פירוש מהרז״ו על איכה רבה, פתיחתא לג

תמן תנינן. משנה בסוף תענית:

שבו בטל הושע בן אלה. צ"ע מנין לו שזה היה בחמשה עשר באב:

שהותרו שבטים לבא זה בזה. שע"כ קבעו יום זה לנשואי נשים:

שהותר שבט בנימין. מטעם הנ"ל:

גוי וקהל גוים. גוי זה בנימין וקהל גוים זה מנשה ואפרים:

אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. וכתב שם ונתתיך לקהל עמים ולא כתיב גוי וקהל עמים לדרוש על בנימין ובהקדמתי השניה להמדרש כתבתי בזה באריכות יעקב דרש וכו':

כל ערב ט"ב. וזהו יום לשנה יום לשנה בכל שנה יום אחד מיוחד שתשאו בו עונותיכם:

ובשנת הארבעים האחרון. משמע שבל"ז שנה מתו כל השש מאות אלף ושלשת אלפים כי הרבה נהרגו בעגל והרבה מאד אחר חטא מרגלים בענין ויעפילו שכתוב ויכום ויכתום עד החרמה וכן בענין אספסוף מתו הרבה מאד מלבד הרבה שמתו מיתה טבעית וכמ"ש וגם יד ה' היתה בם להומם בקרב המחנה עד תומם ואין תימה שכלו בל"ז שנה אלא שלא ידעו החשבון ע"כ נסו עצמם בשנת הארבעים אם עדיין נשאר מהם מאותם שנגזר עליהם:

טעינו בחשבון. בקביעות ראש חודש:

ועשאוהו יו"ט. בט"ו באב אבל עיקרו הוא ט' באב כנ"ל שבו חטאו ועליו נגזר ליום הגזרה וכשבטלה הגזרה ביום ט' באב לא נודע להם עד ט"ו באב ועשו היו"ט של ט' באב ביום ט"ו וכשנהפך לאבל חזרה הגזרה למקומה היינו ביום ט"ב: