פתח עינים על סנהדרין כא:

אני ארבה ולא אסור. במדרש אמרו עלתה יו"ד שבירבה וכו' וכן אמרו בירושלמי יו"ד שבירבה קטרגו וכו' לעקור יוד וכו' ע"ש בירושלמי דפרקין. ומקשים העולם מאי אית לה ליו"ד טפי הו"ל לקטרג תיבה של לא דכתיב לא ירבה לו נשים ושמעתי אומרים דהא דכתיב לא ירבה הוה קאמר שלמה לי ארבה והחליף האותיות דהאות הראשון שנתחלף הוא יו"ד שעקרה מתיבת ירבה והניחה עם למ"ד של לא ומטעם זה עלתה יו"ד שבירבה דייקא דהסירה מתיבת ירבה. ועוד שמעתי כי דוד הע"ה ושלמה הע"ה וכל זרעם הותרו משום יוד דכתיב עמוני ומואבי והול"ל עמון ומואב ומ"ה בעבור יו"ד דכתיב עמוני מואבי דרוש עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית וא"כ נמצא דעל ידי אות יו"ד הותרו והיטב חרה לה ליו"ד טפי משאר אותיות כיון דעל ידו באת תשועה לו ולאבותיו ולזרעו ע"כ שמעתי: ואפשר עוד לומר כי רוב לאוין שבתורה כתיבי בלא כמו לא תרצח לא תנאף לא תגנוב לא תחסום לא תכלה לא יראה וכהנה רבים ולהיות כי תיבת לא היא ברוב הלאוין לכן לא עלה תיבת לא דלא מנכר איזה לאו עבר אך כשאתה בא לפרט הלאו להודיע באיזה לאו מיירי צריך לומר התיבה שהיא אחר לא ולכן התיבה שאחר לא כאן היא ירבה ועלתה יו"ד שהיא ראשיתה לגלות באיזה לאו פגם: ועוד אפשר שהוא היה חכם גדול ומשו"ה אמר אני ארבה ולא אסור וכן אמרו רז"ל שנתגאה ואמר אני ארבה ולא אסור. והחכמ"ה היא יו"ד כידוע לחכמי המדע והענוה רמוזה ביו"ד כמש"ה והאיש משה ענו וכתב בילקוט ראובני ענו וי"ו קטיעא לדרוש עני ע"ש והיא קטנה של כל האותיות. גם יו"ד על שם המחשבה כמו שפירש רש"י פרשת בשלח אז יבנה שלמה במה על שם המחשבה שבקש לבנות ולא בנה ע"ש. וא"כ נמצא דשלמה ח"ו פגם ביו"ד שהיא החכמה והמחשבה והענוה שכלן רמוזות ביו"ד. והוא בחכמתו רצה לעבור ח"ו על התורה וחשב בע"ז לבנות במה ונתגאה ולכך עלתה יוד שבירבה כי בה היה הפגם מצד החכמה והמחשבה והענוה: ואפשר עוד לומר שיו"ד כבר צעקה על שניטלה משרי וזכתה בדינה שניתנה ליהושע ומאחר שהיו"ד כבר ידעה שלא תבטל אות גם בפעם הזו סמכה לעלות לתבוע עלבונם: ויתכן עוד לומר כי שלמה אמר אני ארבה ולא אסור ודריש טעמא דקרא אפילו אחת ומסירה לבו ואינו תלוי ברבוי ועבד עובדא בנפשיה וא"כ העיקר הוא אם מסירות אפילו מעט ואם אינן מסירות אפילו הרבה ולפי דעתו נתבטל ירבה דאינו תלוי ברבוי ולכך עלתה יו"ד שבירבה דלסברתו נתבטל ירבה ולא תלי אם ירבה רק אם מסירות כאמור:

שנאמר והיתה עמו וקרא בו מקום הראוי לקרות בו. הרב עיון יעקב הקשה לפמ"ש הרמב"ם פ"י דס"ת וכן בי"ד סימן רפ"ב דין ד' משמע דמותר לאחוז ס"ת תוך ד' אמות של ב"ה אע"ג שאסור לקרות בו וכאן משמע דכל שאין ראוי לקרות בו אין ליכנס בו וצ"ע עכ"ל ואיברא דהכי מוכח מלשון הרמב"ם והטור וש"ע וכ"כ הרב ט"ז שם סימן רפ"ב ס"ק ג' וז"ל ומבואר כאן דאחיזה לחוד יש איסור בב"ה עצמו וקריאה לחוד אסור אפילו לתוך ד' אמות עכ"ל. אמנם הי"ל להרב עיון יעקב להקשות להרמב"ם דידיה אדידיה שכתב בהלכות מלכים פ"ג דס"ת השני שכותב המלך לא יזוז מלפניו אלא בעת שיכנס למרחץ או לבית הכסא או למקום שאין ראוי לקריאה. ומוכח דבתוך ד' אמות שאינו ראוי לקריאה לא יהיה לו הס"ת ויש להקשות דממ"ש פ"י דס"ת משמע איפכא והיא קושית הרב הנזכר. ונראה דלק"מ דאע"ג דבעלמא לא אסיר לאדם לאחוז הס"ת תוך ד' אמות. הכא דכתיב והיתה עמו וקרא בו אמרינן דכל שאינו מקום ראוי לקריאה אינה עמו:

אמר מר זוטרא ואי תימא מר עוקבא בתחלה נתנה תורה לישראל בכתב עברי וכו'. הוא כסברת ר' יוסי דבריתא דבסמוך וכתב הריטב"א הביאו הרב הכותב מהר"י ן' חביב בעין יעקב ריש מגילה דלכ"ע הלוחות וס"ת שבארון היו בכתב אשורי והאריך בזה והרב הכותב האריך הרבה לקיים דעת זה והשיג על דברי ספר עיקרים ע"ש באריכות גדול. והאמת שדברי הריטב"א תמוהים וכבר האריך הרב יפ"מ פ"ק דמגילה לתמוה על הריטב"א והרב הכותב. ופליאה נשגבה על הריטב"א מה שהקשה הרב יפ"מ דאמרו בירושלמי התם מ"ד בדעץ נתנה תורה עי"ן מעשה נסים אלמא דפלוגתייהו אף על כתב הלוחות עש"ב והיותר קשה בעיני דהריטב"א הזכיר בסוף דבריו תחילת הירושלמי הזה ע"ש ואתמהא מי ששנה זו לא שנה זו ועיין בחידושי הר"ן ומ"ש שם פ"ק דמגילה בס"ד. [ועמ"ש שם בהג"ה עמ"ש שם לפנים]: