלש"ס דסבר יש מיתה בלא חטא מי שהובטח סליק דרגא דאין מיתה בלא חטא וכתב וז"ל אשר בזה מתקו לחיכי דברי הרא"ם שכתב וכו' והקשה עליו מהרש"א דבשבת נפשט דיש מיתה בלא חטא ובאמת כי דברי הרב הנז' לא הבנתי כי דברי הרא"ם ברור מיללו בברכות דשם נאמר אמר שמא יגרום החטא הרי דלא נתירא כי אם מפני החטא דאי לא יש חטא אין לו לירא כעמא דארעא להיות כי הובטח ודברים אלו הם פשוטים עכ"ל ועם נשיקת הרצפה לא ידעתי מאי ק"ל על הרב מהרש"א דנהי דאפשר לישב דברי הרא"ם בדרך דוחק כמ"ש הוא ז"ל דהרי דברי הרא"ם שכתב כדאיתא בשבת לא מוכחי הכי ואעיקרא מה לו לרא"ם להזכיר הא דאין מיתה בלא חטא ולעשות מדרגות לימא בקצרה דממעוט זכיות אין לו לירא שהרי הובטח ותו לא וכן פירש מהרש"א גופיה שם בברכות הן בעודנו מקשה על הרא"ם דמשום ההבטחה לא יירא אם נתמעטו זכיותיו והדר קשיתיה דברי הרא"ם והשתא מה ריב לו להרב הנז' עם מהרש"א ומרתח קרתח דאלו דברים פשוטים. הרי גם מהרש"א כתב כן ועל הרא"ם קשיא ליה דלשונו לא מוכח הכי כלל. הן אמת דראיתי להרב דבלשון הרא"ם העתיק כדאיתא בברכות אמנם בנסחא דקמן כתוב כדאיתא בשבת: והרב שמע שלמה בלשונות הקשה עמ"ש הרא"ם פ' שופטים מהמסקנא ותו דאפילו ר' אמי לא קאמר אלא אין מיתה בלא חטא שהוא קל אבל הגאון כתב בלא עון. וק"ק דהרב עצמו פ' וישלח הביא דברי הרא"ם שם ואף שכתוב ברא"ם שם אין מיתה בלא עון כאשר הוא בפ' שופטים הוא הביא לשון הרא"ם אין מיתה בלא חטא משמע דפשיטא ליה להגיה בדבריו הכי ולבסוף מאי סבר בלשונות. ותו דבפ' וישלח נמי הו"ל להקשות מהמסקנא: ולי ההדיוט אפשר לישב בעד הרא"ם דס"ל דמאי דאתותב ר' אמי היינו מאין מיתה בלא חטא אבל מיסורין לא אתותב כמו שצדד הרמב"ן בשער הגמול דף צ"ג (מס' תורת האדם דפוס ויניציא) דבהא דאין יסורין בלא עון לא אתותב. וסבר הרא"ם דהא דאותבינן לר' אמי היינו משום דר' אמי סבר דאפילו מיתה טבעית בזמנה ליתא בלא חטא ויליף לה מקרא דנפש החוטאת ואהא אותיב מד' מתו בעש"ן ואסקיה בתיובתא אמנם היינו דוקא במיתה בזמנה אבל במיתה לפני זמנה בהא לא אתותב רבי אמי וסברא הוא דבאין לו שום חטא עודנו באבו לא ימות. ותו דעל כרחין הכי אצטריכא לאוקומי קרא דהנפש החוטאת דמשמע חטאה אין לא חטאה לא ולדידן מוקמינן במיתה לפני זמנה והיינו דבש"ס בתר דאותיב לר' אמי לא פריך דר' אמי מקרא הוא דורש והנפש החוטאת ומאי עבדינן ליה משום דפשיטא לן טובא דלדידן נמי מיתה לפני זמנה ליתא בלא חטא והיינו קרא דהנפש החוטאת דבהכי איירי. והשתא דהרא"ם קאי על יעקב שלימא דאכתי לא שלימו להו תריסר שבטי ובטוח היה לחיות עוד אם היה הורגו עשו היה לפני זמנו ושפיר כתב הרא"ם דממעוט זכיותיו לא היה מתירא דאין מיתה בלא חטא בנדון זה דהוא לפני זמנו כדאיתא בשבת דשם מוכח דכ"ע סברי הכי במיתה לפני זמנה כמדובר. ועל דרך זה אפשר לישב מ"ש הרא"ם פ' שופטים דמסתמא הירא ורך הלבב היינו שמא ימות קודם זמנו ועל זה כתב דאם אין בידו עבירות אין לו לירא דאין מיתה בלא חטא כלומר לפני זמנה כן אפשר לישב: ועל פי זה הנה מקום לישב דברי הרמב"ם באגרות באגרת מארסיליי"א דפוס אמשטרדם דף ט' ע"א שכתב וז"ל וזו היא עקר דתנו היא תורת משה רבינו ע"ה שכל מאורעות שארעו בעולם וכל יסורין שיבואו וכו' דין ומשפט הם וכן אמרו חכמי האמת רבותנו ע"ה אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון עכ"ל ולפום ריהטא תימה דהם דברי ר' אמי ואתותב אמנם אפ' דהרמב"ם סבר דלא אתותב אלא ממיתה טבעית אבל מיתה שלא בזמנה לא אתותב והיינו קרא דהנפש החוטאת וכו' והרמב"ם מיירי בזה כמו שנראה לשונו ע"ש ודוק: אך ק"ק לשיטה זו וכן לשיטת מהרימ"ט דרוש ב' מחקת הקרובה אליה. דלפי דברי מהרימ"ט שם ומאי דכתיבנא בעד הרמב"ם והרא"ם לא אתותב אלא ממיתה טבעית אבל ממיתה לפני זמנה לא אתותב ואנן הכי נקטינן ומוקמינן קרא דהנפש החוטאת במיתה לפני זמנה דהרי ישי אבי דוד הוא מהני ד' דמתו בעש"ן ואז"ל בתנחומא הובא בילקוט שמואל ב' סי' יו"ד דמלך מואב הרגו והביאו רש"י בפירושו שם. וא"כ תפשוט דמיתה לפני זמנה נמי משכחת בלא חטא. ויש לישב. ובזהר הקדוש בראשית דף נ"ז ע"ב שנה במחלקת הא דישי אם מת בעטיו של נחש ע"ש: [עיין מ"ש אני בעניי בהגהתי בזהר (שמדפיסים עתה) שם וכתוב בהגהה זו ואחרות מאי"ן נוטריקון מהצעיר יוסף אזולאי נר"ו :] והתוספות כתבו וש"מ יש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון ואע"ג דבמאי דאמר אין יסורין בלא עון לא אתותב וכתב הרב עיון יעקב דהתוספות הניחו בקושיא דהא אין יסורין בלא עון לא אתותב וכו' ע"ש ולשון התוס' מורה שכונתם דהש"ס מסיק דיש יסורין בלא עון אע"ג דבהא לא אותביה ולא שמקשים קושיא רק שלא ביארו טעם הש"ס ואפשר משום דכיון דהא למדנו דליכא למידק מהנפש החוטאת דדוקא בחטא מתה ואיפכא שמעינן מד' מתו בעש"ן מינה דליכא למידק נמי מקרא ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם דאין יסורין בלא עון וברובא דעלמא מיירו הני קראי ולא הוצרכו התוס' לפרש כי פשוט הוא ומה גם דבסמוך כתבו דקרא דאין צדיק ברוב איירי:

כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה. פירש הרב עיון יעקב דיעקב אע"ה היה אכסנאי שאסור בת"ה והלך ראובן לחדרה להתיחד עם אשת אביו וע"י זה תהא אסורה ליעקב אע"ה אף דקי"ל אין אוסרין על היחוד הא פירש הר"ן סוף נדרים דבעל נפש יחמיר לעצמו לאסור אשתו ע"י היחוד וכו' ע"ש וק"ק דאיסור אכסנאי אינו אלא כשלא יש לו חדר מיוחד כמ"ש הראב"ד בשער הפרישה ופסקו בש"ע סי' ר"ם. ומאי דק"ל להרב מגן אברהם שם דמ"ש משאר אדם דאם ישנים אחרים בבית שרי ונדחק בזה ע"ש יש לחלק בין כשהישנים הם בני ביתו. לאחרים שהוא אורח אצלם ומשום צניעות ודרך ארץ. גם מ"ש הרב במ"ש ובלבד שלא יישן בטליתו של בע"ה דטעמא שמא יראה קרי עליו אינו מדוקדק דא"ה שום אורח לא יישן בטלית בעה"ב וטפי שכיח כשהוא לבדו ואזהרה זו לא שמענו ואדרבא מצינו דנשתבח אלישע בזה שלא נמצא בסדינו קרי למאן דאמר ומוכח דשרי לאורח לשכב בסדין של בעה"ב וכן המנהג פשוט בכל המקומות. אלא טעמא כמ"ש הרב הלבוש. ואפשר דגם כונת הרב מג"א כך הוא ולישנא קייטא הוא. באופן דאם יש לו בית וטלית שרי. ויעקב אע"ה הוו ליה אהלים וטלתות רבים אשר אתו ושרי. ומ"ש משם הר"ן דבעל נפש וכו' המדקדק שם בדברי הר"ן בעיניו יראה דלא אמרה אלא כי הנהו עובדי דהוה נואף ודעתו לזנות לא בסתם יחוד ועמ"ש התוס' והרא"ש והרשב"א והנמוקי פ"ב דיבמות ודוק:

אינו אלא טועה. הא דנקט בהא ובהני דבסמוך לשון שלילה ולא האומר ראובן חטא טועה וכיוצא דאי הוה אמר הכי הו"א איברא דחטא אבל טועה לזכור גנות אדם גדול. להכי נקט אינו אלא טועה שאין בדבריו שום צד אמת וטוב אלא הכל הבל וטעות גמור:

אפשר עתיד זרעו לעמוד על הר עיבל וכו' עמ"ש בס' הקטן ראש דוד פ' תבא משם רבני אשכנז ואחז"ר נזדמן לידי ס' פני יהושע וראיתי כי הרב ז"ל הוא אמרה ודפח"ח:

כתנאי פחז כמים אל תותר. פרש"י לר"א ולר"י חטא וכו'. וכתב הרב פרשת דרכים בראשו דענין זה דראובן תלוי אי בו בפרק יצאו יעקב ובניו מכלל בני נח אי לאו דפלגשים בלא קדושין ובלהה פלגש לא חשיבא אשת יעקב שלא קדשה ונושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו וה"ה פלגש וכל זה בישראל אבל ב"נ בביאה תליא וחייב בפלגש אביו משום אשת איש ואשת אב והני תנאי דשמעתין פליגי בהא וכו' ע"ש באורך ודעת הרמב"ן שיצאו האבות מכלל ב"נ וגם ס"ל דפלגשים בלא כתובה ובלא קדושין כמ"ש בשמו הרדב"ז ח"א סי' רכ"ה והרב פרשת דרכים דף ד' ע"ש. ולפי זה נהלך ברג"ש על מה שכתב הרב יפה תואר ב"ר פי"א סי' ח' שהקשה על הרמב"ן שכתב דטעם יעקב אע"ה שנשא שתי אחיות היינו משום דהיה בח"ל שהרי בא באסור שתי אחיות בארץ אעפ"י שמתה רחל בדרך הרי בלהה וזלפה אחיות הן ואין טעם לומר דכיון שנשאן בח"ל לא חיישינן בקיומן בארץ עכ"ל ולפי האמור לק"מ דהרמב"ן סבר שאבות דין ישראל ופלגשים בלא כתובה וקדושין וא"כ מן התורה אין בבלהה וזלפה אסור שתי אחיות. ותו ק"ק דמר דקאי לאותובי [א] הרמב"ן העלים עין דהרמב"ן כתב פ' וישלח ע"פ וישמע ישראל דאולי מתה זלפה. ומאי דפשיטא ליה למר דאין טעם לומר דכיון שנשאן בח"ל לא חיישינן בקיומן בארץ. יש להעיר דהרי תנן כהן שארס אלמנה ונתמנה לכ"ג יכנוס דהואיל ואשתרי אשתרי וה"נ שהותר בח"ל נימא הואיל ואשתרי. ולא תקשי דא"כ מאי בעי רבי ירמיה בחולין דף י"ז אברי בשר נחירה שהכניסו לארץ מהו. דכבר כתב הרב שער אפרים סימן ס"ז דשאני כ"ג דאחר הגזרה אדם זה הותר וכפ"ז יעקב אע"ה אחר דקבלו התורה וידע אסור ב' אחיות בח"ל הותר לו. ואפשר דדעת הרב יפ"ת דכיון דיעקב אע"ה לא ירד להשתקע בבית לבן אלא לגור שם ימים אחדים וכל שעתא ושעתא זמניה הוא לשוב אל הארץ נמצא דכשנשאם כבר היה מוכן ומזומן שאם בא יבא דבר רבקה לשוב היה שם לדרך פעמיו ויעקב הלך לדרכו לארץ ובכה"ג לא אתמר הואיל ואשתרי כיון דבשעת היתר היה מוכן לשעת האסור משא"כ בארס האלמנה ונתמנה לכ"ג וכיוצא דבעת ההיתר לא עלה על לב שיבואו לאסור. א"נ הרב יפ"ת סבר כהרב פרח מטה אהרן ח"א סי' ס"ד דלא ילפינן מינה דארס האלמנה וכו' דשאני התם דגלי קרא יקח אשה ומשו"ה שרי לכנוס ומינה דבעלמא לא אמרינן הואיל ואשתרי. ובמקום אחר כתבנו בזה:

רבי אליעזר אומר פזת חבת זלת. אפשר לפרש במ"ש בב"ר על פסוק וישב ראובן אל הבור והיכן היה רא"א בשקו ובתעניתו א"ל הקב"ה מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשובה תחילה חייך שבן בנך פותח בתשובה זה הושע. והקשה הרב החסיד בעל ראשית חכמה בשער התשובה פ"ג דהרי אדה"ר וקין כבר עשו תשובה כמשז"ל. ותירץ דהם עשו תשובה על לא תעשה וראובן עשה תשובה על עשה שפגם בכבוד אב ואם. ובס' דרוש שמואל למהרש"ך נכד הרב סמ"ע פ' וישלח כתב משם הרב מהר"ר שעפטל דהכי פירושו לא היה אדם שלא חטא ואעפ"כ עשה תשובה רק ראובן כמ"ש כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה עכ"ד. ולפי דבריהם צ"ל דר' אליעזר דסוגיין נמי סבר דלא חטא במעשה בלהה ומוצל מעון שכיבת בלהה דהא רבי אליעזר גופיה קאמר בב"ר מעולם לא חטא אדם וכו' ויגיד עליו רעו דברי ר' יהושע דסמיכי לדבריו בשמעתין וב"ר. ולפי זה אפשר לפרש דרך דרש דהיינו דקאמר ר' אליעזר פזת חבת זלת כלו' פזת מיהרת לשוב ופתחת בתשובה מה שלא קדמך אדם לפנים. ולא תסבור שמה שאני אומר פזת שמיהרת ופתחת בתשובה ר"ל כדתרגמה מהר"ר שעפטל דלא היה אדם שלא חטא ועשה תשובה כמוך. לא כן הדבר אלא חבת וכי תימא א"כ מה זה מיהרת שאני אומר כבר אדם וקין פתחו ועשו תשובה ומאי רבותך לז"א זלת כלומר חטאך היה שזלזלת בכבוד או"א והוא עשה ולא קדמך אדם לעשו' תשובה על עשה כמ"ש הרב ראשית חכמה ז"ל: א"נ אפשר במ"ש התוס' פ"ב דמכות דף י"א שהקשו במ"ש מי גרם לראובן שיודה יהודה שהרי אז"ל וישב ראובן ששב לשקו ותעניתו וי"ל דמ"מ לא הודה ברבים עד מעשה יהודה. ואמרו פ"ק דסוטה דטעמא שהודה ברבים היה דלא לחשדו לאחוהי ואפשר שז"ש פזת כלומר מהרת לעשות תשובה אבל עם כל זה חבת דלא הודית ברבים והיו חשודים אחיך. וכי תימא ס"ס הרי הודית ברבים אחר מעשה יהודה וא"כ למה איני מברכך ומ"ש מיהודה שאני מברכו כיון שעשה תשובה ולמה אני מניחך עד משה רבינו ע"ה לז"א זלת והענין כמ"ש הרב שמע שלמה פ' ויחי דקשיא ליה ותירץ דיעקב אע"ה סבר דכיון דראובן נגע בכבוד ה' אין כח בתשובה לכפר מי שיש בידו חילול ה' וצריך מיתה ובבא משה רבינו ע"ה כבר מת ראובן ומשה אז יברכנו. וז"ש זלת כלומר אף שעשית תשובה והודית ברבים זלזלת בכבוד ה' והכל תולה ומיתה מכפרת: א"נ אפשר לפרש במשז"ל על פ' ראובן בכורי אתה הקודם שהיו ראויין לראובן בכורה כהונה ומלכות ואמרו בב"ר פ' צ"ח סי' ה' א"ר אחא ולא שלך היתה הבכורה החרישות שחרשתי באמך לא ברחל הייתי ראוי לחרשן עכשיו חזרה הבכורה לבעליה ופי' הרב יפה תואר דמתמיה בכורי אתה וכי לך ראויה הבכורה ולא לרחל וכו' וכתב הרב יוסף לקח דיתר שאת ויתר עז שהם כהונה ומלכות לא אמר בתמיה שאלו לא חטא היה זוכה בהם וה"ט שמתמיה בבכורה דשמ"ת התינח כהונה ומלכות שמפסיד ע"י החטא אלא בכורה הרי אמרו לא תהוי בעבורי מש"ה מתמיה וכי הבכורה היתה מתחילה ראויה לך והלא אינה ראויה רק לכחי וראשית אוני שהוא יוסף וא"ת הרי כתב הרמב"ם פי"ז דסנהדרין כ"ג שחטא מלקין אותו ואין מורידין אותו מגדולתו ונשיא שחטא מלקין ואין מחזירין וא"כ תינח מלכות כהונה מ"ט וי"ל דטעם כ"ג דכתיב כי נזר משחת אלהיו עליו אני ה'. מה אני בגדולתי אף הוא בגדולתו וכיון שלא שמרת קדושת וגדולת שכינה גם גדולתך של הכהונה הפסדת עכ"ד ואמרו בבתרא ראויה היתה הכהונה לצאת מרחל אלא שקדמתה לאה ברחמים ואפשר שזהו הרמז דדריש ר' אליעזר טעם תחת שלש שעברו ממנו. ויען כי אף שחטא יקשה בעיניו על הבכורה מטעם לא תיהוי בעבורי לז"א פזת כלומר מהרת הכונה דבלא"ה הבכורה לא שלך היתה מאחר שמהרת אתה לבא שקדמה לאה ברחמים דכל כונתי היתה ברחל ובלא זה הבכורה ליוסף וחדשות מעתה הכהונה והמלכות בשתים יעופף מסיבת החטא וז"ש חבת. וכי תימא גם שהמלכות הפסדת כדין נשיא אבל הכהונה למה לז"א זלת כלומר מידי הוא טעמא דכ"ג אין מורידין אותו מגדולתו משום דמה ה' בגדולתו וכו' כביכול א"כ אתה שזלזלת בכבוד ה' תפסיד גם הכהונה: א"נ אפשר במ"ש מהרש"א דמה שכינה בלבול יצועיו לשכיבתו כי רחל היתה עקרת הבית ובחייה הנה מטתו תדיר באהל רחל ולכבודה גם אחרי מותה העמידה באהל בלהה ויעקב הותר בשפחות הללו משום שנשתחררו וראובן טעה וחשב שלא נשתחררו ולדעתו דבלהה שפחת רחל ולא נשתחררה תבע עלבון אמו ולפי דעתו בלהה אינה אשת אביו ואין קדושין תופסין בה ואינה אסורה לראובן מעה"כ כאלו שכב עמה דלפי דעתו הותר לו שכיבתו עמה ומטעם זה נתנה בכורה ליוסף לפי דע"י בלבול יצועי בלהה פגע בכבוד רחל וכו' ע"ש באורך ואפשר דז"ש פזת מהרת וטעית לחשדני דנשאתי שפחה ועי"ז חבת מעה"כ ששכבת [עם] בלהה. ונמשך מזה זלת דזלזלת בכבוד רחל ומשו"ה ניטלה ממך הבכורה ונתנה ליוסף בן רחל: אחרי כתבי ראיתי בב"ר פ' צ"ח סי' ז' וסי' ח' דמוכח התם דלר"א ור"י ודאי חטא במעשה בלהה. ובסי' ז' אמרו משכב בלהה ומשכב זלפה ויש לפרש עפ"י דברי מהרש"א דבסמוך וק"ל:

ארשב"נ אר"י כל האומר בני עלי חטאו וכו'. יש להרגיש דכיון דאהקשא סמיך נימא איפכא דמקיש פנחס לחפני מה חפני חטא אף פנחס חטא שהי"ל למחות ומעה"כ כאלו חטא וכדאמרינן לרב בסמוך וכי כעורה משנה זו דאמר אינו אלא טועה. ואפשר דגם ר' יהונתן הכי קאמר האומר בני עלי חטאו כלומר שניהם חטאו ועל שניהם הוא אומר אשר ישכבון אינו אלא טועה דפנחס לא חטא כדאמר רב. ור' יונתן דריש הקשא לשבח ואמאן דלא דריש לשבח לא אמר שהוא טועה אלא האומר ששניהם חטאו: א"נ אפשר דאמאן דלא דריש נמי כותיה קרייה טועה דאי לאשמועינן דפנחס חטא אתא הקשא אמאי אצטריך והלא שפיר שמעינן לה מדקרינן ישכבון וקרינן אל בני ומקרא דבני בליעל ואמאי אתא הקשא דתיב' שני יתירה לאקושינהו אלא דהקשא לשבח. זה אפשר לפרש בש"ס. ועיין מה שכתבו רבותנו בעלי התוספות ד"ה מתוך שהי"ל לפנחס. ועיין מה שאכתוב בעניותי בסמוך על דבריהם בס"ד:

מתוך ששהו את קינהן וכו' הרב מהר"י פינטו ז"ל פירש וז"ל נ"ל דכיון שהיו להוטים אחר גרונם לכך כשהיו רואים יולדת שמביאה קן תורים שאין בו חלק לכהן היו משהין אותו למחר כדי להקריב קרבן בהמה שיש בו חלק לכהן וכו' ע"ש ונראה דכונת הרב ז"ל דאע"ג דאיכא חטאת העוף ואין למזבח אלא דמה וכולה לכהנים כדתנן פ"ו דזבחים ופסקה הרמב"ם פ"ז דמעה"ק מ"מ אין בו כדי שביעה ומה גם דאין חולקין עוף כנגד עוף אלא כל חלק חולקין אותו בין הכהנים כמ"ש הרמב"ם שם פ' יו"ד ואיידי דזוטר קרי ביה דאין בו חלק ולאו דוקא קאמר. ומצאתי בזהר הקדוש פ' וישלח דף קע"ו ע"א וז"ל והכא אמר אשר ישכבון וכו' אלא בגין דמעכבי לון לאעל' למקדשא ומחאן בידיהון דלא לאעל' למצלי צלותא עד דקרבנין אתעבידו בגין דאינון לא מייתין קרבנין למיטל חולקא מינייהו ובג"כ מעכבין לון עכ"ל עין רואה דקאמר כדברי הרי"ף הנז'. והרב מופת הדור מהרח"א בס' ישרש יעקב במהדורא בתרא הביא דברי הרי"ף הנז' בקצור כמנהגו. ובודאי דתפיס כונת הרב הרי"ף כדאמרן דאי לא היה מתמיה עליו:

אם ישראל הוא לא יהיה לו ער בחכמים וכו' כן הוא לשון הרמב"ם פי"ב דאסורי ביאה וסמ"ג לאוין קי"ב והש"ע א"ה סי' ט"ז. וזה ימים שאני תמיה על מ"ש מהר"י פינטו ז"ל במס' סנהדרין סי' קי"ח וז"ל אם ת"ח הוא לא יהיה לו ער בחכמים וכו' ותימה דא"כ לא מצינו עונש אלא לת"ח וגם לכהן ומי שאינו ת"ח ולא כהן אם יחטא ואשם לא פורש ענשו ואפשר דענשיהו דהני הוי כרת אבל הת"ח דיש בידו תורה וגם הכהן וכו' יכרת שלא תמשך התורה מזרעו וכו' וכן הכהונה וכו' וזהו עונש הכרת שלהם עכ"ל ודבריו קשים שהרי שם בסנהדרין דף פ"ב ע"ב מפורש דענוש כרת דאמר ר"ל במלקות של כרת עסקינן ופריך והא בועל הכותית הא אקריוה לרב כהנא וכו' ופירש רש"י אלמא בר כרת הוא וכן מפורש בהרמב"ם וסמ"ג וטור וש"ע דענשו כרת ואין חילוק בין ת"ח לעם הארץ. וגם הרמב"ם וסמ"ג וש"ע הביאו הגירסא אם ישראל הוא לא יהיה לו ער בחכמים כדרך דגרסינן הכא בש"ס ובעין יעקב ובילקוט:

מעבירם כתיב דברי רש"י כבר ביארם בשו"ת לחמי תודה סי' כ"ט וכבר קדמו הרב מהר"ר צבי אשכנזי בתשובותיו סוף סי' ל"ג. וכבר קדמם הרב מהר"ש לאנייאדו בס' כלי יקר. והדברים פשוטים. וראיתי להרב כלי יקר שם דישב לקושית רש"י והוכיח דבאגדת שמואל אמרו מעבירם כתיב וכו' ובגמ' לא רצו לפרש הכתוב על העברת קול הרינון דהוא יתר לכן פירשו כרד"ק מעבירים עם ה' מלבא אל אהל מועד או פירשו מעבירים עם ה' מלבא לעולם בהשהות קיני נשים והק' מעבירים לשון רבים ומשני מעבירם כתיב וכו' ע"ש באורך. ומה שישב לקו' רש"י דהש"ס בפירוש מעבירים כרד"ק או כפירושו ק"ק דהא בש"ס כי פריך והא מעבירים כתיב ארב פריך ואי סבר כרד"ק מאי פריך הא לא אמר רב דפנחס לא חטא אלא דוקא באשת איש ומייתי לה מקרא דכתיב לא יהיה לו ער וכו' אבל בבזוי קדשים לא אמר רב דפנחס לא חטא ואין בפיו תוכחו"ת רק על חטא זנות וכ"כ רש"י פנחס לא חטא באשת איש אמור מעתה דלרב שפיר כתיב מעבירים ועל שניהם הוא אומר דחטאו בבזיון קדשים ומאי פריך ואמאי פריק מעבירם כתיב. גם פירושו שפירש דרך דרש מעבירים עם ה' מלבא לעולם בהשהות קיני יולדות ורצה לומר דהכי קמפרש הש"ס ופריך ופריק גם זה אינו מחוור דהא דשהו את קיניהן הוא סברת ר' יונתן דסבר דב' לא חטאו ואשר ישכבון היינו מתוך ששהו וכו' אבל רב לא סבר הכי אלא דחפני חטא וישכבן כתיב והשתא הש"ס דקאי אדרב מוכרח דלא סבר כהך פירושא דליתא לדידיה אלא מוכרח דמפרש הש"ס מעבירים לשון עבירה ואמטו להכי קשיתיה לרש"י. ומאי דמייתי מאגדת שמואל דאתמר התם מעבירם כתיב. הנה הרב סמך על הילקוט דגריס הכי באגדת שמואל אבל במדרש שמואל גופיה ל"ג ליה ע"ש בפ"ז. והכי מסתברא דהדרשא תדרש הטב הדק שפיר טפי באומרו אל בני וכו' ותדעו מעבירים עם ה' דיש כח בידם להעבירכם ודריש הכי מיתורא דאי אמרינן דהוא לשון ויעבירו קול יתר כמ"ש הוא ז"ל ואצ"ל מעבירם כתיב דטפי ניחא מעבירים והכי אמרינן בירושלמי פ"ג דהוריות אמר רב שמואל בר יצחק אל בני כי לא טובה השמועה וכו' מעבירים עם ה' מעבירים אותו הרי דל"ג מעבירם כתיב. והענין והספרים מוכחי דלא כנסחת הילקוט. וראיתי מ"ש הרב ז"ל בסמוך לעיל בנותן טעם למ"ש במדרש שמואל כפי נסחת הילקוט מעבירם כתיב ולי ההדיוט אינו מספיק ואדרבא לפי דקדוק הלשון מעבירם הוא יחיד המעביר רבים ושפיר טפי אתי מעבירים לדרשא זו כמדובר. גם מ"ש שם ז"ל ומאמר מעבירין אותו ומחזירין אותו הוא ענין בפ"ע ות"ק דהיינו רשב"י סובר מעבירין אותו ומחזירין אותו ורבי חגי חולק דא"ר חגי אין מחזירין ליה דקטיל לון והול"ל רבי חגי אמר לא אמר ר' חגי דמשמע דלא פליג את"ק והרי הוא אומר בהפך ונראה דר' חגי נמי לא פליג את"ק בעיקר הדין וכו' עש"ב הוא פלפול שלא לצורך דמעבירין אותו הוא סיום דברי ר"ש בר יצחק דיליף ממעבירים עם ה' וכן הוא בירושלמי, ומ"ש ומחזירין אותו הוא בעיא אי מחזירין ליה ופשטה רבי חגי מסברא וזה פשוט. וכן מתבאר בירושלמי פ"ב דסנהדרין ופ"ג דהוריות ע"ש והדבר ברור דאין כאן סברת ת"ק וסברת ר' חגי והרי הוא כמבואר. ומ"ש מרן בכסף משנה פי"ז מה' סנהדרין ונמשך אחריו הרב מהרח"א בס' יוסף לקח פ' ויחי דף פ"ח ע"א דבריהם קשים דכונת הירושלמי ברורה כמ"ש הרב יפה מראה פ"ב דסנהדרין ע"ש ודוק:

והכתיב ובני עלי בני בליעל. יש להרגיש דמהך קרא הוה ליה למפרך ברישא דקדים לאינך אשר ישכבון ואל בני ומעבירים. וי"ל דסתמא דתלמודא הוה מסדר סדר הני קושיי ופירוקי כדחזי דאי פריך ברישא מהך דקדים והוה מפרק לה מתוך שהי"ל לפנחס למחות תו לא מצי פריך מאינך דהתירוץ פשוט מתוך וכו' אמטו להכי סידר הנהו פרכי ברישא דאיכא לשנויי ישכבן בני מעבירם דלקושטא נמי א"ש דמשום דפנחס לא מיחה מעה"כ כאלו חטא ומ"מ הכתוב רמז מיהא דהא חד עיקר בחטא ויהבו ליה מלא חפנ"י תיבות"א ישכבן בני מעבירם דכתיבי בלשון יחיד ללמד דחפני החוטא וקול הקריאה ישכבון בני מעבירים מתוך שהי"ל לפנחס למחות איהו בי קר"י:

מתוך שהי"ל לפנחס. כתבו התוס' ופליג א"ר יונתן דאמר שניהם לא חטאו ע"כ וצריך להבין מה חידשו. ותו אמאי נטרי עד השתא. וכבר הרב מהרח"א בס' ישרש יעקב ובס'חנן אלהים דף קכ"ב כתב בזה ע"ש ואפשר דהתוס' ק"ל אדרב היכי שבקיה לחסידותיה דמאחר דיליף שפיר דפנחס לא חטא אמאי לא דריש הקשא כרבי יונתן דהקש מצי עביד מדנפשיה ונקיש חפני לפנחס דאף חפני לא חטא. וכי תימא דגם רב עביד הקשא דפנחס לחפני מה חפני חטא אף פנחס חטא אכתי מה ראה לאקושי לחובה ולא לזכות. ותו דאי לומר פנחס חטא ידעינן לה מהני קראי דישכבון וכו' והקשא למה לי. וניחא להו להתוספות דטעמא דרב דלא מהדר אזכותא דתרוייהו משום דכתיב בני בליעל דמורה שהחטא בזנות כמ"ש הרב מהרש"א ומשו"ה דריש הקשא לגנאי דחפני חטא באשת איש דהכי משמע ליה בני בליעל ופנחס לא מיחה. והכא דהש"ס מתרץ דבני בליעל אליבא דרב כתבו התוס' דפליג אר' יונתן להורות דזה הכריחו ועמ"ש לעיל בס"ד ודוק הטב: