פתח עינים על ביצה טז.

כל מזונותיו של אדם קצובים וכו' חוץ משבתות וי"ט וכו' לת"ת וכו' רבינו האר"י זצ"ל נתן סימן כי מועד (ב') [ג'] אותיות אחרונות מספרם כפל האות ראשונה והרב מהר"י צמח כתב דגם לימוד ג' אותיות אחרונות כפל האות ראשונה וק"ל:

איזהו חג שהחדש מתכסה בו התוס' הביאו פי' רבינו משולם ומה שהקשה לו ר"ת ומה שהשיב רבינו משולם ובספרי הקטן מחב"ר סי' תקצ"א הבאתי תשו' ר"ת עליו מס' הישר כ"י וראיתי בליקוטי ר"ב כ"י שכתב משם הריטב"א שהנכון איזהו חג שהחדש מתכסה כלומר דאינו נזכר ר"ח דקים ליה בדרבה שהוא ר"ה ואין אדם מזכיר ר"ח מפני חשיבות ר"ה וכ"כ הר"ן בחידושיו משם יש מפרשים:

מהכא הטריפני לחם חקי פי' והא דכתיב ואכלו חקם אינו לשון מזון אלא חק ומתנה כמו חקך וחק בניך. לקוטי ר"ב בשם תוס' כ"י:

תניא אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו חיה אוכל לכבוד שבת וכו' רש"י ז"ל בפי' החומש פ' יתרו כתב על פ' זכור את יום השבת תנו לב לזכור תמיד את יום השבת שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת והרמב"ן כתב שזו דברי ב"ש ואינה הלכה והרא"ם השיגו דהם שני בריתות בחפצים ובמאכלים ובחפצים הלכה כשמאי והרמב"ן גופיה כתב והלל עצמו מודה במדרשו של שמאי אבל היתה בו מדה אחרת במאכלים וכו' משמע שיש לחלק בין החפצים למאכלים ותהיה בזה הלכה כשמאי וכו' ע"ש באורך ואני בעוניי אומר דאין כונת הרמב"ן כמו שהבין הרא"ם ואיך ס"ד דהרמב"ן מחלק בין החפצים למאכלים דא"כ איך קאמר והלל עצמו מודה במדרשו של שמאי והלא בבריתא על מה שהיה עושה שמאי שהיה אומר חפץ זה לשבת מסיים אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו שהיה אומר כל מעשיך לש"ש ומשמע דהלל פליג גם אחפצים וכמ"ש הרא"ם עצמו דבחפצים הלכה כשמאי. אבל הדבר ברור דכונת הרמב"ן דבפירוש זכור את יום השבת דשמאי מפרש שישתדל לזכור השבת בדבריו כגון למנות הימים יום א' בשבת וכיוצא במדרש זה מודה הלל. אבל במאכלים וה"ה בחפצים ליחד מחד בשבת לשבת בהא פליג דדחיקא ליה להרמב"ן לחלק בין חפצים למאכלים דבאמת הוא דוחק וכמ"ש בשו"ת יד אליהו סי' מ"ב. ועוד תראה דהרמב"ן הביא הנסחא ברש"י ובמכילתא חלק יפה ובבריתא אחרת חפץ ע"ש ודוק: וראיתי בשבלי הלקט כ"י ריש ערוגת שבת שבלת נ"ה שהביא דברי ב"ש לבד וז"ל אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת וכן היה שמאי אומר מחד בשביך לשבתיך עכ"ל הרי שהרב שבלי הלקט לא הזכיר דברי בית הלל כלל רק דברי ב"ש. וראיתי להרב ב"ח סוף סי' רמ"ב שכתב משם א"ז דמודה הלל דמדת שמאי עדיפא וכן משמע במעשה דההוא קצב פ' כל כתבי דאמר וכל בהמה נאה שמצאתי אמרתי זו לכבוד שבת עכ"ל וזוהי שיטת רש"י והרב שבלי הלקט כא"ז ולהכי מייתי דברי ב"ש והרב אליה רבה שם מייתי דבס' תניא מייתי דברי ב"ש לחוד ע"ש והיינו כמ"ש הרב שבלי הלקט: ויש מי שכתב דדבר זה אינו דין ולא שייך בזה הלכה והראיה דלא מנו זה בג' דברים שנחלקו שמאי והלל והול"ל ד' עכ"ד ואי מהא לא איריא דבדבר זה לא נחלקו רק כל א' היה נוהג בביתו כדעתו ולא מני אלא דבר שנחלקו בדרך ויכוח פה אל פה. ובהא ניחא דהש"ס לקמן מייתי פלוגת' דב"ש וב"ה בהא והא נחלקו הלל ושמאי עצמם ואמאי אצטריכו תו לאפלוגי ב"ש וב"ה. אלא משום דשמאי והלל לא נחלקו רק כל אחד היה נוהג כדעתו בביתו ולא דברו בזה בדרך מחלקת להכי בתר הכי ב"ש וב"ה עמדו על מנהגיהם ונתוכחו ונחלקו כדרך כל המחלוקות: וכמתלמד ממ"ש הרב יד אליהו זלה"ה בתשובה סי' מ"ב בפירוש הך פלוגתא דב"ש וב"ה ע"ש באורך. אפשר לומר בסגנון זה לדעת הרמב"ן דסבר דהלכה כב"ה כי הרב הנז' מפרש לדעת רש"י דנקט כשמאי והאריך לצדד בזה אמנם אנו בעניותנו נחפור בא"ר אחרת במונח דפליגי והלכה כב"ה וכדעת הרמב"ן והענין הוא דהנה נשאל הרדב"ז ח"א סי' י"ג במי שנתן לו רשות שר בית הסהר אשר הוא אסור שם לצאת יום א' בשנה איזה יום יבחרהו יום כיפור או פורים וכיוצא והשיב דיום ראשון הבא לפניו יצא להתפלל בצבור דאין מעבירין על המצות ומהר"ר צבי אשכנזי בתשובותיו סי' ק"ו פקפק עליו מההיא דפ' התכלת (מנחות דף מ"ט) דמוכח דלא אמרו אין מעבירין על המצות אלא בששתיהן שוות לא בדחד מיניהו עדיף ואמרו על בית הלל דבכל יום היה אוכל לגמול חסד עם האכסנאי היא הנפש ולש"ש ונמצא דבכל יום עושה מצוה באכילתו ולכך היה או' ברוך ה' יום יום והמזדמן לפניו דבר יום ביומו היה אוכל בו ביום דכיון דבכל יום איכא מצוה אין מעבירין על המצות וכדעת הרדב"ז דאף דשבת לפניו כיון דביום ההוא מצוה איכא אף דענג שבת מצוה חמורה אין מעבירין על המצות. ושמאי סבר כאשר פקפק מהר"ץ דאין מעבירין היינו בששתיהן שות לא בחד מיניהו עדיף ולכך היה אומר זו לשב' כי מצות שבת גדולה מאד מאכילת כל יום והלכה כבית הלל וכמאי דמסיק מהר"ץ שם מההיא דמ"ק עש"ב.

אי הכי לא לענשו גוים עלה. מהרש"א באגדתיה הקשה דהא אמרינן גוי ששבת חייב מיתה לכן פירש לא לענשו אם שבתו. והרב עיון יעקב כתב דמקשים מדאמרינן דאפילו שבת בשני בשבת חייב מיתה ותירצו דה"א דיום ולילה לא ישבותו לישראל נאמרה ולא לבני נח כיון דלא נשנית בסיני ולא יענשו גוים אם שמרו שבת דכיון דלא ידעי דישראל נצטוו על השבת סברי דיום ולילה לא ישבותו לישראל נאמרה ולא להם והוא ז"ל כתב דקושית מהרש"א לק"מ שהכונה דגוים יש להם תירוץ שלא קבלו התורה כיון דיום ולילה לא ישבותו ואין להם מנוחה ולא ליענשו על התורה דישראל יש להם שבת לעסוק בתורה והאריך בזה כי השב"ח השבי"ח דזהו האמת עש"ב: ומאי דמשנו ליתוביה דעתיה דמהרש"א בההי' דלישראל נאמרה דחיק טובא בדברי מהרש"א ותו דהגוים מנא ידעי האי כללא דכשלא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ. ותו אשתמטיתינהו דברי מהרש"א בחידושי הלכות דשם ביאר שיחותיו וז"ל פירוש כיון דלא ידעי גוים דאיכא מצוה בשמירת שבת א"כ כותי ששבת לא לענוש ובפ' ד"מ אמרינן כותי ששבת ח"מ והיינו לשם מצות שבת כמ"ש הרמב"ם פ"י דמלכים עכ"ל הנה דעת הרב מבואר דמ"ש גוי ששבת אפי' בשני ח"מ היינו לשם מצות שבת וכן ראיתי להרב פני יהושע שפירש דברי מהרש"א וכתב דתיקן שיטתו ע"פ הרמב"ם ע"ש: איברא דיש להרהר על זה דאין כן כונת הרמב"ם וז"ל הרמב"ם וכן גוי ששבת אפילו ביום מימות החול אם עשאו לעצמו כמו שבת חייב עכ"ל והדבר ברור דכונתו שעשאו לשם מנוחה ואין הכונה שעשאו לשם מצות שבת. והרי ר"ל יליף לה מיום ולילה לא ישבותו וע"ז אמר רבינא אפי' בשני בשבת. וכן מרן בכ"מ על דברי הרמב"ם הביא פירש"י דכתב מנוחה בעלמא אסר להו שלא יבטלו ממלאכה אפי' יום שאינו בר שביתה אלמא מרן ס"ל דהרמב"ם סבר כרש"י וכוליה טעמא משום יום ולילה לא ישבותו ואין זה תלוי אם יש מצות שבת או לא וא"כ לשיטת מהרש"א לא פריך הש"ס מידי דלא לענשו גוים אם שבתו ךלא תלי הא דגוי ששבת ח"מ במצות שבת אלא ביום ולילה לא ישבותו: ומאי דפירש הרב עיון יעקב דהכונה לא לענשו על התורה כיון דאין להם יום מנוחה וכו' וקלסיה. אשתמיטיתיה שכן כתב מהרש"ל בחכמת שלמה ומהרש"א בחידושי הלכות כתב דפירושו דחוק ע"ש והאמת אתו שהוא דוחק מצד הלשון דקאמר לא לענשו גוים עלה דמשמע דקאי אשבת. וגם מצד הענין עצמו: והעיקר כפירוש רש"י דהקב"ה מענישן אתורה ואמצות שלא קבלו ובכלל מענישן על שבת ואין זה ענין לגוי ששבת בגיותו בלי קבלת תורה ומצות שאז ודאי ח"מ אבל אם היו מקבלים התורה היו שובתים נמי ונענשים גם על השבת וע"ז מקשו א"ה לא לענשו גוים. וכ"כ הרב פני יהושע וכבר קדמו הרב יפ"ת שמות פ' כ"ה סי' ט"ו:

איכא דאמרי וכו' אין מערבין בדייסא וכו' ק"ק להך לישנא למה ליה לאביי תרי מימרי לימא ל"ש אלא תבשיל אבל דייסא לא והא תו למה לי ואפשר דהוה ס"ד דפת עדיף דמהני לאפות עליו כדאמר בסמוך אין אופין אלא על האפוי להכי הוצרך לומר אבל פת לא וכדי דלא נטעה דטעמא משום דרגיל אמר אין מערבין בדייסא: