פתח עינים על שבת לג:

ת"ש כשנכנסו רבותנו בכרם ביבנה וכו' מכה זו מפני מה מתחלת וכו'. בצפייתנו צפינו להרב ישרש יעקב דף כ"א שכתב וז"ל הקשה בת"ל אימא כששמע מת"ק דבריתא א' דאמר על המעשר הדר ביה כמש"ל דהדר ביה רבי לגבי ר' אלעזר בר ר"ש וי"ל דאי הכי איך נתן טעם שמתחלת במעיים וגומרת בפה איפכא הול"ל כסדר האכילה משא"כ א"א מפני ל"ה ות"ת א"ש שכליות יועצות וכו' שמעינן דאף על ל"ה קאמר. וליתא דלא שייך כליות יועצות בביטול ת"ת דהוי שב ואל תעשה. ואף דהשאלה היתה למה מתחלת במעיים ראב"י ור"ש לא באו לתת טעם אלא על האסכרה למה באה. ולדברי הרב שעל שמתחלת במעיים באו לתת טעם א"ה ראב"י שנ"ט למה [ש]אוכלין טבל מה טעם הוי להתחלה במעיים. זהו תורף דבריו. עיין שם באורך. וכן הביא תרוץ הרב ת"ל בדף כ"ח: ומה שהקשה הרב דלא שייך כליות יועצות בתורה דהוי שב ואל תעשה יש לישב דאם היה לומד ומעיין בתורה היו כליותיו יועצות להבין דבר והלשון מחתך להוציא בפה והפה גומר אמרות טהורות דברי תורה שלימה כל קבל דנא כי ביטל מלאכות האלה של הלימוד בהני דוכתי שהי"ל להשתמש בלמדו ספר כדרך שימושם בלימוד זה החיל"ם לעשות כמו חלאי"ם מתחלת בבני מעיים ומעין דוגמא המצא ימצא בעונשין כההיא דנחום איש גם זו בתעניות דף כ"א דקאמר עיני שלא חסו יסומו וכו' וכהנה רבות. ברם מאי דקמותיב דראב"י מה השיב מפני שאוכלין בה ומה טעם הוי להתחלה במעיים שפיר קא דייק: ואפנה על ימין לחזות בנועם דברי הרב תאוה לעינים בשרשן וראיתי אני בעניי שהרב ישרש יעקב כתב בשמו אשר לא עלתה על דעתו. וכל אדם חזו בס' תאוה לעיני"ם דמה שהקשה דלמא דוקא על לה"ר קאמר והדר ביה לגבי ת"ק וכו' להא לא משני מידי. והדר קשיתיה דלמ"ד שאוכלים דברים שאינם מתוקנים היכי משני למאי דאתשיל להו מפני מה מתחלת ובשלמא למ"ד בעון ביטול תורה ניחא אבל למ"ד שאוכלים דברים שאינם מתוקנים קשיא אלו דבריו הלא בספרתו. ואלו הרב ישרש יעקב כתב בשמו דבקושיא זו דאין נ"ט שמתחלת במעים תירץ קושיא ראשונה דמשו"ה הוכרחו לומר דאף על לה"ר קאמר. ואינו כן דשני קושיות אלו הקשה הרב ת"ל כל חדא באפי נפשה ותרוייהו אסיק בקשיא ולא משני מידי. ומ"ש הרב ישרש יעקב דראב"י ור"ש באו לתת טעם למכה למה באה הוא דוחק דאינהו איתשילו מפני מה מתחלת ואין זה דרך רבותינו להדרש ללא נשאלו ולא להשיב למה ששאלום. ויש לישב דהתשובה היתה צודקת לשאלה ורצונם לגלות לשואלין דאין קפידא ואין דורשין תחילות רק כיון דאכל טבל בפיו ובמעיו אלו הן הלוקין ולא כאשר עלה על רוחם דבדקדוק התחילה במעיים. ועיין בסוטה דף ט' ע"ב מ"ש אביי כי לייט וכו' דוק והארך. ומ"ש דלדעת דקאמר בעון ביטול תורה דצודק לשאלה מבואר בדברי הרב ת"ל על דרך שכתבתי לעיל. איברא דמה שהקשה הרב ת"ל דאמאי קאמר הש"ס דאף על לה"ר קאמר והול"ל דהדר וכו' לק"מ וכמו שתירץ הרב ישרש יעקב דף כ"ח דהא דהדר ביה לא נאמר אלא מתוך הדחק והדבר מוכרח. אמנם כל כמה דמצית אמרת דלא הדר הכי עדיף טפי ומשו"ה אמרינן דאף על לה"ר קאמר. ופשוט. אלא שהרב נ"ט דלעיל מסתברא דהדר ביה לגבי דר"ש רביה וכו' ע"ש וטפי הול"ל דהתם לא שייך לשנויי דאף בעון נדרים קאמר וכמ"ש התוספות בהדיא לעיל:

נענה ר"ש ואמר בעון ביטול תורה פירש"י דיליף מלמען ירבו ומקרא נדרש לפני פניו והקשה מהרש"א דא"כ תקשי מר"ש אההוא אמורא דסבר לעיל דאין מקרא זה נדרש לפני פניו ע"ש ולק"מ דהך פלוגתא היא דתנאי בכמה קראי בעלמא אי נדרשין לפני פניהם אי לא כההיא דר"ה דף ט' גבי יובל וכיוצא בה. וכיון דהאמורא אשכח תנא דקאי כוותיה תו ליכא לאקשויי עליה והגם דמילתא דתנאי בקראי אחריני הא בהא תליא אי דרשינן בקרא הכי אי לא ופשוט:

נשים יוכיחו. ק"ק לפי מ"ש מרן בב"י א"ח סימן מ"ז משם האגור וסמ"ג וכן כתב מרן בב"י י"ד סי' ש"מ וכ"כ מור"ם י"ד סימן רמ"ו דנשים חייבות ללמוד הדינים דשייכי להו מה יוכיח הכא מהני נשי להדר ליה שמבטלות ללמוד דיני דשייכי להו. וכיוצא בזה שמעתי מהרב כמהר"ח הלוי זלה"ה אשר במצרים יע"א בשנת תקי"ג שדקדק לדעת התוס' בסנהדרין דף נ"ט גבי מאי דאמר ר"מ דאפילו גוי שעוסק [בתורה] הרי הוא ככ"ג ואוקימנא לה בז' מצות דידהו ורש"י כתב דאתיא דלא כר"ש דאמר אתם קרויים אדם והתוס' שם כתבו דאתיא נמי כר"ש וא"כ מאי פריך בסוגיין בתר הכי גוים יוכיחו הרי גם הגוים עוסקים בז' מצות דידהו ולהדר ליה הכי ואמאי אצטריך לשנויי שמבטלין את ישראל. ולק"מ דגוים אין להם חיוב אפילו בז' מצות שלהם אלא דאם עסקו בהם הרי הם ככ"ג ומשו"ה פריך גוים יוכיחו דאינם חייבים ובזה יומתק מאי דאמר ר"מ הרי הוא ככ"ג וכתבו התוס' בע"ז דף ג' דהוי ככ"ג ע"ה ולא כת"ח ממזר דקדים ואתי שפיר דאין להם חיוב וגם כי למדו הם ככ"ג ע"ה. וגם הא דדייקינן אהא דאמור רבנן דנשים חייבות ללמוד דינים השייכים להם. אפשר דלאו דוקא חייבות אלא כי טוב וישר להם אבל אינו חיוב גמור וכן מוכח מדברי הרב בית חדש א"ח סי' מ"ז ע"ש ובמגן אברהם שם וסימן קפ"ג ע"ש: ויותר נראה לומר דחיובם אינו מצד מצות תלמוד תורה דכיון דהכתוב מעטינהו מת"ת לית להו חיוב ודאי מצד עצם מצות ת"ת. ואולם הך חיובא הוא למען ידעו הדינים שלהם שלא יטעו בהן ונפקא מינה דאי בקיאי בהו אפי' מצד היותן בנן דמוריין או שלמדום פעם אחת ואיתנהו בזכירה תו ליכא שום סרך חיוב שילמדו אפילו דינים שלהם דהא פטירי מת"ת. וזה נראה אמת ויציב. ומיהו הני שינויי אינם אלא למאי דאצטריך לשנויי שמבטלות בעליהן שמבטלין את ישראל דעדיפא מינה משני דמבטלין החייב בת"ת. אמנם אכתי לא יבצר מן הדקדוק מאי פריך לר"ש נשים וגוים יוכיחו לפי מ"ש מהרש"א והרב ישרש יעקב דל"ק לדידהו מגוים דאם אינם מספרים לה"ר לא עבדי איסורא משא"כ ת"ת דאסורים בה עש"ב ולפ"ז דגם הגוים ונשים יכולים ללמוד במצות דידהו נהי דלא מחייבו הרי לה"ר וטבל הגוים נמי לא מחייבו:

בזמן שהצדיקים בדור וכו' אפשר לומר דרך דרש דהצדיקים חשיבי כעדית ותינוקות הם כבינונית וכל אדם כזבורית. ולפי שהחוטא כביכול פוגם בעולמות עליונים לכן דין מזיק יש לו והניזקין שמין להם בעדית ובדניזק שיימינן כמ"ש בח"מ סי' תי"ט לכן כי איכא צדיקים שהם עדית גובה עדית וכשאין צדיקים חזרו תשב"ר כעדית דמזיק וגובה מהם ועמ"ש הרב עיון יעקב ויש להשיב בגמר דבריו ולי ההדיוט נראה כמו שכתבתי בעניותי ברם ממאמרם ז"ל באיכה רבתי בפ' ויצא מן בת ציון שאמרו חביבין תנוקות וכו' משמע דתנוקות חשיבי מצדיקים כמ"ש הרב עיון יעקב והמעיין יראה דיש להשיב ודוק:

ויתיב יהודה בן גרים גביהו. כתבו התוס' ה"ג ר"ת הלך ר"י בן גרים וכו' וי"ס שכתוב בהן יהודה ואין נראה וכו' ע"ש. וראיתי להרב גופי הלכות אות תקמ"ה שכתב דקשה על ר"ת דמאי קשיתיה לאותם ספרים דר"י אדם גדול היה ואינהו מודו בהכי ולהכי גרסי יהודה בלא רבי דסברי דתרי הוו וי"ל דגם ר"ת מודה דאפשר דהוו תרי ומ"ש ואין נראה לר"ת ה"פ אין נראה לר"ת דהך דשמעתין יהיה ההדיוט כיון דקאמ' יתיב גביהו משמע אדם גדול כמותם ורגיל אצלם וכו' זהו תורף דברי הרב גופי הלכות ז"ל. ולי ההדיוט אכתי לא איפרק מחולשא דכיון דכל מאי דקשיתיה לר"ת היינו הא דקאמר יתיב גביהו דהול"ל הוה התם כמ"ש הרב שם א"כ טפי הוה ניחא להגיה הוה התם במקום יתיב גביהו לחוד ולא להגיה שלשה הגהות תרי זמני רבי הכא ובשילהי סוגיין ותו נח נפשיה במקום נעשה גל של עצמות. ומה גם שנודע כי ר"ת הוה קפיד טובא להגיה בש"ס ונתווכח עם רשב"ם מר אחיו ז"ל שהיה מגיה הגהות: ונראה דהכא כבר היו השתי נסחאות בעולם דאיכא ספרים דלא גרסי רבי וגרסי בסוף גל של עצמות. ואיכא ספרים שכתוב בהן רבי וגרסי נח נפשיה דגירסת רבי מחייבת לומר נח נפשיה בסוף וגירסת יהודה בלא רבי מושכת לגרוס בסוף גל של עצמות. ור"ת לא חידש גירסא רק שקיים גירסת הספ' דגרסי רבי ובסוף נח נפשיה מכח ההיא דת"ק. ומאחר דשתי נסחאות כבר היו בספרים יש לקיים גירסת רבי ולא נצטרך לומר תרי הוו דלא נאמר אלא מן הדחק. והנה צור"ף מאי דקאמר יתיב גביהו כמ"ש הרב גופי הלכות. ותו דאי הוה הדיוט כנסחת הנך ספרים לא הוה רשב"י מדבר לפני הדיוט הכי דשכיח הזקא ואין סומכין על הנס. ומשו"ה קיים נסחת הספ' דגרסי רבי דכיון דהוה גברא רבא לא חש שיצאו הדברים מפיו:

בעידן צלויי לבשי מיכסו ומצלו. התוס' לעיל דף י"א גבי מאי דאמר ר' יוחנן התם דכגון רשב"י וחביריו דתורתן אומנותן מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה כתבו דמצלו היינו ק"ש. ואני בעניי בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סי' ע' כתבתי בעניותי בזה. ושם כתבתי מה שפירש מהר"ר אליהו בפירוש הירושלמי דהגם דרשב"י סבר דמי שתורתו אומנותו אינו מפסיק אפילו לק"ש לא עביד עובדא כוותיה כמ"ש בירושלמי ריש ברכות ואנכי איש צעיר החזקתי בדבריו וכתבתי דדברי התוס' הנז' דמצלו היינו ק"ש אתו כבבלי וירושלמי ע"ש באורך: ברם בס' הקטן מחזיק ברכה א"ח סימן תמ"ג הקשיתי על זה ממ"ש התוס' בפסחים דף נ"א גבי ספיחי כרוב דאמר ר"ש ן' יוסי אני ראיתי את רשב"י שאכל והתוס' הקשו ממ"ש בירושלמי דנידה למי שעשה כדבריו וכיון שבעצמו היה אוכל למה כעס על אחרים ותירצו דמ"מ לא היה רוצה שיסמכו עמי הארץ עליו כל זמן שלא פסקו הלכה כמותו עכ"ל וזה הפך מהר"ר אליהו ומה גם נסתר"ה דרכי שכתבתי דהתוס' שפירשו דמצלו היינו ק"ש אתו כירושלמי ובבלי ע"פ דברי מהר"ר אליהו. והרי התוס' דפסחים איפכא. ושם במה"ב ישבתי קצת להעמיד דברי מהר"ר אליהו ע"ש. ועתה (בהיותי מעתיק ומסדר קונטריס זה) נזכרתי דכד הוינא טליא זה מ"ה שנה כתבתי לישב קושית התוס' דפסחים הנז' וזה תורף דברי דדוקא ספיחי כרוב של שביעית שיצאו למוצאי שביעית סמיך ר"ש על סברתו דאף רבנן לא אסרי אלא בכדי שיעשו כיוצא בהן וכיון דלרבנן יש להם היתר הוה עביד כשמעתיה ואכיל (והיינו כשיטת רב נסים גאון שהביאו התוס' שם ואני בעניי ישבתי שם מה שהקשו התוס' עליו ע"ש) [ועיין מש"כ בעניותי בקונטריס זה לעיל פ"ט דשביעית עיין שם ודוק] אמנם ההיא דירושלמי דנידה למי שעשה כסברתו איירי בספיחי ששית שנכנסו לשביעית דלדעת רבנן אסורים לגמרי ובהא לא סמיך רשב"י אדעתיה דלרבנן אין להם היתר ועיין בירושלמי ריש ברכות עד כאן לשוני שם ואם כנים אנחנו בזה יש מקום לומר דהכא נמי לא עביד רשב"י כדעתי' והוה מפסיק לק"ש כדעת רבנן. ובהכי ניחא הירושלמי דריש ברכות דפריך איך רשב"ג עביד כדעתיה והרי ר"ע ורשב"י לא עבדי כדעתייהו ומייתי הא דספיחים דרשב"י והוינן בה בספרי הקטן מחזיק ברכה דהא רשב"י אכל ספיחים כדעתיה וכמה כרכורים כרכרנו לישב ולא שוה לי. וע"פ הנז' דמאי דאכל הוו דוקא ספיחי כרוב של שביעית שיצאו למוצאי שביעית דלרבנן יש להם היתר כמדובר א"ש מאי דפריך בירושלמי ריש ברכות דרשב"י לא עביד כוותיה ונידה למי שעשה כמותו וזאת לפנים רמזתי הירושלמי דריש ברכות בלשוני שהעתקתי דמילתא דהכי סברי רבנן לגמרי וליכא התרא לא עביד כדעתיה. והרי הוא כמבואר דהני מילי אינם אלא ליתובי ש"ס דידן וירושלמי בגופן שלהם. אך התוס' בפסחים לא אתו כשיטה זו ולדידהו קשה הירושלמי דריש ברכות. וגם מ"ש הכא דמצלו היינו ק"ש הוא שלא כדעת הירושלמי בסברת רשב"י וזה פשוט: וחמות"י ראיתי או"ר להרב החסיד מרבנן קשישאי מהר"ש עדני ז"ל בספר מלאכת שלמה כ"י והוא פירוש המשניות שכתב פ"ק דשבת וז"ל ובירושלמי כותבי סת"ם מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה ר"ח בן עקביא אומר כשם שמפסיקין לק"ש כך מפסיקין לתפלה ולתפילין ולשאר כל מצותיה של תורה. ורשב"י נמי ס"ל דמפסיקין לעשות סוכה ולולב אלא טעמיה דרשב"י דזה שנון וזה שנון וכו' ונלע"ד דדוקא הפסקה לתפלה לחוד הוא דאינו חייב להפסיק אבל אי בעי מפסיק לק"ש אה"נ דאגבה דק"ש מתפלל ג"כ והדר לעבידתיה והיינו דהדר תני למתני ואין מפסיקין לתפלה ולא תני בקצור ולא לתפלה כלומר הפסקה מיוחדת לשם התפלה הוא דאינו חייב אבל אגב ק"ש כולה חדא הפסקה היא ויתפלל ג"כ ויחזור ללימודו או לסעודתו או למלאכתו או לדיניו. עוד אפשר לומר דאיכא למידק מינה לתפלה הוא דאינו מפסיק מלמודו אבל לעשות סוכה או ליטול לולב או להניח תפלין אפילו רשב"י וחביריו שתורתם אומנותם מפסיקין עכ"ל: ולפי דברי הרב שכתב דאף מי שתורתו אומנותו דאינו מפסיק לתפלה כיון דמפסיק לק"ש אגבה מתפלל והיינו לדעת גמרין דתורתו אומנותו מפסיק לק"ש. אפשר לומר לדברי הש"ס דילן דהיינו דאמרינן בהך עובדא דקמן דרשב"י הוה מצלי דכיון דהיה מפסיק לק"ש היה מתפלל אבל לתפלה לחוד לא היה מפסיק ונקט דהוה מצלי לרבותא אבל כשלא יש חיוב ק"ש פשיטא דלא היה מתפלל דאינו מפסיק לתפלה. אמנם מאי דדייק בלשון המשנה דלתפלה אינו מפסיק אבל לסוכה ולולב וכו' אין בו צורך וכל כי הא לא אצטריך לתנא דמשנתנו לאשמועיניה דכיון דקתני דאף מי שתורתו אומנותו מפסיק לק"ש הגם דיש סברא דזה שנון וזה שנון ק"ו למצות מעשיות. ואי אמרוה בירושלמי היינו לדעת רשב"י דאינו מפסיק אף לק"ש: ותו יש להרגיש על הרב הנזכר תחילת דיבר דמייתי מהירושלמי פלוגתא דת"ק ורחב"ע בכותבי סת"ם וסתם לה סתומי ולא הודיענו בסתו"ם חכמה דתלמודין נראה איפכא דתניא פ"ב דסוכה אמר רחב"ע כותבי סת"ם וכו' פטורים מק"ש ומן התפלה ומן התפלין ומכל מצות האמורות בתורה לקיים דברי ר"י הגלילי שהיה אומר כל העוסק במצוה פטור מן המצוה והכי מייתו לה הרי"ף והרא"ש והטור סי' ל"ח ורבינו ירוחם ולא עוד אלא דמשמיה דרחב"ע גופיה מחלפא שיטתיה דהירושלמי מתלמודין. וכבר בעניותי עמדתי בענין זה בספרי הקטן ברכי יוסף שם בא"ח סי' ל"ח בס"ד:

אתא אליהו וקם אפתחא דמערתא אמר מאן לודעיה וכו'. אע"ג דאליהו זכור לטוב הוה שכיח גבייהו במערה כנראה בזהר חדש פ' תבא דהוה אליהו אתי להו תרי זמני בכל יומא ומשמע התם דהוה בו בפרק שהיו במערה. אפשר דידע אליהו זכור לטוב דנפקי והדר עיילי על פי בת קול כדלקמן. אמטו להכי לא בעי למימר להו בהדיא פנים בפנים:

שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו מלבד הפשוט [המפורש במה] שאמרו רז"ל עוד אפשר לפרש שלם בגופו שתקן כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו בתורתו וקדושתו ומצותיו ודבקותו. שלם בממונו שהיה עושה צדקה הרבה כמ"ש בתנא דבי אליהו ע"פ קטנתי מכל החסדים ומלח ממון חסר ובזה שלם בממונו. שלם בתורתו תורה לשמה וכל חלקיה בפרד"ס ועוד הארכתי בפני דוד וישלח:

רב אמר מטבע תקן להם וכו' פירש הרב כתנות אור פ' וישלח דמטבע תקן שלא יהיה צורת אדם כמ"ש התוס' בקמא דף ק"ד ותקן שיכתבו שם המלך על המטבע ורצה להפרישם משמץ ע"ז ותקן שוקים דאיתא בכתבים דעתיד אדם ליתן דין שלא אכל פרי חדש והטעם להשפיע אור קדוש וליחד העולמות ותקן מרחצאות שילכו הנשים לטבילה ולא תלכנה מרחוק כמ"ש בערובין זהו תורף דבריו בקיצור עש"ב וק"ק דכל הני לא שייכי ביושבי שכם דמאי קאמר דמטבע להרחיקם משמץ ע"ז הרי הם עובדי ע"ז ממש. ושווקים ליחד העולמות ולהשפיע אור וכו' שהאריך הרב בזה מאי שייך גביהו והרי הן סט"א ממש ומרחצאות לטבילה אטו הם שומרי נדה וטובלים גם מ"ש דאיתא בכתבים הוא ירושלמי סוף קדושין ע"ש. אבל נראה לקיים דרך הרב ז"ל דיעקב אע"ה תקן להם דברים שלהם הם גופניים ואהנו לו ולבניו להתקדש א"כ להם אמר שהכבוד והחשיבות הוא לכתוב שם המלך על המטבע והוא גדולה להם וכיוין שהוא ובניו לא יגעו בצורות לתא דע"ז ושווקים אמר להם כי בזה יתעדנו גופם וכונתו שהוא ובניו ייחדו העולמות גם מרחצאות אמר להם שהנקיות סיבת הבריאות ויועיל לטבילה לנשיהם שומרי תורה ודוק: