פתח עינים על ביצה טו:

משנה י"ט שחל להיות ע"ש וכו'. אבל מבשל הוא לי"ט וכו'. יש להרגיש דכיון דאסור לכוין להרבות בתבשיל שיותיר אלא מיירי דהוא כיוין לי"ט דוקא אלא שהותיר מאי קמ"ל ומאי ס"ד דאם הוא כיוין לי"ט דוקא והותיר שלא יאכלנו בשבת הא פשיטא דיאכלנו בשבת. ואין לומר דלדיוקא אצטריך דדוקא בלא הערמה דאינו מפורש במשנה שכיוין לי"ט דוקא בלא הערמה דתדוק הא בהערמה אסור. ואפשר לומר דבאומרו אבל מבשל לי"ט משמע בלא הערמה דאי לא הול"ל אבל מבשל הוא ואם הותיר הותיר לשבת ומדקתני לי"ט נשמע לי"ט בלא הערמה. א"נ אפשר לומר לרב אשי דאמר דטעמא כדי שיאמרו אין אופין מי"ט לשבת ק"ו מי"ט לחול הכי קאמר יום טוב שחל להיות ע"ש לא יבשל בתחילה מי"ט לשבת ולא תסבור שהטעם כדי שיברור מנה לשבת דכתיב זכור את יום השבת זכרהו מאחר שבא להשכיחו לא היא דהרי אנכי מצוך דדוקא מבשל לי"ט בלי הערמה ואם הותיר וכו' ואם היה כדי לברור מנה לשבת למה לא יבשל בכונה לשבת וי"ט אלא הטעם שיבינו דאין אופין מי"ט לחול ולכבוד י"ט נגעו בה ולא לכבוד שבת. ולרבא דאמר כדי שיברור וכו' תריץ הכי לא יבשל מי"ט כדי שיברור ולא תסבור דסגי אם מכוין לשניהם דזה אסור כדי שלא יפשע ויברור מנה יפה לשבת ודוקא אם מבשל לי"ט לחוד אז אם הותיר וכו' מפני שצריך לברור מנה יפה לשבת ודוק:

ושוין בדג וביצה שעליו [עמ"ש אני בעניי בקונטריס זה לקמן במסכת תעניות על דף ל' בס"ד]. אין להקשות טעמא דב"ש אתא לאשמועינן חדא דכתבו התוס' בכמה דוכתי דזמנין דמשכחת דמפרש ומברר סברת ב"ש. ותו דהכא נשמע קצת לבית הלל דמקלינן בעירוב דאפי' ב"ש מחשיב דג וביצה לשני תבשילין:

בדג וביצה שעליו שהן שני תבשילין. אע"ג דזה היה מנהגם לטוח הדג בביצה תדיר מועיל לב' תבשילין וכדמשמע מפירש"י ונראה לי ההדיוט פשוט דאינו יוצא י"ח בפורים לשתי מנות בדג וביצה שעליו ודלא כהרב עדות ביעקב סי' צ"ב שנסתפק ע"ש:

גמרא. מה"מ אמר שמואל וכו' מכאן השיג הגאון מהר"א מזרחי על הרב הליכות עולם שכתב שכל מה"מ בדבר שיש לו עיקר מן התורה דהרי הכא ע"ת דרבנן ופירש"י היכא אסמכוה רבנן כמ"ש בשמו הרב גופי הלכות דף צ"ד ע"ב עש"ב:

מכאן סמכו חכמים לערובי תבשילין מן התורה. מהכא מוכח כמ"ש התוס' בסוטה דף ז"ך ע"א שכתבו דאפי' רשב"ג דאמר כתובת אשה מדאוריתא לאו ממש מדאוריתא אלא אית ליה סמך מן התורה כדאמרינן מכאן סמכו חכמים לכתובת אשה מדאוריתא עכ"ל וכ"כ הרמב"ן בחי' כתובות בשילהי המסכתא דאפי' לרשב"ג לאו דאוריתא דהא סמכו קתני ועמ"ש עוד הרמב"ן שם:

ת"ר מעשה בר' אליעזר שהיה יושב ודורש כל היום כלו וכו' הא דקאמר כל היום כלו הוא לישנא בעלמא לאלומי מילתא ולשופרא דלישנא והכי אמרינן פ"ק דשבת שהיה דן כל היום כלו ופסחים דף ס"ו שהיה דורש כל היום כלו וכיוצא איכא בכמה דוכתי והכי אמרינן כמה זימני כל התורה כלה וכיוצא. והוא לישנא דקרא דכתיב הכי כמה זימני כמה דכתיב בישעיה סי' י"ד כל מלכי גוים כלם וירמיה סי' ל' וכל צריך כלם וכהנה רבים: והרב ט"ז סי' ש"פ וסי' קפ"ב פירש הא דאמרו מלוך על כל העולם כלו דאי לאו כלו הו"א רובו ככלו ע"ש והא דידן קשיא לדבריו דקתני שהיה יושב ודורש כל היום כלו ובסמוך אמרו בשעת פטירתן א"ל לכו אכלו משמנים וכתבו התוס' שמנהגם לאכול אחר סיום הדרשא ומשום שמחת י"ט א"ל לכו אכלו משמנים אלמא בסוף היום היה שהות לעשות סעודה בריוח וא"כ כל היום כלו אין רוצה לומר כלו ממש אלא רובו ככלו: הן אמת דמהרש"א באגדתיה פירש דמ"ש ר"א לכו אכלו משמנים היינו בסעודת ליל שניה של ראש השנה ע"ש ולדבריו דייק מ"ש דורש כל היום כלו כפירוש הט"ז אבל פשטא דלישנא משמע כדברי התוספות ועמ"ש בספר הקטן מחזיק ברכה בא"ח סי' קפ"ב בס"ד:

הללו בעלי מארה אין להם כלום לא קיימו שמחת י"ט שאחרו הרבה מלאכול ולא מצות בית המדרש שכבר יצאו לקוטי ר"ב בשם ר"ח:

עד מתי הם יושבים בקונט' ל"ג ליה ומיהו יש לישב עד מתי הם יושבים דלבם נוטה אחר אכילה ואינם מבינים הדרשא ובחנם יושבים כאן וטוב להם לעשות שמחת י"ט. שם בשם תוס' כ"י. וקרוב לזה כתב בשיטה מקובצת משם הריטב"א:

נתן עיניו בתלמידים וכו' פרש"י התחילו פניהם משתנות כסבורין שכועס על כת ששית שאחרו לצאת וכ"ש עלינו וכתב מהרש"א דפירושו דחוק דמי היה מוחה בידו מלסיים הדרשא ואז לא היו מאחרין ושמעתי אומרים במ"ש פ"ב דסוכה דר' אליעזר לא היה ממעמידי בית המדרש מעולם וזאת היתה לתלמידים הנשארים שסברו שעליהם היה אומר שכבר היו יודעים דרכו שמעולם לא היה ממעמידי בה"מ ואם היה מסיים הדרשא היה כאומר להם שילכו והו"ל מעמידי בית המדרש והיה ממתין שיצאו מעצמן זה היה דעת התלמידים ונשתנו פניהם וא"ל לא לכם אני אומר וכו' עד כאן שמעתי: ואפשר לדקדק כפי דרך זה לשון לא לכם אני אומר אלא לאלו. ועוד נדקדק דבכל הכתות קאמר יצאת כת ראשונה אמר וכו' וכן בשאר כתות. אבל בכת ששית אמר התחילו כת ששית לצאת אמר וכו' אלמא שינה בכת ששית דבתחילת יציאתם אמר הללו וכו' ולא המתין שתצא כל הכת לומר אחריה כי הנך קמייתא. ואפשר דר' אליעזר נתחכם שיבינו דעוצם כונתו שלא יצאו ולא שכונתו שיצאו בלי סיום הדרשא שלא יהיה ממעמידי בה"מ ומשו"ה כשהתחילו כת ששית לצאת אמר הללו בעלי מארה משא"כ בשאר כתות דאחר צאת כל כת מהם היה אומר לתלמידים כנגד היוצאים הללו בעלי וכו' אבל בכת ששית עשה שינוי לומר בתחילת יציאתם להורות שכונתו שלא יצאו והיינו דקאמר לא לכם אני אומר אלא לאלו שיוצאין כלומר היה לכם להבין שלא אמרתי הללו בעלי מארה לכם כלומר אחרי צאת הכת הזו כמו בכתות אחרות שהייתי אומר לכם אחר שיצאו הללו בעלי וכו' אלא דקדקתי ואמרתי לאלו שיוצאין בעוד שהם יוצאים לגלות דעתי שאיני רוצה שיצאו:

אמר מר שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה והא שמחת י"ט מצוה היא וכו' כלומר דשמחת י"ט היא מצוה והדרשא ת"ת ופוסקין ת"ת לקיים מצוה ולא דמי להא דאמרינן אם היה עוסק במצוה פטור מן המצוה דההיא בששתיהן מצות אבל אם עוסק בת"ת פוסק לעשות מצוה כמתבאר מדברי הראב"ד והר"ן בחידושיהם פ"ק דמ"ק. ובשלמא לר' אליעזר עצמו ל"ק דהוא היה מלמד לאחרים הו"ל כעשה דרבים דאלים כי יבא אליו העם לדרוש ואתי עשה דרבים ודחי עשה דשמחת י"ט אבל לאלו היוצאים ליכא למימר הכי. אלא דעדיין ק"ק דהאיכא שהות לקיים שמחת י"ט וכמו שבשע' פטירתן א"ל אכלו משמנים וכדמוכח מדברי התוס' כמש"ל ומאי פריך וי"ל דאע"ג דאיכא שהות אינהו הוו מצערי שלא לאכול ולאחר יותר מדאי כמו צער בנפשם ומבטלי שמחת י"ט. אבל עדיין צריך להבין דאי הכי מאי משני דר"א לטעמיה דאמר או יושב ושונה וכו' הרי הא ודאי בדלית ליה צערא אבל בדאיכא צערא דגופא נראה דגם ר"א מודה שיאכל והיינו דקאמר או יושב ושונה בדמצי למיקם אנפשיה ולית ליה צערא או אוכל ושותה בדאית ליה צערא. והגם דמוכח דגם כי לית ליה צערא מצי לאכול ולשתות והרשות בידו מ"מ בדאית ליה צערא נראה דאסור בי"ט. ואפשר דהיינו דקאמר הללו בעלי מארה שהם הולכים אחר בטנם תמיד והורגלו באכילה ולכן יש להם שבר רעבון ופירש לתלמידים שהיה אומר לאלו שמניחין חיי עולם וכו' משום דנשתלח מארה במעיהם ויש להם צער והורגלו בכך ומניחין חיי עולם וכו' ואחר זמן רב הקרה ה' לפני לקוטי ר"ב כ"י ואעתיק דברי הריטב"א שהביא בסמוך בס"ד:

ר' אליעזר אומר אין לו לאדם בי"ט וכו' בשלטי הגבורים הביא משם ריא"ז דפסק כר' אליעזר ותמה עליו דאין הלכה כר' אליעזר וישבתי דעתו בס' דברים אחדים דרוש י"א עיין שם באורך בס"ד:

או אוכל ושותה או יושב ושונה כלומר איזו שירצה וא"ת א"כ מה היה מחרף ומגדף אותם אחר שברשותם לאכול או לשנות וי"ל מפני שכבר התחילו בדרשא הי"ל להתעכב עד שישלימנה ומשו"ה קאמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. לקוטי ר"ב בשם הריטב"א . ואפשר דמשו"ה קרי לכת הששית בעלי מארה דנראה שחולקים עליו וגילו דאין הדבר כמו שסבר או כלו לה' או כלו לכם אלא האמת כר' יהושע דאמר חלקהו ולזה אמר הללו בעלי מארה דבאו אצלי להכעיס ולעשות הפך סברתי וגילו דסברי דהאמת הוא חלקהו:

בשעת פטירתן א"ל אכלו משמנים אע"ג דס"ל לר"א או כלו לה' או כלו לכם וכאן התחילו בכלו לה' מ"מ מודה ר"א שאין רשאין להתענות לקוטי ר"ב בשם תוס' כ"י והאי דקאמר כלו לה' היינו רובו ככלו וכמש"ל ויגיד עליו רעו כלו לכם דעל כרחין רובו קאמר דהא צריך להתפלל שחרית וקריאת ס"ת ומוסף ומנחה וה"נ כלו לה' רובו קאמר:

מאי לאין נכון לו למי שלא הניח עירובי תבשילין. יש מי שפירש דלא קאי אקרא דערובי תבשילין תקנתא דרבנן. אלא קאי אדברי ר' אליעזר שאמר פסוק זה אך מדברי הרא"ש בפסקיו שילהי ר"ה משמע דהבין דהש"ס קאי אקרא:

לוו עלי וכו' כתבו התוס' והא דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ה"מ כשאין לו לפרוע עכ"ל כונתם כגון שאין לו במה להשתכר רק הוא ניזון בצמצום מדבר מועט שבא לו מירושה ואינו עוסק כלל בשום ריוח ובכי האי גוונא לא אמר לוו עלי כיון דדרך טבע אי אפשר להרויח שוב ראיתי בהגהות אשרי משם התוס' דמוסיף דברים וכן הביא בעין יעקב ע"ש. ואפשר לומר על דרך זה יותר בפשיטות דההיא דעשה שבתך חול איירי בשאינו מוצא מי שילוה לו כי עני הוא ולא יאמינוהו להלוות לו: ואפשר לומר בפשטיה דקרא כי חדות ה' וכו' במה שחקרו דיעקב ועשו חלקו העולמות ועה"ז נטל עשו וא"כ כל היתר על כדי חיותנו הוא גזל מעשו וניחא להו דאלמלא התורה היה העולם חוזר לתהו ובהו וזכו בו ישראל כדין המציל מזוטו של ים וכו' וז"ש אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות ולא תחושו שזהו גזל מעשו כי העה"ז שלו כי חדות ה' היא התורה כמ"ש התוס' לקמן ד"ה כל מזונותיו מעוזכם שע"י התורה הכל שלכם כאמור: