פתח עינים על עירובין נג.

מערת המכפלה רב ושמואל וכו'. רש"י בפירוש החומש פ' חיי שרה פירש המכפלה בית ועליה על גביו ד"א שכפולה בזוגות וק"ק אמאי לא פירש ד"א שני בתים זה לפנים מזה. ולפי מ"ש תורת חיים בשיטתו וז"ל שכפולה בזוגות תימא א"כ מנ"ל לומר שהיו שני בתים זה לפנים מזה והרא"ם גריס אלא שכפולה בזוגות והדר ביה מהא דקאמר ב' בתים זה לפנים מזה ונראה דאף לספרים שלנו דל"ג אלא יש לומר דהדר ביה וכו' עכ"ל א"ש דברי רש"י הנז' דנקט במסקנא דהדר ביה מב' בתים: אמנם ק' דהרי רב ושמואל חד אמר בית ועליה וחד אמר ב' בתים והש"ס הוא דשקיל וטרי בהא וא"כ לשיטת הרב תורת חיים מאי הדר ביה שייך הכא הלא רב ושמואל נשארו בדעתם והש"ס הוא דפריך ומשני ואי תימא דדחי הש"ס מ"ד ב' בתים א"כ למה ליה לומר שכפולה בזוגות הא לאידך דהוה בית ועליה א"ש מכפלה כדקאמר לכן נראה דסברת מ"ד ב' בתים במקומה ונקראת מכפלה על שם שכפולה בזוגות ולא תיקשי מנ"ל דהוו ב' בתים דגמרא הוה גמיר מרביה. וגם לגירסת אלא יש לישב דהמקשן היה סובר דרב ושמואל באו לפרש מכפלה ומ"ה קשיא ליה והשתא עקר סברא זו דלא אתו רב ושמואל לפרש מכפלה רק להודיענו כיצד היתה המערה ומ"ד שני בתים דכך היה המציאות יפרש דנקראת מכפלה על שכפולה בזוגות וכפ"ז נתישב לשון רש"י בחומש דאיהו לא אתא לומר המציאות רק לפרש מאי מכפלה: איברא דיש להעיר חדא דכתיב ויתן לי את מערת המכפלה אלמא כך שמה רגיל אצל בני חת למ"ד ב' בתים דמסיק שנקראת מכפלה על שם שכפולה בזוגות אינהו מ"ט קראוה מכפלה בלי טעם ודוחק שנזדמן להם לקרא כולם בשם מכפלה באין מבין על שום מה. ותו דפליגי במציאות וביותר יקשה לפום מאי דאמרן דהכי גמיר מרביה וא"כ אידך נמי גמיר מרביה וזה דוחק דחד מינייהו קמשקר ח"ו: ודרך דרש אפשר לומר דרב ושמואל תרוייהו גמרי דהיתה בית ועליה על גביו וב' בתים זה לפנים מזה והכל מודים שהקברות למטה רק מ"ד בית ועליה ע"ג סבר דלהכי נקראת מכפלה ולזה נקט בית ועליה לפרש מכפלה. ואידך קסבר דהעליה אינה עיקר ואם בני חת קראוה מכפלה על שם בית ועליה הכתוב לא היה קוראה מכפלה דמאי איכפת לן אם יש עליה אבל העיקר הוא מה שהיו ב' בתים זה לפנים מזה דשניהם יש בהם קדושה כיון שנכנסו הארונות דרך שם ובפנימי נקברו ומקשה א"כ מאי כפולה ומשני שכפולה בזוגות. אבל עפרון קראם מכפלה על שם שהיתה בית ועליה על גביו אך זה לא יספיק לכתוב שקראה מכפלה. אלא הטעם שכפולה בזוגות ובזה יבא הכל על נכון ודוק היטב:

ויהי בימי אמרפל רב ושמואל חד אמר נמרוד וכו' אפשר דפליגי במחלקת המפרשים אם אברהם אע"ה היה לו דין ישראל כשהשליך עצמו לכבשן האש ומסר עצמו על קדוש ה' וכדין עבד דישראל חייב למסור נפשו על ק"ה ויהרג ואל יעבור. או בעת ההיא היה לו דין ב"נ ולפי הדין לא הי"ל למסור עצמו על ק"ה דבן נח אינו מצווה ואלמלא זכות יעקב אע"ה שעמד לו לא היה כדאי לינצל וכבר כתבנו בענין זה במקומו והשתא מאן דאמר נמרוד שמו ולמה נקרא שמו אמרפל שאמר והפיל לאברהם אבינו בתוך כבשן האש סבר דהיה לאברהם אע"ה דין ישראל וכדין עבד למסור עצמו על ק"ה ולזה שינו שמו דבזה גלה צדקתו של אברהם אע"ה שעשה כדין. ואידך סבר אמרפל שמו דסבר דאברהם ע"ה הי"ל דין ב"נ ושלא כדין עבד למסור עצמו ולכך לא הוזכר בתורה נס המופלא הזה וצדקתו וחשיבותו של אברהם אע"ה ואם כן אין לומר דקרו ליה אמרפל לרמוז שהפיל וכו' דהרי זה כמזכיר מאי דאבינו לא עשה כדין. וקרוב לזה יש לומר במחלקת הרמב"ם והמפרשים ודברי הרב הנמוקי דהרמב"ם סבר דכל דדינא הוא דיעבור ואל יהרג אם נהרג ולא עבר מתחייב בנפשו והמפרשים ס"ל דשרי ליהרג והרב הנמוקי סבר דאם הוא גדול הדור לצדקה תחשב לו אפילו לדעת הרמב"ם כמ"ש מרן בכ"מ פ"ה מיסודי התורה. ואפשר דרב ושמואל כלהו ס"ל דאברהם אע"ה דין ב"נ היה לו ומ"ד קמא סבר דגם ב"נ אם הוא גדול הדור ורואה שהעם פרוצים מצוה עביד אם מוסר עצמו ולכך שינו שם נמרוד וקראוהו אמרפל לרמוז צדקתו של אברהם אע"ה ומיהו לא נכתב בפירוש דאינו מן הדין רק דאברהם אע"ה בהיותו גדול העולם לפנים משורת הדין עביד ומצוה עשה ולזה נרמז בקריאת שם אמרפל. ואידך סבר דאם אמרה הרב הנמוקי היינו בישראל דמחוייב למסור עצמו על ק"ה באיזה ענינים והואיל ובר חיובא הוא בקצת מילי גם אי עבד במילי דלא מחייב שפיר דמי אבל בב"נ דליתיה בק"ה כלל קטון וגדול אידי ואידי חד שיעורא ואסור למסור עצמו ושלא כדין עבד אברהם אע"ה ולכך סבר דאמרפל שמו ולא דנשתנה לרמוז שהפיל וכו': או כלך לדרך זו דאפשר לפרש על פי מה שראיתי במפרשים משם הרב של"ה בפירוש מאמר ר"ע כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה מתי יבא לידי ואקיימנו דיש לחקור מה טעם לא נכתב נס זה שהציל הקב"ה לאברהם אע"ה מכבשן האש על דרך שנכתבו נס חנניה מישאל ועזריה ונס דניאל בכתובים והרב ז"ל נתן טעם לשבח שאם היה נכתב בתורה ענין זה דאברהם אע"ה איבד ושבר הצלמים ועי"ז השליכוהו לכבשן האש היינו סוברים דעשה משום ק"ה וחייב אדם להמציא עצמו לסכנה ולרדוף אחריה כדי לקדש שמו יתברך. ואין האמת כן כי אין האדם מחויב לעשות המצאות כדי להסתכן אלא שאם יבא לידו יקדש שמו יתברך. ואברהם אע"ה לא היתה כונתו משום ק"ה רק כונתו לפרסם שם שמים לבני דורו וממילא באה הסכנה. וז"ש ר"ע מתי יבא לידי כי מצות ק"ה אין לרדוף אחריה ולהמציא עצמו לסכנה עכ"ד. אמור מעתה דהיינו טעמא דפלוגתייהו דרב ושמואל דמר סבר דנמרוד שמו ונקרא אמרפל לרמוז הפלא העצום הזה דניצול אברהם מכבשן האש דהיה לו דין ישראל ומצווה על ק"ה וכדין עבד דיהרג וא"י ולא נכתב בפי' דלא תימא שמחויב כל אדם להמציא עצמו לסכנה. אך נרמז באמרפל לומר דכיון שכבר אמר להפיל לאברהם אע"ה כדין עביד לקדש שמו כדין ישראל. ואידך סבר דאיברא דדין ישראל יש לו אבל לא היה מטעם מצות ק"ה אשר עשה אברהם אע"ה דאין מצות ק"ה להמציא עצמו לסכנה ולמאי אהני רמז אמרפל דאכתי לא נודע טעם אברהם אבינו ע"ה לזה אמר דאמרפל שמו ולמה נקרא נמרוד שהמריד כל העולם כלו וממילא ידעינן טעם אברהם אבינו שעשה לפרסם שמו וכמ"ש ה' אלהי השמים אשר לקחני וכו' שלא היה אלא אלהי השמים ולא היו העולם מכירין בו ועתה הוא אלהי השמים ואלהי הארץ שהרגלתיו בפי הבריות כמו שפירש"י על פסוק הנזכר ומשום הכי קראוהו נמרוד שהמריד כל העולם לפרסם טעם אברהם אבינו ע"ה שהביא עצמו לידי כך:

א"ר יוחנן י"ח ימים גדלתי אצל רבי הושעיא ברבי ולא למדתי ממנו אלא דבר אחד במשנתנו וכו' לפי התירוץ אחרון דבמשנתנו קאמר אבל בריתות וגמרות גמר טובא. אפשר דבא ללמד דאע"ג דאמרו סוף פ' אלו מציאות דהדר רבי ודרש הוי רץ למשנה יותר מן הגמרא אין הכונה דהרוב ילמוד משניות בגירסא לבד. אלא משום דחזא רבי דשבקו כ"ע למתניתין ואזיל בתר גמרא כדקאמר התם אמטו להכי הדר ודרש הוי רץ למשנה אמנם עיקר הכונה שלא להניח המשנה מכל וכל וזה לימדנו רבי יוחנן באומרו י"ח ימים גדלתי וכו' כלומר הלא תראה די"ח ימים גדלתי אצל רבי הושעיא וכל י"ח ימים נתעסקנו בבריתות וגמרות ולא למדתי אלא דבר אחד במשנה שלא היה עסקנו במשנה: והתוספות כתבו ולא למדתי ממנו וכו' והא דאמר פ' הבא על יבמתו (יבמות דף נ"ו) בעא מיניה רבי יוחנן מרבי אושעיה פצוע דכא כהן וכו' לא באותן י"ח ימים היה עכ"ל וק"ק דהא שם אמרו דרבי אושעיא לא פשיט ליה ושתיק וא"ל רבי יהודה נשיאה דרבי יוחנן גברא רבא ואמאי לא השיב לו וא"ל בעא מינאי מילתא דלית לה פתרי והשתא התוספות דהקשו עמ"ש ולא למדתי מאי קשיא להו מהתם שפיר קאמר ולא למדתי וכו' דבבעיא ההיא רבי אושעיא לא למדו שום דבר. ותו ודקארי לה מאי קארי לה הא בשמעתין מוכח די"ח ימים אלו היה תלמיד ר' יוחנן והתם קאמר דגברא רבא הוא ואף לר"ל דהוה תלמיד רבי יוחנן קרי ליה התם גברא רבא וא"כ מה ענין ההיא דפ' הבע"י דהיה כשתלמידו היה גברא רבא. ואפשר לומר בדוחק דקושית התוספות היא דהא משמע מהכא דהוו עסקי במס' עירובין ואיך ר' יוחנן שאלו פצוע דכא וכו' והאמרינן דא"ר חייא לרב בר פחתי כי קאי רבי בהאי מסכתא לא תשייליה במס' אחריתי ותו דהוי שואל שלא כענין ותירצו בפשיטות לא בדרך תירוץ לא באותן י"ח ימים היה כלומר דמהתם נראה בהדיא דלא היה בי"ח ימים אלו והיינו מדאמרינן דרבי יוחנן בו בפרק הוה גברא רבה. ובירושלמי בפרקין ופ' הנחנקין אמרו די"ג שנין הוה עייל רבי יוחנן קמיה רבי הושעיא וכו' ופ' הנחנקין אמר רבי יוחנן משמו:

יושבין ד' באמה אפשר במ"ש רבינו האר"י ז"ל בפירוש משז"ל מיום שנחרב בית המקדש אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה שהיא כנגד תנה"י וכו' ולרמז זה היו יושבין ד' באמה שכל אמה כלולה מארבעתן:

ששה ששה באמה ירמוז דכונתם לחבר אות ו' עם ה' בכל חלקיה כי זה כל פרי התלמוד:

אמר אביי ואנן כי סכתא בגודא לגמרא וכו'. אפשר דאביי ורבא כל חד במאי דקים ליה דידע עשה ענוה דאביי דהי"ל בקיאות הרבה אמר כי סיכתא בגודא לגמרא. ורבא דהיה לו לב רחב לסבור סברו' ישרות וכמאי דקי"ל כוותיה נגד אביי בר מיע"ל קג"ם אמר כי אצבעתא בקירא לסברא למעט עצמו. ורב אשי הוסיף ואנן כי אצבעתא בבירא לשכחה שהוא נח הרבה ליכנס בבור כך צריך לרדת לקליפה שהיא השכחה לברר מחמת כי גדלו חטאות הצבור ומזה נמשכת השכחה הבאה מסט"א. אבל הזוכה לעמוד בסוד קדושי' רבה הוא מקום הזכירה כנודע:

רבינא אמר בני יהודה דגלו מסכתא וכו' דוד גלי מסכתא וכו' ראיתי למהרש"א באגדתיה שכתב וז"ל ושאול וכו' על פי מ"ש דלא סליק שמעתתא אליבא דהלכתא אלא אי דאתי משבט יהודה ואי דאתי משבט לוי ודוד משבט יהודה קאתי וכן בני יהודה דנקט משום דאתי מיהודה עכ"ל ולא הבינותי דבריו דהא ביומא דף כ"ו אמרינן אמר רבא לא משכחת צורבא מרבנן דמורה אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר ופריך אימא נמי יהודה דכתיב יהודה מחוקקי אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא קאמינא הרי מפורש דברישא קאמר לא משכחת צורבא מרבנן דמורה אלא אי משבט לוי או יששכר ולא קאמר שבט יהודה כמ"ש הרב ז"ל ואדרבא פריך מיהודה ומשני דלא מסקי אליבא דהלכתא הפך דברי הרב ז"ל. ותו שהוא עצמו כתב שם וז"ל והא דאמרינן פ' חלק דהלכה כדוד בכל מקום וה"נ בעירובין דוד דגלי מסכתא היינו איהו גופיה שהיה מלך אבל שאר אינשי משבט יהודה גם שהיו חכמים לא זכו להיות הלכה כמותם משא"כ בשבט לוי ויששכר שחכמים שבהם מורים הוראות אליבא דהלכתא עכ"ל עין רואה דהרב ז"ל קאמר דדוקא דוד שהיה מלך זכה להיות הלכה כמותו אבל שאר אינשי מיהודה לא זכו לאסוקי אליבא דהלכתא והוא הפך מ"ש כאן. ועוד זאת אדרש בהא דכתב הרב ז"ל שם וה"נ אמרינן בעירובין דוד דגלי מסכתא דמשמע דפירושו הוא משום דגלי מסכתא הורה כהלכה ועל זה קאמר דוד שהיה מלך דוקא. והכא אמרו בני יהודה דגלו מסכתא נתקיימה תורתם בידם. ומסוגית יומא מוכח דהגם דנתקיימה תורתן מיהו אינם מורים כהלכה וא"כ מאי מייתי מדוד דגלי מסכתא. מיהו הא לק"מ וכונת הרב פשוטה דמייתי מהא דאמרו בשמעתין דוד דגלי מס' כתיב ב[י]ה יראיך יראוני וישמחו ומשמע על שהיה מכוין להלכה וכמ"ש הרב הנז' הכא. ואה"נ דהוא מעלה יתירה על שאר בני יהודה דגלו מסכתא דהם לא זכו בעבור דגלו מסכתא אלא דנתקיימה תורתן ולא להורות כהלכה דהא לא משכחת אלא בלוי ויששכר. וע"ז תירץ דשאני דוד דהיה מלך. אבל מ"ש הרב כאן דבריו צריכים ישוב. ותו ק"ק על דבריו דהכא דבני יהודה ודוד זכו להיות' משבט יהודה א"כ מאי קאמר דשאול דלא גלי מסכתא כתיב אשר יפנה ירשיע ובני גליל דלא נתקיימה תורתן בידן ולפירוש מהרש"א היינו שלא היו מורים כהלכה וכן פירש"י גבי שאול שלא היה זוכה להורות כהלכה הלא אף דבני גליל גלו מסכתא וכן שאול כיון דאינם מלוי ומיהודה א"א שיורו כהלכה: אמנם לדברי הרב מהרש"א ביומא דמלך שאני מתוקמא שמעתין שפיר לענין להורות כהלכה ואוסיף להרחיב הענין כי ראיתי שכתבו משם מהר"ש יפה שאמרו בב"ר דרוב הסנהדרין מיהודה וכתב הרב יפ"ת דההיא דיומא מיירי ביחיד המורה אבל בהיותם רבים אף משאר שבטים מכווני להלכה ובזה שמעתי דבזה יתישב אל נכון תירוץ מהרש"א ביומא דמלך שאני משום דמלך כרבים דמי וכמ"ש הרשב"א סי' קמ"ח ורש"י פירש לחד לישנא דגלי מסכתא למדו לאחרים ולפ"ז שפיר קאמר בני יהודה דגלו מסכתא שלמדו לאחרים נתקיימה תורתן בידם והיו מורים בהלכה דכיון שהי"ל תלמידים הם רבים ומסקי אליבא דהלכתא. ובני גליל דלא גלו והיו יחידים לא הורו כהלכה. ודוד הע"ה שהיה מלך וכרבים דמי כיוין לאמת אך שאול דלא גלי וכו' והיה מורה ביחיד לא זכה דהיה מלך שאו"ל כשמו בהשאלה בעלמא כן אפשר לפרש בסוגיין. אבל לפי האמת נראה עיקר דמ"ש נתקיימה תורתן בידם אינו רוצה לומר דהם מורים כהלכה רק דגירסת לימודם נתקיימה שלא שכחוה ובני גליל לא נתקיימה דשכחו תורתם. אבל בדוד הע"ה ושאול המלך ע"ה מיירי לענין הוראה ולהכי נקטי לישנא אחרינא ולא אמרי נתקיימה או לא נתקיימה וככל אשר דיברנו לעיל: או כלך לדרך זו דאפשר לפרש כולא שמעתין לענין שיתקיים התלמוד לבד ולא איירי מענין הוראה כלל אף בדוד הע"ה דלא כפירוש המפרשים ז"ל ואין זה ענין לזה דמשכחת לה דגמ' דגמיר מרביה שגורה בפיו אבל כי יקרא ספיקא דדינא ובעי לדמויי מילתא למילתא לענין הלכה ומעשה לא עלתה לו ואין דמיונו עולה יפה. ובני יהודה אהניא להו מיהא להיות תלמודא כמאן דמנח בכיסתייהו יען גלו מסכתא ואי בני גליל נמי גלו מסכתא היו זוכים לזה וגם דוד המלך ע"ה גלי מסכתא ונתקיימה תורתו והיינו דמייתי קרא יראיך יראוני וישמחו ופירש הרב עיון יעקב במ"ש במדרש רבה ריש אחרי כל הרואה את דוד זוכר תלמודו ע"ש ומכ"ש שנתקיימה תורתו בידו: