פתח עינים על חולין ז:

ואתם מאכילין אותה טבלים וכו'. לפי מ"ש בספר גלגולי נשמות שהוא מהרמ"ע שקבל ממהר"י סרוק ז"ל וז"ל חמריה דר' פנחס בן יאיר הוא ישמעאל בן אברהם אבינו ע"ה והוא תקונו של ישמעאל וכן ישמעאל עם האותיות גימטריא אתון עכ"ל. מתישב דבר זה שלא היתה רוצה לאכול טבל. ומה גם לפי מ"ש בירושלמי פ"ק דדמאי דאמר ר' פנחס בן יאיר דמחמרת על עצמה דהלוקח לזרע לבהמה וכו' פטור מדמאי ולא משני כסוגיין. דכיון דהיה ישמעאל לא רצה ליפטר כדין לוקח לבהמה. ויען כי אברהם אבינו ע"ה פרסם מצות מעשר כמ"ש הראב"ד בהשגות פ"ט דמלכים ויצחק פרסם ג"כ מצות מעשר כמ"ש הרמב"ם שם לכן לא רצה לאכול בלי מעשר:

שמע רבי נפק לאפיה וכו'. מהכא מוכח דרבינו הקדוש היה גדול בימי ר' פנחס ן' יאיר והכי מוכח בירושלמי פ"ק דדמאי דרבי בעי למשרי שמיטתא סלק ר' פנחס בן יאיר לגביה וכו' ואמרו שם דהזמינו רבינו הקדוש לר' פנחס וכו'. ומהאדרא זוטא מוכח דנפטר ר' פנחס קודם ר"ש. ובפרק הפועלים אמרו דאחרי פטירת רשב"י הוה רבי תלמיד ע"ש ואיך יתיישבו הדברים. הרב מהר"ח הלוי סנדורי זלה"ה בכ"י. ואחר זמן ראיתי בסוף ספר הגלגולים שסידר מהר"ש ויטאל שהעתיק קושיא שמצא מכ"י מר אביו מהרח"ו זלה"ה ובסוף זה הקונטרס מקשה קושיא זו ע"ש ועיין בסדר הדורות שנדפס מחדש דף קמ"א ע"ד שגם הוא ז"ל הוקשה לו הא דר' פנחס אצל רבי ע"ש באורך:

עקרנא להו איכא צער בעלי חיים. פירש"י ובל תשחית ליכא שיהיו ראויות לדישה. עמ"ש הרב מגילת ספר לאוין רפ"ט. ועיין מ"ש הרב שלטי הגבורים פ"ק דע"ז והארכתי אני הצעיר בדבריהם ז"ל בקונטריס חיים שאל סימן כ"ג בס"ד עש"ב:

דארחב"ח גדולים צדיקים וכו'. פירש"י דדריש ממה שהחייהו בנגיעה והקשו התוס' דא"כ מאי פריך ודילמא לקיומי ברכתא דאליהו דמ"מ גדולים צדיקים במיתתן שטרח להחיותו בחייו יותר מבמותו. ואפשר ליישב בעד רש"י דהכי פריך דאין מכאן ראיה דגדולים במיתתן דמשום דלא סגי שלא תתקיים ברכת אליהו והכא אחר סילוקו לא אפשר כדעבד מחיים לשום פיו וכו' להכי די לו בנגיעה כדי לקיים ברכת אליהו ולעולם דבעלמא איננו גדול הצדיק אחרי מותו יותר מחייו (אח"ז בא לידי ספר עיון יעקב וראיתי שתירץ זה ע"ש): והתוס' פירשו דה"ק דבחיי הצדיקים נוגעים בהם כמה רשעים ויושבים אצלם ושם לא היה לו רשות להתעכב אצלו. וראיתי במכתב לאחד קדוש שהקשה על התוס' בשם הרב המופלא מהר"ח אלפאנדארי ז"ל דלדעת התוס' דאם נפרש כפירש"י ל"ק קושיית ר"פ ודילמא לקיומי ברכתא אכתי תקשי דמנ"ל לר"פ דפירוש מאי דאמר רחב"א גדולים וכו' פירושו כמו שפירשו התוס' דצדיקים בחייהם נוגעים בהם הרשעים וכו' כי היכי דתקשי ליה ודילמא לקיומיה ברכתא וכו' נימא דכונת ר"ח דגדולים צדיקים דאלו בחייו טרח לשום פיו על פיו וכו' והשתא בנגיעה בעלמא כדפירש"י ותו לא ק"ל ודילמא לקיומיה ברכתא דאי נמי לקייומי ברכתא מ"מ גדול במיתתו דבנגיעה בעלמא עכ"ד: ואפשר ליישב דרך דרש בש"ס כשנדקדק לשון ר"ח בר חנינא דקאמר גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם דלכאורה תיבת יותר יותרת היא והול"ל גדולים צדיקים במיתתן מבחייהם אלא דשם רמז תרתי דבחייהם נוגעים בהם ותו דבחייו היה טורח לשום פיו וכו' והשתא בנגיעה וכו' והיינו כדין וכדין כפירש"י וכפירוש התוס' ולזה קאמר גדולים יותר ואשמועינן תרתי לטיבותא והשתא פריך שפיר דמאי דרמיז דבחייהן נוגעים בהם וכו' דילמא לקיומי ברכתא ולעולם דידע דאכתי איכא מעלה אחת כפירש"י האמנם לישנא דגדולים יותר קשיתיה דמשמע תרתי והא דבחייהן נוגעין וכו' יש להשיב דלקיומי ברכתא וכו': א"נ י"ל בש"ס עפ"י מ"ש מהרש"א בחידושי אגדות דמ"ש בכה רבי ומה בחייהן כך וכו' הכונה אהא דגבה טורא בינייהו קאמר אם בחייהן כך דנעשית מחיצה מבדלת בין קדש לקדש במיתתן עאכ"ו שהרי הצדיקים בזה ניכר גדולתן יותר מבחייהן כדא"ר חגיגא וכו' דבאלישע לא מצינו בחייו מחיצה בפ"ע וכו' ע"ש ובהכי ניחא דמדברי רבי שמעינן פירושא דרחב"ח דגדולים במיתתן להבדיל ביניהם ובין הרשעים דבר הלמד מעניינו ואהא פריך. דפירש"י בדברי רבי דחוק כמ"ש מהרש"א ומדרבי נשמע דר"ח דכונתו כמ"ש התוס' והיינו דק"ל לר"פ זה אפשר ליישב בש"ס. וכל זה איננו שוה לדברי התוס' כמבואר: ויתכן ליישב דס"ל להתוס' דאין לפרש בדברי ר"ח כדפירש רש"י דהיינו רבותייהו במות ישרים דאשכהן דאלישע הן בעודנו חי טרח באשר הוא ש"ם פיו על פיו וכו' דלא יצדק לומר זה גדול מזה אלא כאשר שני הנושאין ההם שוו בשיעוריהם אמנם דאחר סילוקו רחוק מן הטבע כה יעשה ופה קדוש שיורד על פי המת וכיוצא יורד עמו עד לחי"יו ומה דאפשר אחר סלוקו היא נגיעה לבד לא אמרינן בזה גדולים צדיקים וכו' דאימור לא שזה גדול מזה אלא דאנסו ליה עידניה ואחר סילוקו נגיעתו במקום פיו על פיו וכו'. אין לפרש בדברי ר"ח אלא כפירושם אלא דלא אתו עליה דרש"י מהאי טעמא משום דמצי רש"י לדחויי. אמנם הם סברי דלא נכון לפרש כרש"י בדברי רחב"ח ומשו"ה פריך: א"נ אפשר לומר דהתוס' לא חשו לפירש"י משום דאלישע הע"ה אמר לגיחזי קח משענתי ושים על פני הנער הרי דבשימת המשענת לבד היה מחייהו אם שמר מצות רבו אך משום דגיחזי היה צועק והיה אומר לכל בלעג ופרסם הנס וביזהו כמ"ש רז"ל. על כן הוצרך אח"כ אלישע לשים פיו על פיו וכו' אבל בלאו הכי בשימת המשענת חיה יחיה והוא כנגיעה או פחות. אלא דלא רצו התוס' להקשות זה על רש"י דיד הדוח' נטויה אבל בקושטא סברי תוס' דלא אפשר לפרש כפירש"י ודוק היטב:

והאר"י למה נקראו כשפים וכו'. מקשים דאמאי נטר לאקשויי הכי עד דאייתי עובדא דההיא איתתא הי"ל להקשות זה תכף על מימרת ר' חנינא ולישני דכי א"ר חנינא היכא דנפיש זכותיה. ובתר הכי לייתי עובדא דההיא איתתא. ולק"מ על פי מ"ש גדול הדור מהרח"א בספר ישרש יעקב משם הרב תאוה לעינים דר"ח בכל אדם איירי אלא דפריך לר"י דמעשה רב דההיא אתתא לא מציא עבדא מידי לר"ח ומשני דשאני ר' חנינא וכו' עכ"ד והדבר מבואר דלא פריך אדברי ר"ח מדברי ר"י דאטו גברא אגברא קרמית אלא דבתר דמייתי הך עובדא פריך על ר' יוחנן ממעשה רב ופריק דר' יוחנן מחלק בין נפיש זכותיה ללא נפיש אבל ר"ח איירי בכל אדם. ולכן אמר לההיא אתתא שקולי וכו' משום דאיהו לא מחלק בין נפיש זכותיה וכו' דאלו איהו נמי מחלק כן לא היה מחזיק עצמו לנפיש זכותיה בפרהסיא: ושמעתי משם הרב המקובל חסידא קדישא כמהר"ר יעקב וילנא זלה"ה דתריץ יתיב דאי לאו עובדא דר' חנינא לא קשיא דלעולם כשפים מכחישים פמליא של מעלה. אך לגבי ה' אין עוד מלבדו כתיב ולפ"ז דמכחישים פמליא של מעלה כ"ש בבני אדם דישלטו בכשפים. ואולם כי חזינן עובדא דההיא אתתא זו היא שקשה ותירץ שאני ר"ח דנפיש זכותיה עכ"ד ואפשר להוסיף דגם ר' חנינא סבר כר' יוחנן דכל אדם צריך לישמר דמי זה ערב לסמוך כי ה' ישמרהו אמנם ר' חנינא עביד הכי לקדש שמו יתברך להורות כי אין עוד מלבדו ומלכותו בכל משלה אבל בלא"ה לא היה סומך מטעם דנפיש זכותיה ח"ו אלא דלפי האמת משני הש"ס דרבי חנינא שאני דנפיש זכותיה ודוק כי קצרתי:

והוא דקאזיל לדבר מצוה. מקשים דהרי אמרו שלוחי מצוה אינן נזוקין ומהרש"א בח"א תירץ דמה"ט קאמר דמרצה כדם עולה דהעולה באה לכפר על הרהור הלב ואפשר דבהכי דאזיל לדבר מצוה מהרהר בעבירה הוה ושכיח הזקא הוה דכי האי גונא קאמר בסוף מכילתין עכ"ל והגם דבסוף מכילתין להא דשלוחי מצוה לא אצטריך לשנויי אלא דקביע הזקא ולמאי דבעי לאוכוחי דשכר מצוות בהאי עלמא ליכא מההוא דא"ל אביו עלה וכו' קאמר דאי נמי מהרהר בע"ז דמחשבה מצטרפת הו"ל לאגוני אלא דשכר מצות וכו' באופן דלהא דשלוחי מצוה לא צריך לשנויי אלא דקביע הזקא מ"מ הרב הנזכר דרוש דרש דמרצה כדם עולה שמכפר על הרהור כעולה ולהא הוא דאצטריך להא דמהרהר בעבירה ואף דהרהור בעבירה בר מע"ז אינה מצטרפת מ"מ דא דורונא היא העולה והיה הדם הזה דנקוף כדם עולה דכי אמרינן דעולה מכפרת על הרהור הלב היינו אף בשאר עבירות ולאו דוקא מכפרת אלא לרצויי אתיא כדורון וכ"כ התוס' בבתרא דף מ"ח ע"א ודלא כהרב עולת שבת א"ח סימן רפ"ג וכבר השיגו הרב אליה רבה שם וע"ש בספר יד אהרן ודוק: ומ"מ ק"ק על מהרש"א בדבריו הנזכרים דכפי דרכו דם נקוף במקום עולה אחר הרהורי דברים אלא דאז אזיל לדבר מצוה בעינן אוקמתא אחריתי דקביע הזקא דאי לאו שלוחי מצוה אינן נזוקין ומאחר שכן מאי קאמר והוא דאזיל לדבר מצוה דמוכח דהוא תנאי בדבר דאזיל לדבר מצוה ואז הוא מרצה כדם עולה ואי לא לא ולפי דרך הרב אף דלא אזיל לדבר מצוה אם הרהר בעבירה נקפו זאת לרצויי כדם עולה אלא דאי אזיל לדבר מצוה צריך קביע הזקא: ואפשר לפרש בש"ס דדוקא אוקמה דאזיל לדבר מצוה והיה טעמו דכיון דבנקוף כזה מצטער הרבה נימא דהוי בתוכחות על עון במשפט כל יסור"י עולם דזמנין הם לכפר עון ואמאי קאמר כדם עולה לכן התנה והוא דאזיל לדבר מצוה דהשתא לא אפשר דהוי לכפר עון דשלוחי מצוה אינם נזוקין בו בפרק ואם יש בו עון לימים עוד נתנה פריע"ה כדמשמע מסוף מכילתין דהא דשלוחי מצוה אינן נזוקין כללא הוא וליכא לשנויי כבר נגזרה גזרה וכיוצא אלא כלל גמור הוא דאינן נזוקין בפרק ההוא והשתא האי דאזיל לדבר מצוה לא אפשר לומר דהאי ניקוף בתוכחות על עון דגמירי אינן נזוקין ואם יש בו עון יבא יומו בפרוע פרעות ומוכרח דהוא בסוג יסורי אהבה וכדם עולה דהעולה דורון וכמ"ש פ"ק דזבחים דאף אם עבר על עשה לא זז וכו' וא"צ כפרה מ"מ דורון הוא ובכה"ג לא אתמר אינן נזוקין דזה אם מצטער בא בשכרו ובסוג יסורי אהבה כדם עולה שהוא דורון ודוק: