פתח עינים על שבת ל:

נר קרוי נר וכו' יש להבין קשר הני קראי דאייתי לתשובת שאלה דשאילו קמיה. ואפשר לומר במ"ש הרב ישרש יעקב משם הרי"ף דהשאלה אשר שאלוהו היה בחולה שיש בו סכנה אם יוליכנו לבית אחר שלא לכבותו או יכבנו כדי שלא יצטער בנתים ע"ש והשתא בחולה שיש בו סכנה דפשוט דמותר לכבות הנר דמשנה שלימה היא ואם בשביל החולה שישן פטור ובחולה שיש בו סכנה הוי פטור ומותר. מ"מ אסתפק להו בכי ה"ג דמצי לסלוקי מהתם לבית אחר אי חיישינן לצער ב"ח בזמן מועט וגם נסתפקו אי צער ב"ח נאמר באדם דיש בו דעת ומצי ליתובי דעתיה. וכבר אשכחן דהא הוי פלוגתא דהרשב"א בתשובה סי' רנ"ב וסי' נז"ר כתב בצער ב"ח אפילו באדם נאמר. והרדב"ז בתשובה סי' תשכ"ח והרב חוות יאיר סימן קצ"א סברי דצער ב"ח ליכא באדם. והגם דעל הרב חוות יאיר קשה דלא זכר מתשובת הרשב"א וכבר הושג מהרב שארית יעקב דף יו"ד ע"ב ע"ש. מ"מ הא אשכחן דיש סברא זו דבאדם לא שייך ומה גם דהרדב"ז אף שראה תשוב' הרשב"א פליג עליה. ובכן אפשר לומר דהא אבעיא להו אי צער בעלי חיים נאמר באדם וחיישינן לצער מועט בכי האי גוונא שמותר לכבות מפני חולה שיש בו סכנה. ויען באותם הימים דרכם היה להמתיק הדברים לפתוח באגדה תחילה כמ"ש רש"י זאת היתה לר' תנחום בחכמה יסד אר"ש ואגדת"ו על אר"ש יסדה דרשינהו להני קראי כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת דהסנהדרין הניחו כבוד דוד הע"ה והקדימו תשובת הכלבים לתשובת האריה והם אמרו חתוך נבילה לפני הכלבים ואביך הנח עליו ככר או תינוק וכמו שפירש רש"י לחד לישנא מלשון רבותיו דהיינו כי לכלב חי הוא טוב מן האריה שהקדימו תשובת הכלבים ופירש הרב עיון יעקב דמשום צער בעלי חיים הקדימו תשובת הכלבים. והשתא מהא מוכח שפיר דצער ב"ח איכא באדם דהא תלי טעמא דהכלב חי והאריה מת ואי אמרת דצער בעלי חיים ליכא באדם אף דהאדם לאריה מתיל הכלב חי טוב ממנו לחוש לצער בעלי חיים אלא מוכח דאדם ובהמה שוים לענין צער בעלי חיים. ומשום הכי המשיל דוד הע"ה לאריה ללמד דלדין צער ב"ח שוה אדם לבהמה וחיה אלא דהכא זה חי וזה מת. ואתה תשמע גם כן דלצער פורתא חיישינן ומשום הכי הקדימו תשובת הכלבים לחוש לצער מועט דביני ביני. ומכאן תשובה לשאלתם דמשום צער מועט יש לכבות הנר כיון שהוא חולה שיש בו סכנה ולא מצערינן ליה עד דאסתליק שרגא מקמיה לדוכתא אחריתי ומוטב שתכבה נר של בשר ודם וכו':

הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו. עמ"ש הרב מהר"ם ן' חביב בספר כפות תמרים דף כ"ז ע"א:

הא ברבה הא בתלמידא ואבע"א הא והא ברבה. לפום הני תרי לישני אפשר לפרש מ"ש בעירובין דף נ"ד א"ר אלעזר מאי דכתיב לחייו כערוגת הבושם אם משים אדם עצמו כערוגה זו שהכל דשין בה אי נמי כבושם הזה שהכל מתבשמין ממנו תלמודו מתקיים בידו ואפשר דהני תרי כערוגה וכבושם דפלגינהו וקאמר אי נמי ולא ערבינהו ותנינהו בהדי הדדי אתו כי הני תרי שינויי דשמעתי' דלפו' שינוייא קמא דשני הא ברבה הא בתלמידא אם כן קרא דנוטפות מר בתלמיד איירי ולהך שינויא דריש כערוגת הבושם דרישיה דקרא אם משים אדם כערוגה. ולמאי דשני הא והא ברבה א"כ קרא איירי גם ברבו ולהך לישנא דריש כבושם שמתבשמין דאיירי ברבה שמלמד לאחרים כדפי' רש"י שם. אך ק"ק להך שינויא בתרא אמאי רב נקיט מילתיה בתלמיד היושב לפני רבו מאחר דרבה ותלמידא אידי ואידי מקמי דפתחי בדחי ולבתר דפתחי יתבי באימתא ודייק קרא דאמר שפתותיו שושנים ששונים כלומר בשעת הלימוד נוטפות מר לאפוקי קודם הלימוד דבדחי. וי"ל דהתלמיד מוזהר ביותר לישב ביראה לפני רבו כדתנן ומורא רבך כמורא שמים: ואית דגרסי בשמעתין אל תקרי מר עובר אלא מר בוער והיינו דקאמר רב תכוינה שאם לא יעשה כן יכוה ויבער וכמ"ש בערוך ערך טף ולפ"ז שפיר טפי מאי דנקט רב מילתיה בתלמיד דרבו לא יש לו עונש זה כתלמיד:

אמר מילתא דבדיחותא. עמ"ש בספרי הקטן ראש דוד פ' דברים דף קל"ה ע"ב:

הא בדברי תורה והא במילי דעלמא. הקשה הרב ישרש יעקב פ"ז דמציעא דכפי מאי דאתמר התם דר' אלעזר בר' שמעון השיב למטרוניתא שלא להוציא לעז על בניו הו"ל לשנויי הכא רומיא דקראי דענה כסיל היינו במקום שיוצא לעז ואפשר לומר דהך שינויא דמשני הכא עדיפא ליה דמדוקדק בקרא גופיה דכתיב ענה כסיל פן יהיה חכם בעיניו וכו' וכמו שכתב מהרש"א:

אחוי ליה תרנגולתא. דקדק הרב עיון יעקב אמאי לא מייתי ראיה מקין והבל דנתעברו וילדו ביום אחד ותירץ ע"ש ואפשר עוד לומר דקין והבל היה פעם אחת ולא נשנה עוד והוא דריש עתידה אשה שתלד בכל יום תדיר להכי אחוי ליה תרנגולתא דכה עושה תדיר. ועי"ל דדריש הרה ויולדת יחדיו ביום שהרה זו יולדת אחר כדפירש"י והא לא מצי לאתויי מקין והבל דחוה כשילדתם לא נשאר לה עובר במעיה ולהכי מייתי מתרנגולת כי יום הולדה הנה היא הרה מאחרים: