פתח עינים על סנהדרין צה.

אמר הקב"ה לדוד עד מתי עון זה וכו'. כתב הרב ב"ש מכאן פסקתי על יהודי ששלח חבירו בשכירות חוץ לעיר ובלכתו בדרך נהרג השליח שהמשלח יקבל עליו תשובה עכ"ל והביאו הרב ישרש יעקב ונעלם ממנו שכך למד מאגדה זו והורה הרב מהר"י וייל בתשובות סימן קכ"ה. ואחר זמן בא לידי שו"ת צמח צדק וראיתי שם סימן ו' שהשיג כן על הרב ב"ש. ושם פקפק הרב צמח צדק בדין זה דאם השליח בא בשכרו אליו הוא נושא את נפשו. הגם הלום ראיתי בשו"ת יד אליהו סימן כ"ח שהאריך לקיים דברי מהר"י וייל. ועתה נדפס ספר נודע ביהודה והם שו"ת להגאון מהר"ר יחזקאל נר"ו וראיתי לו בא"ח סימן ל"ד שדקדק אמאי לא א"ל הקב"ה לדוד על אבנר אלא מוכרח דכיון דדוד לא בקש מאבנר שיבא אלא הוא מעצמו בא אין לדהע"ה שום סרך חטא וגרמא בזה ומכאן מעלת הרב הנזכר פסק בזקן שהפציר מאד בעשיר לתת לו סחורה ללכת ליריד ונתרצה לו ושם נהרג דאין העשיר צריך לקבל עליו תשובה. ודברים נכונים בטעמן הם:

ונימא ליה איהו אין חבוש וכו'. פירש"י שאין דעתו מכוונת לומר השם וכתב עליו הרב באר שבע וק"ל על פירושו שהרי פ"ק דברכות נמי אמר לשון זה גבי ר' יוחנן חלש וכו' ולוקים ר' יוחנן אנפשיה אמרי אין חבוש מתיר וכו' והתם אי אפשר לפרש שאין דעתו מכונת כי למה צריך שיהא דעתו מכונת לכן נ"ל לפרש הטעם משום דאיתרע מזליה ומדת הדין מתוחה כנגדו עכ"ל ולפי מ"ש רבינו האר"י זצ"ל בסוד מ"ש שם פ"ק דברכות יהב ליה ידיה ואוקמיה שהיו מכונים בשם ניחא פירש"י דהתם נמי פירושו אין דעתו מכוונת לומר השם ולכוין בו. ואותה שאמרו יפה תפלת החולה על עצמו יותר מתפלת אחרים עליו אינה ענין לזה דהתם לענין תפלה הוא מכוין על עצמו להתפלל בלב נשבר יותר מתפלת אחרים עליו: