פתח עינים על שבת נה.

לא סבר לה מר אוטם וכו' הרב מהרש"א העיר דהול"ל הא כתיב אוטם וכו' ויראה דנקט לה בסגנון זה משום מאי דא"ל שמואל לרב יהודה פ"ק דקדושין דף ל"ב לא תימא לאבוך הכי דתניא הרי שהיה אביו עובר על ד"ת אל יאמר לו אבא עברת על ד"ת אלא א"ל מקרא כתוב בתורה כך. ומשם למד הרמב"ם פ"ה דת"ת לרבו ומ"ה אמר בדרך כבוד לא סבר לה מר ולא א"ל לרבו מר שמואל הכתיב אוטם וכו':

ועל הרשעים תיו של דם. ראיתי להרב מהרש"א שכתב דמשמע לש"ס שהיה על הרשעים תיו של דם דתיו גופיה הוי סימן דתיו תחיה ואיכא תיו תמות אבל אי בשניהם ניחא דתיו של דיו על הצדיקים פי' תחיה וברשעים דם פי' תמות ובקרא נמי איירי בשניהם נאנחים צדיקים ונאנקים רשעים וגבי דם גופיה כתיב ביחזקאל האנק דם וכו' עש"ב. ויש להשיב דכיון דכתיב תיו בדיו לצדיקים לחוד אף דרשעים בלא תיו יודעים מלאכי חבלה דתיו תחיה שהרי ציוה אליהם וע"כ איש אשר עליו התיו אל תגשו ומאי איכא ספיקא אם תיו תחיה או תמות אחר דאמר וע"כ איש אשר עליו התיו אל תגשו. ולא עוד אלא דטפי הוי סימן מובהק ונקל להצלת צדיקים אי לא הוה תיו אלא בצדיקים דטפי ניכר בנקל מי שיש לו תיו לאין לו להשתא דכתיב תיו בכל וזו של דם וזו של דיו. וכיוצא יש להשיב עמ"ש הרב עיון יעקב דאי הוה כתיב רק על הצדיקים ה"א תמות לכפר ואי על הרשעים הו"א תחיה בזכות צדיקים ע"ש באורך. וכבר כתבנו דאי הוי לצדיקים לחוד ליכא למטעי דכבר נצטוו אשר עליו התיו אל תגשו. וה"ה אי כתיב לרשעים לחוד והציווי להפך אשר עליו התיו הרוגו וליכא למטעי. ומ"ש הרב מהרש"א דקרא איירי בתרוייהו יש להשיב דאי איירי בתרווייהו הו"ל לפרש אשר עליו התיו בדיו. ומ"ש הרב דלגבי דם כתיב האנק דם אם כיון הרב על האנק דם דסימן כ"ד תימה דהתם כתיב האנק דום והד"ם אין. לכן נראה עיקר כפירוש רש"י והתוספות דנאנחים ונאנקים אצדיקים קאי וקרא לא איירי אלא בצדיקי ומ"ה לא אצטריך לפרש תיו של דיו אלא דמסברא ידעינן כמ"ש התוס' ופירש מהרש"א דאתא לאפוקי בינוניים וביאר הדבר יפה הרב ישרש יעקב דף כ"א:

גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם, הקשה הרב ישרש יעקב לפי מה שכתב הרב המגיד פ"א דשביתת עשור דבמצות דאוריתא המפורשות אף שבודאי לא יקבלו חייב להוכיחם לפ"ז במקדש ראשון שהיו עע"ז היכי קאמר הקב"ה גלוי לפני וכו' ותי' דאין חייבין מיתה על עשה דתוכחה עש"ב וחילוק זה עצמו כתוב בסמ"ג עשין י"א ולי ההדיוט אפשר לישב קושית הרב ז"ל דמ"ש הה"מ ודבריו קרובים לשיטת הרב העטור דמייתי הרא"ש פרק המביא היינו אם יש בנו כח לאפרושי העוברים וכמ"ש הרא"ש שם דענשינן להו עד דפרשי ובזה חובה עלינו להוכיח גם שאין מקבלים דאז אתינן עלייהו בחזקת היד אבל כשידוע דלא מקבלי וכשל כחנו לכופם בהא אין חייבים להוכיחם והיינו דאמור ביבמות דף ס"ה שלא לומר דבר שאינו נשמע ועמ"ש ארעא דרבנן בהשמטות אות קל"ו: הגם הלום השמש יצא על הארץ ס' אורים גדולים למורינו הרב הגדול שארנו כמהר"י זאבי זלה"ה מקרוב בא על מזבח הדפוס ואחזה אנכי להרב ז"ל בדרשותיו פ' תשא מייתי מאז"ל פ' צו שנאה שנתן אהרן בין ישראל לאביהם שבשמים עוררה עליהם דיני דינים וכו' הוא שמשה אומר לאהרן מה עשה לך העם הזה א"ל מוטב שהיו שוגגין ואל ידונו מזידים והקשה הרב דמדברי הרא"ש והר"ן והה"מ מוכח דבאיסורי תורה אע"ג דלא מקבלי מחינן בהו ותירץ הרב ז"ל כדשניין דהתם ביש להם כח לכופן ומייתי ראיה מסוגיין עלץ לבי בה': ולפי מה שנראה בדעת הסמ"ג דנקיט לדינא בעשין י"א דאין חילוק בין שוגגין למזידין וכיוצא רק הכל תלוי אם ברור הדבר בודאי שלא יקבלו אז אין להוכיחם וחובה לשתוק ולזה נוטים דברי הרי"ף בביצה ויבמות ודברי התוס' בסוגיין וס"פ חזקת ופ"ק דע"ז והגהות אשרי בסוגיין. א"ש הא דויקרא רבה דחובה הי"ל לאהרן שלא להוכיחם. גם לפי הסברא שכתב שם הסמ"ג ברישא דבמזידין אף שפטור ממיתה כשברור לו שלא יקבלו כדמשמע משמעתין אכתי חייב משום מצות תוכחה ונראה שהוא דעת הרא"ם הובא בהגמי"י פ"ו מדעות וכ"כ סמ"ק סי' קי"ב אפשר לישב הא דויקרא רבה דישראל שוגגין הוו וכדאמר משה רבינו ע"ה לאהרן ע"ה מוטב הי"ל שידונו שוגגים ובכי הא אין לו להוכיחם: א"נ יש לישב במ"ש הרב גנת ורדים א"ח כלל ג' ס' ט"ו דלדעת רא"ם קשיין אהדדי סוגיות ערכין ויבמות וניחא ליה דרא"ם פריק להו הכי דאף שיודע המוכיח באמדנא ודאית דאין החוטא מקבל דבריו וסופו להכותו אע"פ כן חייב להוכיהו עד שיוכה ממש ואח"ך לאו כל כמיני' להוכיחו וכדבריו כתב סמ"ק סי' קי"ב א"כ אפשר דהכא אף אם היו מזידין ישראל כיון דאהרן ראה שהרגו חור הוי מדרגה יותר מאלו הוכיחם הוא והכוהו והי"ל לשתוק ועיי' בספר דת ודין דף נ"ט: ומיהו ק"ק על הרב גנת ורדים שכתב לדעת הרא"ם דתוכחה עד הכאה והרי הגמי"י שם כתב משם רא"ם דפסק עד נזיפה וכן יש להעיר עליו במ"ש בתוך דבריו בישוב הסוגיות בדעת הסמ"ג עד הכאה ואלו סמ"ג בעשין י"א פסק עד נזיפה כר' יוחנן והשיג על הרמב"ם שפסק עד הכאה והביאוהו הגמי"י ומגדל עז וכ"מ וכן יש להעיר קצת על רש"ל בביאור סמ"ג. והנה לשיטת הסמ"ג דכשברור לו בודאי שלא יקבלו וינזפוהו אין לו להוכיחם וחובה עליו שלא להוכיחם ק"ק שהרי אמרו בתנחומא פ' תזריע דהי"ל למחות ולהתבזות וכו' ולסבול הכאות מישראל כדכתיב גוי נתתי למכים וכו' ומוכח דצריך שיכוהו ממש ויפצעו מוחו כמ"ש באיכה רבתי ועמ"ש ספר החינוך סימן רי"ח. ואפשר דס"ל לסמ"ג דליכא לאוכוחי מקרא דכתיב גוי נתתי למכים דהיה על נבואתם במלאכות ה' ולא חש לאגדה הנז' כיון דאגדה זו עצמה מייתי לה בשמעתין ואיננה בסגנון ולשון זה כדתלמודין נקטינן. ועל זו וכיוצא אמרו אין למדין הלכה מפי מדרש כמ"ש בירושלמי פ"ב דפאה וכ"כ הרב תי"ט סוף פ"ה דברכות. וממילא רווחא פסקא דרא"ם וסמ"ג ודעמיהו דתוכחה עד נזיפה דהני אגדות אתו כמ"ד עד הכאה ונקטינן כדמשמע להלכה מתלמודין עד נזיפה (עיין מה שכתבתי בעניותי בספר הקטן ברכי יוסף א"ח סי' תר"ח ובספר הקטן מחזיק ברכה שם בס"ד ועמ"ש בספר הקטן ראש דוד פ' נח ובקונטריס פאת הראש אשר בסוף שם הגדולים ח"ב בס"ד ע"ש': ובצפיתנו צפינו למורינו שארנו הרב מהר"י זאבי זלה"ה בדרשותיו פ' בלק שהקשה לדעת התוס' בהא דר' סימון ורבי זירא דשמעתין דא"ל לוכחינהו מר דהיינו בספק אם מקבלים דא"כ רבי סימון איך לא חש לספיקא דאוריתא ואף בדרבנן לא מקרי ספקא כשיכול להתברר ותירץ שני תירוצים הראשון נח לי והשני קשה שהוא דחוק מאד. ואני בעניי אפשר לי לומר דדעת רבי סימון היה דאית לן מצות תוכחה ואית לן קרא דאל תוכח לץ דשמעינן שלא לומר דבר שאינו נשמע והכא דיותר קרוב היה שלא ישמעו לו וכדמוכח מדקאמר לא מקבלי מנאי פטור מלהוכיחם דנהי דעדיין יש קצת ספק שמא יקבלו אבל לא דמי לספקא דעלמא דנזיל לחומרא דאל תוכח לץ קאי אאיסדן ואם יחמיר להוכיחם אפשר דעבר אקרא דאל תוכח לץ וחדית ליה ר' סימון דחייב להוכיחם עד שברור לו מאד שלא יקבלו ודוקא כשאין לו ספק כל דהו וברור ודאי כשמש דלא יקבלו אז הוא דחובה שלא לומר דבר שאינו נשמע דכתיב אל תוכח לץ: ותבט עיני למורינו הרב מהר"י זאבי זלה"ה שם דעמד על דברי התוס' דתיו של דם מסברא קאמר דהוו בה רבנן בתראי ועבידי דמשנ"ו רבנן בדבוריהו שהיו שם בינוניים דאל"ך נעשה כלה בישראל ח"ו ודחה דבריהם הרב ז"ל דזה היה בירושלם ושארית ישראל יחיו דגן ומקראי מוכח דחוץ מאשר עליו התיו נשארו כל העיר בצואת הכו. וניחא ליה להרב ז"ל דאמור רבנן דהיו ב' תוי"ן מכח הפסוקים דמפורש בהם שהראה ליחזקאל כל התועבות הנעשות מינים ממינים והאחרון הכביד עינו ראה בשל אחרים כ"ה איש אחוריהם וכו' ומיד כתיב קרבו פקודות העיר וכו' והתוית וכו' ואחר החזיון הזה כתיב והנה בפתח השער כ"ה איש ויאזניהו וכו' ונבא אליהם שילכו בשבי ופירש רש"י שאלו הכ"ה הם הנז' ומבואר פ"ד דקדושין ומאחר דעל אלו הכ"ה נחתם גזר דין מי הצילם וחיו עד צאתם לגולה אלא מוכרח כי כך עלתה לפניו שהרשעים גמורים לא ימותו אלא ילכו בשבי דכלהו איתנהו ביה וא"כ הם שני תוין אחד לצדיקים ואחד לרשעים שילכו בשבי וז"ש ועל כל איש אשר עליו התי"ו אל תגשו היינו בין של דיו בין של דם ול"ג ועל מצחן של רשעים כו' כדי שישלטו וכו' דהא לא שלטו ויצאו בגולה זהו תורף דבריו ז"ל: והדבר קשה בעיני למחוק כל ספרי הש"ס ועין יעקב ותנחומא חדשים גם ישנים. לכן נראה לאסבורי קראי ואגדה דקמן דזו האגדה אתיא כמ"ד פרק עשרה יוחסין דמאי דכתיב במיתת פלטיהו בן בניהו כלה אתה עושה וכו' היינו לטובה ולדידיה הכ"ה אנשים הללו דפלטיהו בתוכן אינם אותם הכ"ה אנשים הראשונים שאחוריהם וכו' ורווחי טפי קראי כמבואר למדקדק בם כי אותם ספו תמו ושלטו בהם מלאכי חבלה והני אחריני נינהו ומאי דסברי מרנן שהיתה תיו של דם על רשעים יש לישב דמסתמא היו בינוניים ודרך הנגף שאם הבינוניים יסתרו במסתרים נמלטים ובהגלות נגלות הבינונים בתוך העיר נתנה רשות למשחית ובשלח יעבורו וכמ"ש הרב מהרח"א בישרש יעקב. ותו ל"ק מה שהקשה מורינו מהר"י זאבי דכך היתה הגזרה עברו בעיר והכו וכו' כלומר כל אשר יקרה לפניהם בעיר לאפוקי אשר יבא מהבינוניים בחדרי חדרים אסו"ר לא יוציאנ"ו. אי נמי אפשר דשמעתין אתיא ככ"ע ואפילו תימא דהכ"ה אנשים אשר פלטיהו בתוכן הן הם אותם הכ"ה שאחוריהם וכו' והם רשעים גמורים וחטאתם כבדה מאד מכל אשר בעיר אכתי מקום יש בראש לו' דהתיו של הדם היה על הרשעים שישלטו בהן מ"ח דבר מהני רשעים גמורים הוו טובא ושלטו בהן מלאכי חבלה. אמנם אל[ו] הכ"ה לרעתם שיסבלו שבי דכלהו איתנהו ביה גבריאל לא רשם עליהם תיו של דם וה' נתן בלבם שיסתרו מפני המגפה ונשארו חיים לרע להם ליפול בשבי. וא"צ למחוק כל הספרים ועיין מ"ש מהרימ"ט פ' פנחס בענין התוי"ן ודבריו ז"ל דחוקים ויש להשיב:

וממקדשי תחלו וכתיב ויחלו באנשים וכו' רש"י פי' דוממקדשי תחלו הוי חזרה. ומהרימ"ט שם פירש וממקדשי בכלל גזירה ראשונה ולא דייק דחזר אלא מדכתיב ויחלו באנשים הזקנים ואלו מתחילה בבית היו וא"ל עברו בעיר אחריו נראה שלא יגשו לאותם שבמקדש ולבסוף כתיב ויחלו אלמא היה קטרוג וחזרה והכי דייק טפי דאלו קרא דמקדשי תחלו סיום דברי הקב"ה הם ולא שייך חזרה ול' הגמ' מסייעני שאמרו וממקדשי תחלו וכתיב וכו' עיין ש"ב. ולשון מדרש רבה ריש איכה יעיב משמע כרש"י דאמרו שם מעולם לא אמר הקב"ה דבר טוב וחזר וכאן חזר הה"ד וממקדשי תחלו וכו' מיד מה כתיב ויחלו באנשים הזקנים וכו' ע"ש. ומ""ש הרב מהרימ"ט דלפירושו דייק טפי דממקדשי דברי הקב"ה וכו'. יראה דלרש"י א"ש דלאחר חזרה צריך שהקב"ה יאמר להיפך ולשיטת מהרימ"ט לא כתיב בקרא מאמר ה' אחר חזרה ועיין תנחומא ודוק:

תני רב יוסף אל תקרי מקדשי וכו'. אפשר דק"ל דלפי הפשט שהוא מקדש והיינו באותם שעומדים במקדש הרי בתחיל' היו במקדש דכתיב ויעמדו אצל מזבח הנחשת ומשמע שהיו במקדש וכתיב ולאלה אמר באזני עברו בעיר אחריו והכו וכו' אלמא אמר להתחיל להשחית בעיר והדר קאמר וממקדשי שיתחילו להשחית במקדש לז"א אל תקרי אין אתה יכול להבין וממקדשי עד שתקרא וממקודשי שחזר בו הקב"ה בשביל קטרוג מדת הדין ואלו הצדיקים היו במקדש וזהו וממקדשי אחר חזרה. שוב ראיתי מה שכתב הרב זהב שיבה ע"ש:

אר"ח קצף אף וחימה וכו' כתבו התוס' קשה לרשב"א וכו' עיין דבריהם. והקשה הרב זהב שיבה דמאי קושיא אימא דעל עבירה אינו שולט חמה בישראל אבל על עבירה זו דנשתנה מגזרתו של עולם דמעולם לא יצא מפי ה' טובה וחזר וכו' ושמא דקו' אמאי לא מוקי התם כאן בשאר עבירות כאן בההיא שחזר וכו'. ומש"ע אינה קו' כיון דנשארה חימה א' היכי קאמר קרא מי יתנני וכו' ותירץ דהכי ק"ל אמאי לא פריך התם בנדרים כתיב כי יגורתי וכתיב חמה אין לי ולא מצי לתרץ כאן בישראל וכו' דכי יגורתי במשה כתיב ומכח זה לא מתוקם קרא דחמה אין לי עם נוקם ה' אלא כשתאמר דתרי חמה וכשאומר חמה אין לי היינו לשני דכבר נשבעתי זהת"ד: ויש להשיב קצת על דברי הרב ז"ל דמ"ש דשאני הכא דחזר וכו' י"ל דהך קרא דששה אנשים בריש עניינא כתיב אפילו מקמיה דכתיב והתוית תיו על הצדיקים שלא ישלטו בהם. ומיהו אכתי יש לחלק קצת דהכא היו מיני תועבות גדולות. ומ"ש דכונתם להק' אמאי לא משני בע"ז כאן בשאר עבירות כאן כשחזר. יש להשיב דמאי קושיא ניחא ליה לאוקומיה קרא דנוקם ובעל חמה בהווה והכי עדיף מלאוקומי בחד זמנא. ותו דמוכח דקרא דנוקם בא"ה איירי ע"ש ופרש"י. ומה שהקשה דמאי מק' דבע"ז לוקמא בתרי חימה דכיון דנשאר א' היכי קאמר מי יתנני. יש להשיב דאדתקשי להתוס' תקשי על מ"ש בנדרים דהרגו משה רבינו ע"ה מקרא דחימה אין לי ופריך מיגורתי ומשני תרי וא"ה היכי קאמר מי יתנני דאיכא חימה אחר אלא דאינו מוכרח לפרש מי יתנני תהיה לי חימה ואיכא פירושא אחרינא בקרא ופשוט. ומוכח קצת התם בע"ז דמאן דמשני כאן בישראל וכו' לא סבר הך פירושא ע"ש ופירש"י. ומה שתירץ שכונתם אמאי לא פריך בע"ז מכי יגורתי וכו' יש להשיב דאימא דר"ח בר חנינא דרמי הני קראי דחימה אין לי ונוקם ובעל חימה היינו דכבר הוה פשיטא ליה דמכח כי יגורתי דרמינן אחימה אין לי דמשה רבע"ה הרגו משנינן תרי והוא אתי אחר כל זה ורמי דכתיב חימה אין לי דהיינו דא' הרגו משה ואחר שנשבע אהא ק"ל מנוקם דמשמע דחימה אכתי מזדקיק לעלמא דאי לא למאי אדכריה. ומשני כאן בישראל וכו'. תו הקשה הרב הנז' דתוספות מחלפא שטתייהו דבע"ז כתבו חימה אין לי שכבר נשבעתי ואין להקשות דבנדרים מוכח דמשה הרגו די"ל תרי ותירץ דהתם קיימי אר"ח בר פפא דאמר חימה אין לי שכבר נשבעתי והכונה דמהתרי חימה אין לי שום אחד דא' הרגו משה והב' שכבר נשבעתי והכא קיימי אשינויא דכאן בישראל וכו' עש"ב. ואכתי ק"ק על התוס' התם אמאי לא הקשו אשינויא קמא כי היכי דמקשו הכא. ומהרש"א שם הקשה אשינוייא קמא והיא קושית התוס' דהכא לפי פשט דבריהם. ואפשר דכונתו להקשות אתוס' דהתם אמאי לא הקשה אשנוייא קמא כדדייקינן. ומה שתירץ שם הרב עיון יעקב דנוקם ובעל חימה משמע חימה כפולה אינו מחוור. ותו ק"ק על התוס' הכא לפי פשט קושייתם דאמאי לא הקשו עמ"ש ר"ח בר פפא. תו ק"ק בתוס' ע"ז במ"ש דל"ק מנדרים דסוף סוף הרי התם מפיק דמשה הרגו מחימה אין לי ואי מפרש' שנשבעתי מנ"ל דמשה הרגו. ונהי דאי אמרת שמשה הרגו מוכרח לפרש שנשבעתי נמי לר"ח ב"פ מאחר דמקרא דכי יגורתי מוכרח דתרי הוו אבל אימא שנשבעתי לחוד ואין ללמוד דמשה הרגו וא"צ לתרץ דתרי הוו. ומהרש"א שם הקשה בקצור זה. והרב עיון יעקב תירץ דהכי קאמר חימה אין לי דהרגו משה ואחר שנשבעתי מי יתנני וכו' שמיר ושית נגד תרי חימה עכ"ד. ולפי הסגנון שהקשינו אכתי לא הונח לנו דמשמיר ושית להוכיח תרי חימה אינו כדאי. אמנם אפשר במאי דאמרינן בעלמא אין לו עיין עליו והכא מדכתיב חימה אין לי דמשמע כלל יליף דמשה הרגו. ומדכתיב אין דמשמע עיין נפקא לן דתרי הוו ואחר נמי לא מזדקי' שכבר נשבעתי אלא דבנדרים ניחא להו לומר דתרי הוו מדכתיב כי יגורתי דכתיב בהדיא. ומה נעים הא דחימה אין עיין למאי דמשני בנדרים גונדא דחימה. ותו ק"ק לפום האי דאמרן בע"ז דבישראל ליכא חימה בין לר"ח בין לר' חמא מההיא דבתרא דף ט' דאר"י אף כופה חימה אינו כופה:

חותמו של הקב"ה אמת עיין פירש"י ומ"ש במדרש ריש דברים רבה:

תמה זכות אבות עמ"ש התוס' ומ"ש הרב יפה תואר ויקרא פרשה ל"ו ועמ"ש בעניותי בקונט' צוארי שלל פי' הפטרות בהפטרת תצא בס"ד:

ור' יוחנן אומר מימי חזקיהו שנאמר וכו' תעשה זאת אפשר לרמוז קנאת ה' צבאות תעשה ונתן טעם זא"ת ר"ת זכות אבות תמה ולז"א קנאת ה' צבאות תעשה ועמ"ש הרב ידי משה פי' המדרש שם: