פתח עינים על חולין ז.

מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו. פירש"י כשיבואו בנינו אחרינו אם לא ימצאו מה לתקן במה יגדל שמם. הקושי מבואר וכבר קשיתייה להרב מהרש"א דאיך יתכן שיניחו לישראל לעע"ז כדי להגדיל שם בניהם. ומ"ש שלא הרגישו וכו' הוא דוחק גדול בלשון רש"י שכתב כשיבואו בנינו אחרינו וכו' וגם בענין זה בבית שאן לא אפשר לפרש כדמשמע מרש"י שהרי עדות זה דר"מ לא שמיע להו. וגם לדעת התוס' שכתבו דהוו סברי דהוה אסיר לבערו אינו מתיישב פירש"י. ופירוש מהרש"א דשלא בכונה עשו אם נפרש בש"ס הכי דלא כרש"י מוכרח דהקב"ה הניח להם מקום. ויש לחקור דכיון דאסא ויהושפט שמו אל לבם על ביעור כל ע"ז אמאי לא האיר ה' עיניהם לכתת נחש הנחושת גם כן ולהציל ישראל מעון ואינו כדאי לעשות שם לבניהם במקום פסידא דישראל עע"ז להוו. ויש ליישב. ואחר זמן רב ראיתי להרב יפה מראה פ"ב דדמאי שעמד בזה והאריך:

מכאן לת"ח שאמר דבר הלכה אין מזיחין. אין מזניחין. אין מזחיחין. אפשר לפרש בהני תלת לישני דמ"ד אין מזיחין ה"פ לפי שיקשה דבשלמא הכא דר"י בן זירוז אשר חזה מעשה רב שלא עישר ר"מ אמטו להכי סמיך עליה רבי אמנם האי מרבנן דאמר שמעתא ונסתרה והיא נתמה"ה מנ"ל דחשחין אנא למילתיה לז"א אין מזיחין אותו דודאי לא דמיא הך לת"ח שאמר הלכה אבל צא ולמד וחות דרגא דהכא רבי קבעו הלכה למעשה ובדבר הלכה לא ליפקוהו משמעתיה כי האף אמנם לא יקבעו כמותו מ"מ לא יסירוהו מדעתו דשמא לייתי גברא רבא אשר כח בו ויסמכו עליו כי הכא דהגם דזה עדות. כל קבל דנא אבותיו של רבי גדולי הדור נהגו איסור ואפ"ה סמיך אהא:

ומ"ד אין מזניחין. ופירש"י אין משקצין דבריו אפשר דאתא כלפי מ"ש בירושלמי פרק אין מעמידין והביאוהו התוס' בע"ז דף ל"ו דר' שמלאי אמר דרבי ובית דינו התירו השמן שמואל אכל ורב לא אכל קרי עליה שמואל קום אכול ואי לא כתיבנא עלך זקן ממרא וכלפי זה אמר דאין משקצין דבריו להכריחו לעשות כמותנו דשאני התם דרב לא אמר בה טעמא ור' שמלאי קרי בחיל עד ממהר דרבי התירו. אבל האי מרבנן כי הוא אמר הלכה שקבל אין מזניחין אותו:

ומ"ד אין מזחיחין. אפשר בשום לב דהא קי"ל דנאמנין להעיד בגודלם מה שראו בקטנן במילי דרבנן וא"כ שפיר עבד רבי דקבל עדותו דהכא בדרבנן ואף אם מעיד מה שראה בקטנותו עדותו עדות. והפשוט בזה דטענת אחיו ובית אביו דנהי דר"מ הכי ס"ל מ"מ אבותיו פליגי עליה ואיך הורה כר"מ. א"נ דהתם מה שמעיד הגדול שראה בקטנותו אין שום ספק בדבר אבל הכא אפשר שאותו הירק לא נקבע ודרך עראי או שעישר ממקום אחר והוא לא ראה וכיוצא. ומה"ט חברו עליו אחיו ובית אביו דדילמא לא כוון יפה בעדותו ומאשר ראינו דרבי לא נסתפק שמא לא דקדק יפה והמניה למדנו דאין מזחיחין אותו לומר דגבה לבו ולא דקדק: א"נ אפשר במה שכתבתי בעניותי בספרי הקטן שער יוסף דף יו"ד במ"ש וקטעי במצוה לשמוע דברי חכמים דמשמע מהתם דכל דידע דהסנהדרין טעו מחוייב שלא לשמוע עליהם. והקשה הרב באר שבע דאמרו בספרי אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל וכו' והרב באר שבע כתב דפירוש הספרי אף אם תחשוב בלבך על פי שקול הדעת שטעו אבל לא שהוא יודע בודאי שטעו וכו' ע"ש. ועתה ראיתי להרשב"א בתשובותיו ח"ב הנקרא תולדות אדם שכתב סימן שכ"ב שהביא הא דאפילו אם יאמרו על ימין וכו' וכתב וז"ל כלומר אפילו על מה שיראה בעיניך שהוא ימין והם אומרים שאינו אלא שמאל שמעו להם עכ"ל וזה נוטה קצת למ"ש הרב באר שבע אבל שם בשערי כתבתי אנכי עפר דל דמדברי הרמב"ן על התורה משמע שלא כדברי הרב באר שבע. ושם הבאתי מה שתירץ הרב המופלא חסידא קדישא מהר"ח ן' עטר זלה"ה בספר חפץ ה' דבשב ואל תעשה מצי למנוע עצמו ולא מיקרי חולק על דברי חכמים דמי לא מצי שלא לאכול דברים המותרים והוינן בה בעניותין מהירושלמי שהבאתי בסמוך וניחא לי ההדיוט דרב שאני דמעשה ר"ב משם הוראה יוצאה לכל אבל ת"ח דעלמא יוכל להחמיר ותו אייתינן התם דברי הרמב"ן בספר המצות שאם ערך טענותיו לפני הסנהדרין ושבשו עליו סברותיו אין לו לעשות כסברתו ע"ש בשערי דף יו"ד ושם דף ל"ג הבאתי תשובת הרדב"ז בלשונות סימן ז"כר ע"ש: ועפ"ז נבא אל הביאור דמ"ד אין מזיחין אותו הכונה דהגם כי הוא אמר דבר הלכה ולא מתורת חסידות אין מסירין אותו דדוקא אם בא לעשות מעשה אז צריך שימנע עצמו בשב ואל תעשה ויחמיר מתורת חסידות ולא מן הדין נגד הסנהדרין אבל אם הוא אומר דייקא דבר הלכה ולא לעשות כיון שאינו עושה מעשה אלא בשב ואל תעשה שאין בו אלא אמירה אין מזיחין אותו:

ומ"ד אין מזניחין. היינו כלפי מ"ש הרמב"ן בשבשו עליו סברותיו דאז מחוייב לשמוע להם לז"א דהאי דקאמר דבר הלכה אין משבשין סברתו דדוקא סנהדרי גדולה היה בהם כח לכוף אותו בכל אופן אבל זה שאומר מפי השמועה משם גדול הדור אין לשבש שמועתו שיחזור דרב גובריה האומ' הראשון ואיננו פה עמנו למען דעת טעמו ונימוקו:

ומ"ד אין מזחיחין. לשון גובה כלומר לא תגביהוהו ותגדלוהו לומר שאם הוא יאמר כך יקבעו הלכה כאשר כתבנו בההיא דרב דאמר ליה שמואל קום אכול וכו' דזה דוקא בגדול הדור כי ר"ב הוא אמנם ת"ח דעלמא אל תדברו גבוה ותגביהו אותו בטענה שיקבעו הלכה על פיו דמי יחוש אליו אחר שהמנהג להפך ואם יבא גדול כרבינו הקדוש ויסמוך עליו הוא רשאי לקבוע הלכה וק"ל:

גוזרני שלא יעברו בך מים לעולם. יש להעיר דמאי איכפת ליה דאיהו השתא עביד רעותא דמאריה ומקיים גזרתו ולו חפץ ה' לקיים גזרת הצדיק שלא יעבת מים בו לחיי. וי"ל ע"ד שאמרו מוטב שיחלל שבת א' ואל יחלל שבתות הרבה וה"נ כיון דספק בידו לגזור שלא יעבור מים לעולם א"כ תו לא מצי עביד רצון קונו ושרי לבטולי שעתא חדא רצון קונו כדי שכל ימי עולם יתמיד לעשות רצון קונו. א"נ אפשר שכונת ר' פנחס לומר דאם לא ישמע לו יגזור עליו שיחלוק ולא עוד אלא אשר כח בו לגזור שלא יעברו בו מים לעולם הנה כי כן מוטב לשמוע לו בלי גזרה לכן הוכרח לחלוק: והרב ישרש יעקב הביא משם הרב תאוה לעינים דיצא לטעון ג' טענות וכו' ודלא כרש"י דחש שלא ישובו המים ודלא כקצת מפרשים שפירשו שנחלק ג' פעמים ע"ש. ודברים ככתבן קשים לשמוע דמאן נינהו המפרשים והרי תלמוד ערוך דסבר רב יוסף דלחלק יצא תלת זמנין ודחי דילמא חד זמנא. וגם מ"ש דלא כרש"י נראה כונתו דמקמי דנחלק יצא לטעון ג' טענות וכו' עש"ב ולשון הש"ס דנקט תלת זמני איחלק ליה מוכרח דברישא כי א"ל גוזרני חלק לו תכף ולמאי דדחי דילמא חד זמנא צריך לידחק דחלק לי' דאמר בתר הכי היינו דנשאר חלוק אבל אין לומר דכל זה היה מקמי דנחלק בראשונה. ואחר זמן בא לידי ספר תאוה לעינים וזה שכתב הרב מהרח"א בישרש יעקב משמו ודלא כקצת מפרשים אינו כן רק שהוא הזכיר מ"ש בתלמוד ודילמא חד זמנא וכו' ע"ש: ואפשר לומר בויכוח זה דר' פנחס וגינאי נהרא והוא כשנדקדק מאמר גינאי אתה ספק עושה ואני ודאי עושה ומשמע דאם ר' פנחס ודאי עושה הוה פליג ליה באין אומר ואין דברים וצריך לדעת דהן לו יהי דר' פנחס ודאי עושה ס"ס האי עשה והאי עשה וליכא לדחויי חד מקמי חבריה. ונראה במ"ש פ"ק דבתרא דף ח' דפדיון שבויים היא מצוה רבה דשבי כלהו איתנהו ביה וא"כ אם ר' פנחס ודאי עושה פשיטא דדחי עשה דידיה דהוא מצוה רבה וחיי נפש לעשה דכל הנחלים הולכים אל הים. אך השתא דהוא ספק והוא ודאי אין ספק מוציא מידי ודאי ומשום הכי לא מצא מענה גינאי אלא דהוא ספק אבל אם היה ודאי פשיטא דהיה נדחה מפניו דהוא פדיון שבויים וחיי נפש והוי עשה אלים טובא וכמ"ש בפסחים דאתי עשה דפסח דאלים ודחי עשה דהשלמה ע"ש דף נ"ט. ואתא ר' פנחס ואמר גוזרני וכו' כלומר אכתי יש יתרון בעצם אדם דאני יכולני לגזור שלא יעברו וכו' אם כן האמרינן בעלמא האי עשה והאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף כמ"ש בכתובות דף ק"ו ושבועות דף ל' וא"כ אם הייתי ודאי עושה בלאו טעמא דפדיון שבויים היית מחוייב לדחות עשה דידך דעשה דכבוד תורה עדיף. והשתא דהוי פדיון שבויים אהני לדחות גם העשה שלך בשביל ספק. באופן דר' פנחס גילה לו באומרו גוזרני וכו' דאיכא עשה דכבוד תורה דעדיף והשתא דאיכא תרתי פדיון שבויים ועשה דכת"ר אתי ספיקן ומפקי מידי ודאי: א"נ אפשר דהיינו רתחיה דר' פנחס לכבוד ה' לקיים המצוה באומרו גוזרני וכו' כי הוא אמר אתה ספק עושה וכו' דכיון דהוא פדיון שבויים ואיכא סכנת נפשות ספיקו כודאו דספק נפשות דוחה שבת החמורה ובנדון זה אלים ספיקיה דיש בו פקוח נפש והיינו דאמר גוזרני וכו' כלומר שאין בדבריו טעם וראוי הוא לכך: אחר זמן רב נשאתי את עיני ואראה אחד קדוש מדבר מורינו הרב הגדול שארנו מהר"י זאבי זלה"ה בדרשותיו פרשת בשלח דישב ודרש המאמר הזה וכתב דפליגי בפלוגתא דהר"ן והרב המגיד בהאי דבעינן בעידנא דמעקר לאו מקיים עשה דהר"ן סבר דעוסק במכשירי מצוה הרי הוא כעוסק במצוה כמ"ש בשמו הרב הנמקי פ"ב דמציעא ומיקרי בעידנא ואם האבידה בבית הקברות יכול הכהן ליכנס לבית הקברות וליטלה ולהשיבה ומקרי בעידנא אי לאו דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה והה"מ סבר דלא מקרי בעידנא ובזה תירץ דעת ריב"א בתוס' פסחים דף נ"ט דסבר כהר"ן ופירש דגינאי ור"פ פליגי בהך פלוגתא והאריך בזה הלא בספרתו נפלאות מתורתו: ואנכי עפר דל בהורמנותיה דמר אמינא דהר"ן לא אמרה אלא גבי אבידה דוקא דסבר הר"ן דגוף העשה מתחיל משעת ראיה כמ"ש הרב הנמוקי בשמו והוא מפורש יותר בחידושי הר"ן והביאו רבינו בצלאל ע"ש במציעא על דף ל'. אבל בעלמא גם הר"ן מודה דמתעסק במכשירי מצוה לא מיקרי עידן וכמ"ש אני בעניי לעיל בשילהי ברכות דף י"ט ע"ש. ולפ"ז לא סליק שפיר מאי דתירץ בעד ריב"א ומה שפירש במאמרינו ע"ש ודוק היטב כי קצרתי:

אמר רב יוסף כמה נפיש גברא ממשה ושיתין רבוון וכו'. אפשר לומר במ"ש בשבת דף כ"ג אההוא דנפתחו לו דדין כמה גרוע אדם זה דנשתנו עליו סדרי בראשית ומשמע דרב יוסף קבלה וכתב מהר"ש אלגאזי דברבים לא נאמר זה והכא גבי גינאי פן יעלה על לב דקרינן כמה גרוע אדם זה שנשתנו עליו סדרי בראשית להכי קאמר כמה נפיש גברא כמשה ושיתין רבוון שנחלק להם ים סוף ולרבים אינו גריעות אלא שבח ורבי פנחס כרבים דמי. א"נ למה שצדדנו בעניותנו בדרושים דבזה אין הפרש בין רבים ליחיד ושאני קריעת י"ס דבזה לא שייך גרעון אשר נשתנו סדרי בראשית ומה דמות יערוך לנפתחו דדים לאיש להניק דשם הוי גנאי וגרעון. א"כ ז"ש רב יוסף כמה נפיש וכו' להוציא מלב אשר יאמר שהוא גרעון לז"א כמה נפיש כמשה וכו' דקי"ס הוא לשבח וה"נ דכוותה: