פתח עינים על חולין קז

אמר רב פפא בשלמא דרב ור"י ל"ק וכו'. לשון זה צריך ישוב מאי בשלמא ומאי ל"ק ומה ענין זה לפשיטותא דבעיין. וכבר הרב מהרש"א בחידושי הלכות עמד על זה וז"ל יראה לפרש דאי הוו פליגי רב ור"י לא הוה מצי למפשט מידי דהא בהא תליא דלרב דאין השמש מברך על כל פרוסה דפרוסה לא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של השמש מה"ט שיקח גם אח"כ פרוסה בידו ויאכל ממנה ולא יטול ידיו כיון שכבר אכל פרוסה אבל לר"י דבלא"ה צריך לברך על כל פרוסה משום הסח הדעת צריך נמי ליטול לכל פרוסה ומשו"ה הוצרך לומר דרב ור"י ל"ק עכ"ל ולפום ריהטא לא ידעתי איך נחה דעתו דעת עליון בזה דאי אמרת דהפשטן עלה בדעתו כל זה א"כ השתא נמי דלא פליגי מאי פשיטותא נימא דמאי דאמר רב לא יתן פרוסה לשמש אא"כ יודע שנטל ידיו ה"ט שיקח פרוסה בידו אבל אוכל מחמת מאכיל אין צריך ליטול אם אינו נוגע ואף דמברך ע"כ פרוסה כי ליכא אדם חשוב אתי למטעי ומברך ונוגע ואינו נוטל כיון שכבר אכל פרוסה ראשונה ומאי פשיטותא. ותו ר"י אי פליג לא פליג אלא אמברך ע"כ פרוסה דוקא ומנ"ל דפליג ארישא דלא יתן אא"כ יודע שנטל ומי תלה זה בזה: ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דהאי בשלמא ל"ג ליה אלא ה"ג אמר רב פפא דרב ור"י ל"ק. ומימרת ר"פ אמרה על דברי רב ור"י לחוד לאשמועינן דלא פליגי והש"ס שהביא דברי רב ושמואל הביא אגבן דברי ר"פ דהכי סוגיית הש"ס כנודע ומסיק מ"מ וכו' למאי דאתא עלה ודוק הטב: