פתח עינים על ברכות לג.

נתן עקבו על החור וכו' ק"ק דאין סומכין על הנס וכבר הרגיש הרב מהרש"א באגדתיה בזה. ותו דהי"ל להתפלל על הדבר כמו שהיה עושה תדיר רבי חנינא בן דוסא שלכך הודיעוהו שיתפלל דהיה מפורסם שתפלתו עושה פירות. ותו הערוד אמאי נשכו הי"ל למות בלי שישכנו ואמאי משמיא עבוד שישוך הערוד. ותו צריך להבין במ"ש לתלמידיו ראו שאין הערוד ממית וכו' ומה ראיה היא זו דר' חנינא היה מפורסם מלומד בנסים ודילמא הערוד ממית אלא דרבי חנינא אלים זכותיה להמית גם את הארי גם את הדוב ותו האי דאמרינן באותה שעה אמרו אוי לו לאדם וכו' אוי לו לערוד וכו' אטו מאותה שעה נודע זה והלא נודע כבר דאוי לו לאדם שפגע בו ערוד. ומודעת זאת גדולת ר' חנינא בן דוסא גברא דמאריה סייעיה: ויראה במשז"ל גבי מיכיהו ן' ימלא דעל ידי טיפת דם שיצא ממנו באותה הכאה ניצולו ישראל ולא מת אחד במלחמה רק אחאב לבדו. והכא רבי חנינא בן דוסא הוה פשיטא ליה דאין הערוד ממית אלא החטא ממית והוא שליח מן השמים וכמ"ש בנדרים דף מ"א על פסוק למשפטיך עמדו היום וכן יש כמה מעשיות במדרשים ובזהר הקדוש. אמור מעתה הא דאמרינן אל יעמוד אדם במקום סכנה היינו במי שאינו יודע בעצמו אי צדיק גמור הוא בגלגול זה או בגלגולים אחרים. אבל היודע בעצמו שהוא צדיק בדור הזה ובגלגוליו לגבי דידיה אין כאן סכנה וזהו דקדוק לשון חכמים דאמור רבנן אל יעמוד אדם במקום סכנה דקדקו לומר אל יעמוד אדם דהיינו אדם דעלמא כמ"ש מהרש"א באגדתיה פ' גט פשוט במ"ש אין אדם ניצול מהם בכל יום דהיינו אדם פשוט אבל החסידים ניצולין וממנו נקח למאי דקמן דאמרו אל יעמוד במקום סכנה כאמור: ובהכי ניחא הא דאמרינן בתענית דף ך' ע"ב רב הונא הו"ל חמרא בההיא ביתא רעיעא ובעי לפנויי עייליה לרב אדא בר אהבה להתם משכיה בשמעתתא עד דפנייה בתר דנפק נפל ביתא ארגיש רב אדא בר אהבה איקפד סבר לה כי הא דא"ר ינאי לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה וכו' א"ר חנין מאי קראה קטנתי וכו' ואיכא למידק רב הונא היכי עביד הכי אטו לית ליה הא דר' ינאי דאל יעמוד וכו'. אמנם אפשר דודאי גם רב הונא סבר כר' ינאי אך סבר דהיינו דוקא לאדם דעלמא שיש בו חטא אבל רב אדא בר אהבה שאין בו חטא ונקי וצדיק מצי למיקם במקום סכנה. ורב אדא בר אהבה איקפד דסבר כר' ינאי והגם דידע שפיר דרבי ינאי לא אמרה בגברא רבה דכוותיה איהו לא בעי לאחזוקי נפשיה לחסיד ומה גם דאשכחן דיעקב בחיר שבאבות חש לזה. ורב הונא סבר דיעקב אבינו ע"ה לפי רוב הענוה שלא היה מחזיק עצמו לגדול הוא דאמר וכן רב אדא בר אהבה תינח דהוא לא יעשה בעצמו אבל רב הונא דקים ליה בגויה לא חייש. ואחרי כותבי ראיתי למהרש"א שם בתעניות שכתב כדברינו בקיצור ע"ש: אמור מעתה רבי חנינא בן דוסא לצורך להציל נפשות שבקיה לענותנותיה והלך והניח עקבו על פי החור דלדידיה ליכא אין סומכין על הנס ועוד כיוין שאם נגזרה עדיין איזה גזרה על אדם מישראל. שיבא לו היזק מעט ויכפר על בני ישראל כההיא דמיכיהו ן' ימלא וכן היה שיצא ונשכו והי"ל צערא פורתא באותה נשיכה ובזה נתבטלו אותן גזרות שהיה הערוד מזומן להנקם ותכף מת אותו ערוד על דרך שאז"ל על פסוק כהתימך שודד תושד כנלותך לבגוד יבגדו בך וכן הערוד כשנתכפר מי שנגזרה גזרה עליו בנשיכתו לרבי חנינא ן' דוסא תכף מת: נטלו על כתפו, לרמוז דמה שנשכו הוא משום שנטל על כתפו כל עונות אותם שנגזרה גזרה עליהם. א"ל ראו בני שאין הערוד ממית וכו' כלומר ראו עתה התבוננו ממה שאני הלכתי אצלו ועמדתי במקום סכנה תדעו שאין הערוד ממית אלא החטא ואני שידעתי שאין בי חטא הלכתי ולא לשבח עצמו ח"ו אמרה רק להלהיב נפש תלמידיו ביראת ה'. וגם זו לא בפירושא אתמר אלא ברמז. באותה שעה אמרו אוי לו לאדם שפגע בו ערוד דמסתמא נשתלח אליו להזיקו וחטאו ענה בו וזהו החידוש שלמדם רבי חנינא דהחטא ממית וזהו אוי לו לאדם קינה מיבעי ליה דלגרמיה הוא דעבד שפגע בו ערוד על מעלו. ואוי לו לערוד אף אם הולך בשליחות להזיק לאדם ופגע בו ר"ח בן דוסא דמצטער רבי חנינא מעט ונתכפר מי שנשתלח אליו והערוד מת תיכף. ובהכי תנוח דעתנו בכל ההערות הנתנין למעלה ודוק.

מתוך שהיא חכמה. פי' רב נסים גאון ז"ל בתשובות הגאונים כ"י סי' צ"ב לפי שכל החכמות כלן אינם מועילים לאדם אלא להבדיל בין הדברים ובאמת כי זו תכלית התועלת ע"כ קרא ההבדלה חכמה וזהו כלל שצריך פרט והמשכיל יבין עכ"ל:

גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות. אפשר לרמוז על הדעת המכריע בין חו"ב וזהו בין שתי אותיות י"ה הרומזים לחו"ב א"נ אותיות על דרך שאמרו בזהר עלמא דאתי תדיר כמו האותיות ואשר תבאנה לדעת קצת. ואע"ג דקאמר שנאמר כי אל דעות ה' נקט במילתיה שתי אותיות ולא אמר שני שמות לרמוז זה כי כל דבריהם בעומק ורמז לכל אופן וצד. ועוד יש להאריך בזה אין כאן מקומו: והרשב"א ושאר מפרשים כתבו דאל מדת הדין. ואני בער ולא אדע דלפי הזהר הקדוש הוא חסד כמש"ה חסד אל כל היום [אחרי כתבי ראיתי דברי הזהר הקדוש פ' צו דף ל' ע"ב] ולפ"ז יש לרמוז בפ' אשרי משכיל אל דל כלומר אשרי משכיל להמשיך חסד אל על דל שעושה לו צדקה ומטה אליו חסד. אי נמי אפשר משכיל לתקן השכינה אדנ"י והיא ד"ל כמ"ש חכמי המדע וממשיך חסד אל על דל ואז נעשה אדנ"י במיתוק הדינים כי כן אל דל גימט' אדנ"י. והיה שכרו ביום רעה ימלטהו ה':

וכל מי שאין בו דעת אסור לרחם וכו' אפשר דמשו"ה דעת נתנה בין ב' שמות אל ה' כמש"ה אל דעות ה' שם רמז כי אל ה' גימט' ז"ן ומי שיש בו דעת נזון. ואמרו פ' חלק כל מי שיש בו דעת לסוף מתעשר. ואמרו פ"ד דנדרים אמר אביי אין עני אלא בדעת כי אם יש בו דעת נתון בין (ב') שתי שמות אל ה'. גימט' זן. ומי שאין בו דעת הוא חסר כח ז"ן והוא עני ודוק כי קצרתי:

כל אדם שיש בו דעת כאלו נבנה בית המקדש בימיו וכו' אפשר לפרש במשז"ל אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות ונמצא דמי שיש בו דעת כלומר תדיר לא חטא כלל וכשיש בו דעת מוכרח שהוא עניו דמכיר בדעתו [גודל חיובו לעבוד ה' וכל קבל דנא מכיר קצורו והוא היודע] אדם להבל מה טיבו מראשו לסופו והעניו כאלו הקריב כל הקרבנות כמשז"ל וא"כ שפיר הוי מי שיש בו דעת כאלו נבנה בה"מ בימיו כי מהדעת אם זכה שיש בו דמורה לשון זה בקביעות מינה דהוא עניו ולא חטא וכאלו נבנה בה"מ וכו':

אלא מעתה גדולה נקמה וכו' יש מי שדקדק דהו"ל לש"ס להקשות תיכף על מימרא ראשונה ותירץ דעד דמייתי לכלהו מימרי דר' אלעזר עכ"ד ויראה כשנדקדק עוד דבמילתא גדולה היא זה פשוט ודקארי לה מאי קארי לה. ואפשר דהמקשן לא קשיא ליה על מימרות ר' אלעזר הקודמות דידע דאיכא לשנויי דלמילתא גדולה הויא אך השתא דקאמר ר' אלעזר כל אדם שיש בו דעת כאלו נבנה בה"מ דעה ניתנה בין שתי אותיות ומקדש ניתן בין שתי אותיות על זה הקשה דמשמע דליכא בין שתי אותיות אלא מקדש ולז"א דכיון דדעת ומקדש תרויהו איתנהו בין שתי אותיות כל מי שיש בו דעת כאלו נבנה בית המקדש והרי נקמה ונדרוש הכי ואי דרשת גבי נקמה א"כ בטלה דרשת כאלו נבנה בה"מ דאי לא הוה בין שתי אותיות אלא דעת ומקדש ניחא. אבל השתא דאיכא נקמה נמי מאי חזית דדרשת כאלו נבנה בה"מ. ומשני למילתא גדולה כלומר דמקדש מסויים לטובה ואף דבנקמה איתא אינה משלנו ופוק חזי גבי הופיע דהוא לשון אחד ומשתמש לשני ענינים ודוק הטב:

והם אמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס פירוש דכיון דקבילו על הכוס לא מצו לאפקועי וגם כבר חזרו וקבעוה בתפלה:

ואמרי לה ר' שמעון ן' יעקב דמן צור את ר' יוחנן ואנא שמעית. בפ"ק דכתובות דף ז' ע"א איתא שאל ר' ישמעאל בן יעקב דמן צור את ר' יוחנן בציידן ואנא שמעי: