פתח עינים על שבת לב:

רב נחמן בר יצחק אמר למ"ד בעון נדרים נמי מהכא לשוא הכיתי. הקשה מהרש"א דהא רבי בתר דקבלה לא מייתי מלשוא הכיתי אלא מאל תתן. ותירוצו דחוק. ויראה דק"ל לר"נ דאי נמי סביר וקביל רבי דבעון נדרים ס"ס הול"ל תרוייהו בעון ת"ת ונדרים בניו מתים דמקרא הוא דורש לשוא הכיתי דבעון ת"ת בניו מתים. ותו הש"ס אמאי לא פריך כי אורחיה האי קרא מאי דריש ביה. לכן אמר ר"נ דקרא דלשוא נמי שפיר מדריש לנדרים ובתר דקבלה רבי דריש נמי מקרא דלשוא לנדרים. ונקט רבי בההיא בריתא קרא דאל תתן את פיך דמפורש טפי דהכי הוי סוגיית הש"ס כמ"ש התוס' במ"ק דף ח'. ובירושלמי פרק המדיר אמרו תני בשם ר' יודן בעון נדרים הבנים מתים דכתיב לשוא הכיתי את בניכם. ואולי הוא ר' יהודה הנשיא ואיהו גופיה מייתי מקרא דלשוא הכיתי כרב נחמן. הן אמת דהירושלמי מזכירו בשם ר' יודן נשיאה או רבינו סתם. והתוספות והבריתות מזכירין לשם כבודו רבי כידוע:

בתר דשמעה מר' אלעזר בר"ש. ק"ק מאן נימא לן דההיא בריתא דר' נתן בתריתא נימא דבריתא דר"א בר"ש בתריתא ומכי שמעה לדר' נתן דעון נדרים אשתו מתה הדר ביה ממאי דאמר דבעון נדרים בניו מתים וקאמר דבעון תלמוד תורה. והרב ישרש יעקב דף כ"ח ודף ס"ט כתב דמשום הכי פירש"י דהדר לגביה דר"ש דהוא רביה. ולי ההדיוט אפשר לומר דמסתברא דהדר ביה ממאי דאמר בעון ת"ת וסבר השתא בעון נדרים דהשתא דריש הני תרי קראי אל תתן את פיך ולשוא הכיתי תרוייהו לנדרים כדאמרן אבל אי אמרת דהדר ממאי דאמר בעון נדרים דמפיק לה שפיר מקרא דאל תתן קשה דמקרא הוא דורש ואמאי נייד מדרשתו ומאי דריש כאן לאחר חזרה: ועוד יראה דכיון דתני בתוספתא ר' נתן אומר אף מפני נדרים נשים מתות בשעת לדתן מוכח דמתניתין דקתני על שלש עבירות פליג אר' נתן וקתני שלש לאפוקי מדר' נתן ומאן סתמינהו למתנייתא רבי כדאמרו ריש ביצה ושאר דוכתי. והכי נמי סתם לן רבי בהמדיר דף ע"ב דנודרת ואינה מקיימת תצא ואמרינן בבבלי וירושלמי התם דטעמא משום דבעון נדרים בנים מתים וכ"כ מהר"ם בתשובה הובא בהגמי"י בתשובות דשייכי לנשים סי' י"ו ושם מהר"ם מייתי לה מהירושלמי לחוד ויש להרגיש דגם בבבלי איתיה. ואמטו להכי שפרא מילתא למימר דבתריתא דרבי היא בעון נדרים בנים מתים וקבלה מר"א בר"ש דהני תרי סתמי מוכחי דבעון נדרים בנים מתים אי מסתמא דילן מוכחא דאין אשתו מתה בעון נדרים ואי מההיא דהמדיר דנודרת ואינה מקיימת תצא דבעון נדרים בניו מתים דאי אשתו מתה מאי אית ליה גבה וכבר כתב הרא"ש דאם היא עצמה אכלה דבר איסור לא הפסידה כתובתה: וממוצא דבר תנוח דעתנו במ"ש הרב המבי"ט בשניות סי' מ"ז דאם הוא נודר ואינו מקיים אין כופין אותו להוציא כמ"ש ריא"ז דמאי אית לה גביה איהי לא מפקדא אפריה ורביה ותהי בה הרב כנה"ג א"ה סימן קט"ו דנהי דלא מפקדא אמנם אי אמרה בעינא חוטרא לידא טענתה טענה ותו דאינה רוצה שימותו בניה. ולפום ריהטא ק"ק על הרבנים הנזכרים אמאי לא אתו עלה מדאמרינן בעון נדרים אשתו מתה כדאמרו בסוגיין והכי אמרי בויקרא רבה פרשה ל"ז ולמד מדכתיב מתה עלי רחל. והרב כנסת הגדולה גופיה י"ד סי' ר"ג תירץ בזה דברי האגודה דאף נודר בעת צרה נקרא רשע וק' ממ"ש וידר יעקב נדר לאמר לדורות ותירץ דס"ל דיעקב שלא כדין עבד ומשו"ה נענש כדאיתא במדרש בעון נדרים אשתו של אדם מתה שנאמר מתה עלי רחל הן אמת דק"ק בדברי הרב הללו דמ"ש במדרש היינו דכל המשהה נדרו אשתו מתה ויליף מיעקב אע"ה שהשהה נדרו וקאמר מתה עלי רחל אבל לא נענש משום שלא הי"ל לנדור כמ"ש באגודה דאסור לנדור בעת צרה. ובש"ס בר"ה דף ו' מבואר דאין אשתו מתה על שעבר בבל תאחר אלא במי שגומר בדעתו שלא לקיים כמ"ש הר"ן בחידושי סנהדרין סוף פרק כהן גדול ע"ש ולפום גמרין ודאי לא דרשינן מתה עלי על הנדר ופשוט: ומכל מקום ק"ק על הרב המבי"ט והרב כנה"ג בא"ה שלא הקשה עליו מהא דאשתו מתה בעון נדרים דשמעתין ופ"ק דר"ה ע"ש ובתוס': ואולם מן האמור לעיל יש לישב קצת דעת הרב המבי"ט והרב כה"ג דמשמעתין משמע דמ"ד בניו מתים לא סבר אשתו מתה והכי דייק מאי דקאמר רבי בעון נדרים בניו מתים דמשמע דלא קאי את"ק דאי לאו הכי הול"ל רבי אומר בניו מתים דאנדרים קאי אלא משמע דמילתא דרבי מילתא באפי נפשה ולא קאי את"ק ויש מקום לומר דמ"ד אשתו לא אמר בניו ומ"ד בניו לא אמר אשתו. ומהתוספתא מוכח נמי דת"ק דהיינו סתמא דמתני' דקתני שלש עבירות פליג אר' נתן וסבר דאין אשתו מתה והכי אזלא סתמא דנדרים דבניו מתים וכדאמרן. והשתא דאית לן תרי סתמי דסברי דלא כרבי נתן. ומה גם דרבי ורבי אלעזר בר ר"ש ור"ש לדעת רש"י סברי בעון נדרים בניו מתים כותייהו קי"ל ולא כרבי נתן. ותו דהא קי"ל הלכה כרבי מחבירו: איברא דלגבי רבי נתן פליגי בה רבוואתא דהרז"ה והר"ן פרק האומר דקידושין בפלוגתא דרבי ורבי נתן כתבו דהלכה כרבי דקי"ל הלכה כרבי מחבירו. אמנם הרמ"ה הביאו רבינו ירוחם נתיב כ"ה ח"ג כתב דהלכה כרבי נתן דרביה הוא ע"ש. אמנם במאי דקמן האיכא טעמי תריצי לפסוק כרבי כדאמרן: ומכללן של דברים אפשר לתת טעם לדעת רש"י שפי' בזבחים דף כ"ט מאי דאמר ר' יוחנן ואי תימא ר' אלעזר אין אשתו של אדם מתה אא"כ מבקשים ממנו ממון ואין לו שנאמר אם אין לך לשלם וכו' דהיינו ממון של גזל והתוס' שם ובפ"ק דר"ה דף ו' והרשב"א בחידושי ר"ה כ"י (כי הנדפס מחי' ר"ה להרשב"א הוא קיצור מחידושיו) פירשו דמיירי בנדר כדאמרינן הכא בשמעתין בעון נדרים אשתו של אדם מתה. ולי ההדיוט אפשר לומר דרש"י טעמו ונימוקו עמו דכיון דאשכחן תרי סתמי דמתניתין דסתמי דבעון נדרים אין אשתו מתה ומוכח דלא כרבי נתן דסבר דבעון נדרים אשתו של אדם מתה וכמש"ל א"כ האי מימרא דרבי יוחנן ואי תימא ר"א דאמר אין אשתו של אדם מתה וכו' אי מפרשת לה בנדרים א"כ למאי דאמרינן דרבי יוחנן אמרה להאי מימרא קשה דהא רבי יוחנן אמר הלכה כסתם משנה והני בי תרי סתמי מוכחי דאין אשתו מתה בעון נדרים אלא בניו ונפקא מינה קצת לדינא ואיך הכא ר' יוחנן קאמר כרבי נתן דלא כסתם משנה אמטו להכי לא ניחא ליה לרש"י לפרש דהאי ממון הוי דנדר אלא הוא גזל: ועוד יש לומר בטעמו של רש"י דלא רצה לפרש כפירוש התוס' דהיינו משום נדר דאי הכי מאי אתא רבי יוחנן או רבי אלעזר לאשמועינן ושל כת הקודמין היא דדוחק לומר דלא שמיע להו הבריתא. ותו דהש"ס פ"ק דראש השנה ופ"ב דזבחים אדמייתי הך מילתא מאמוראי לייתי מבריתא דרבי נתן דשמעתין ומשו"ה לא ניחא לפרש כהתוספות והרשב"א ופירש ממון גזל. ולהתוספות והרשב"א דהש"ס נקיט בר"ה וזבחים כמ"ד אשתו של אדם מתה לא תקשי להרב המבי"ט ולהרב כנה"ג בא"ה די"ל דהש"ס רוצה לישב אליבא דכ"ע ועמ"ש התוספות בר"ה שם ד"ה מדבן עזאי ודוק הטב: וצופה הייתי להרב מהר"ש אלגאזי בס' שמע שלמה פ' תרומה שהקשה לפירוש רש"י דאמאי הש"ס לא קאמר סד"א דבעון נדרים מתה אשתו קמ"ל ותירץ ע"ש ולפי דרכנו אפשר לומר דכיון דקרא מיירי בבל תאחר מ"ה נקט הש"ס בל תאחר. ועוד אפשר לומר דהש"ס נקט הכי כי ממנו נקח לישב למ"ד בעון נדרים אשתו של אדם מתה דאתא קרא דלגבי בל תאחר אין אשתו מתה אלא דהש"ס לא נקט בהדיא הכי וקאמר סד"א הואיל ובעון נדרים אשתו מתה משום דלא קי"ל הכי כמדובר אמנם ניחא להש"ס למנקט ישובא דאתי ככ"ע בין לר"נ דקרא איירי בנדר בין לר"י דקרא איירי בגזל. ומה שהקשה עוד הרב הנז' דאמאי לא מוקי קרא דאשה ליתא בבל תאחר ותירץ ע"ש הדבר פשוט דכיון דהא דאשה בבל תאחר הוי פלוגתא דרבי זירא ואביי לקמן אמטו להכי לא מוקי קרא כמ"ד דפטורה מאחר דשכנגדו חלוק עליו. והרמב"ם פי"ד דמעה"ק פסק כרבי זירא דאשה חייבת בבל תאחר וע"ש בלח"מ ובפר"ח בהגהותיו פ"א דחגיגה ע"ש: וחזיתיה להרב עיון יעקב בסנהדרין דף כ"ב שכתב וז"ל ופירשו התוספות פ"ק דר"ה דהיינו בעון שאינו מקיים הנדר ואע"ג דאנוס כיון שאין לו לשלם י"ל דמיירי בזה שאיחר נדרו על שלא הי"ל לשלם וכן מצינו ביעקב בשביל שאיחר נדרו מתה רחל עכ"ל וכנראה שלא ראה דברי התוספות במקומן רק ממ"ש מהרש"א שם דלדידיה בשביל בל תאחר אשתו מתה כמו שאירע ליעקב אע"ה ואף ששילם אח"כ והוא הפך הש"ס דזבחים ור"ה דמשום איחור הנדר אין אשתו מתה אם משלם אח"ך וכמ"ש התוספות והש"ס פליג אמ"ש במדרש דרחל מתה בשביל איחור הנדר דכיון דגליא קמיה שמיא דיעקב אע"ה היה משלם לא הי"ל ליענש משום דאיחר הנדר כדדריש הש"ס בך חטא ולא באשתך חטא ותלמודין דריש מתה עלי רחל שאין האשה מתה אלא לבעלה כמ"ש בסנהדרין שם דף כ"ב. ואחר זמן ראיתי להרב פרשת דרכים דף יו"ד ע"ד שכתב דאין ספק דרבי ור' נתן לא פליגי וכו' ע"ש. ומאי דפשיטא ליה למר קמיבעיא לי ההדיוט ועדיין צריך אני להתישב בכל האמור ומדובר לעיל:

מקרא נדרש לפניו ולפני פניו עמ"ש התוס'. וזה שנים רבות קרוב לחמשה ושלשים שנה מידי עוברי בקצת ערי אשכנז ללכת לאמשטרדם יע"א בשליחות מצוה בעיר פראיישדורף הקשה לי הרב מהר"ר שמשון נר"ו דכפי דברי התוס' בת"ת אי לאו דכתיב מיעוטא מטעם גברי בעו חיי נשי לא בעו חיי הוו חייבות והרי תפילין דאמרו פ' התכלת (מנחות דף מ"ד) דהמניחן מאריך ימים דכתיב ה' עליהם יחיו ולא כתיב מיעוטא גבייהו ונחייבו מטעם גברי בעו חיי כמזוזה דה"ט מפיק מהקשא. ובו בפרק השבתי לו ואני אמרתי בחפזי דיש לישב בשלשה דרכים זה יצא ראשונה דשאני תפילין דהוקשו לת"ת תרי זמני בפרשה ראשונה ושניה דחד הקשא לאקושי לת"ת וחד לאפוקי מסברת גברי בעו חיי והוי כמיעוטא ומכח זה ג"כ לא נקיש למזוזה דלא אתקשו אלא חד זמנא כמבואר בש"ס בקדושין: א"נ אפשר דהתוס' לא הקשו ותירצו אלא לת"ת למ"ד דלמען ירבו קאי את"ת אבל קרא דה' עליהם יחיו דהוי דברי קבלה לא קשיא מידי דלא שבקינן הקשא דכתיב בתורה וסמכינן אסברא דגברי בעו חיי כיון דלא שמעינן דתפילין מאריכין ימים אלא מדברי קבלה ודמי להא דאמירן בעלמא ד"ת מד"ק לא ילפינן והכא נמי נימא הכי מעין דוגמא. [ויש לדחות דאין זה בסוג ד"ת מד"ק לא ילפינן דזה כמו גילוי מילתא דמד"ק ידענו דהמניח תפילין מאריך ימים ודוק]: א"נ אפשר לחלק דלא אמרינן סברא דגברי בעו חיי אלא היכא דהוי כת"ת וכמזוזה דאמר רחמנא לקיימם למען ירבו או כי היא חייך דכיון דרחמנא תלי שכר בזה אמרינן דגם הנשים מפקדו מסברא דגברי בעו חיי אבל בתפילין כי מצות המלך היא סתם ולא תלה מתן שכרה בזה אע"ג דממקום אחר למדנו דמאריכין ימים אין לומר סברא דגברי בעו חיי לחייבה כיון דסתם בתורה המצוה ולא פירש גבה דזהו מתן שכרה והכי דייק רש"י התם בקדושין וכתב מדתלה מתן שכרה וכו': ועיני ראו להרב זהב שיבה שהקשה בדברי התוספות דקמן דתקשי להו ס"ס למ"ד מקרא נדרש לפני פניו היכי מישב קושית גברי בעו חיי ובקדושין הקשו זה ותירצו דהוא אסמכתא אבל הכא דלא תירצו אסמכתא תקשי להו ולא שייך תירוצם. ולי ההדיוט נראה דשפיר מתרצתא בתירוצם דהך סבר' היא במזוזה דמספ"ל אי נשים חייבות או פטורות וחזינן דתלה שכרה אורך ימים מכרעינן דמסתברא דנשים חייבות דהם גם כן בעו חיי אמנם בת"ת דכבר ידענו דנשים פטורות ואתא קרא למעוטינהו א"כ הך קרא איירי בגברי ואמר רחמנא למדו הטב כי היכי דתורכו חיי והני נשי נהי דבעו חיי אבל אינם מצוות דהא מעטינהו קרא בהדיא ומאי קושיא דהיכי מפרש למען ירבו את"ת דהא נשי בעו חיי. דאיברא דבעו חיי אמנם מחיי חיים כך גזרה חכמתו. ויש להעיר קצת על הרב דהתוס' בקדושין בתר דמשנו דהוי אסמכתא. ויוסיפו עוד שנ"ו כי הך תירוצא דשמעתין ע"ש ועוד יש להעיר ואין להאריך: תו קשיא ליה להרב הנז' דלפום הך סברא דגברי בעו חיי מאי דוחקיה דגמרין לאוקומיה פלוגתייהו אי מקרא נדרש לפני פניו לימא דכ"ע מקרא נדרש לפני פניו ומ"ד בעון מזוזה סבר דהכא לא מצי קאי אלפני פניו מטעמא דאטו נשי לא בעו חיי. ולק"מ דאי אמרת דבעלמא דריש מ"ד בעון מזוזה דמקרא נדרש לפני פניו לא השיב אחור ימינו הכא שלא לדורשו לפני פניו ומשוה את מדותיו ולא יעצרנו סברת גברי בעו חיי כיון דאית לן מיעוטא בהדיא דנשי פטירי. קרא מיירי בגברי ותלי אגרייהו בארכא דחיין ונשי לא מפקדי בשגם אינהו נמי בעו חיי. דכך רצה הנותן חיים ועמ"ש הרב עיון יעקב לתרץ קושית התוס' ודבריו דחוקים: