פירוש מהרז״ו על בראשית רבה לד:יב

בזכות הקרבנות. עי' מ"ש לעיל פר' זו סימן ו' עד שנשבע ותבין כאן:

מורא וחתית חזרו. פי' כשנברא האדם ברך אותו ברדי' כמ"ש וירדו בדגת הים וגו' ורדו בדגת הים ורדי' הוא ממשלה טבעית משתמש בהם כאדון בעבד וכולל ג"כ מורא וחתית. והרדיה יותר ממורא וחתית. וקודם שנחתם גז"ד ונענשו היה להם רדי' וממשלה טבעית על כל הברואים וכמ"ש לעיל פר' כ"ח סימן ו' שהיו אומרים לעוף זיל אשתמן ואזיל ומשתמן ואתי ואחר העונש ניטל מהם הרדיה והחתית ונעשו חולין למזיקים כמ"ש לעיל פר' כ"ג סימן ו'. וכשהקריב נח קרבנות חזרו מורא וחתית אך לא עיקר הרדיה עד שבא שלמה וחזר לו גם הרדיה על כל חיה ועוף ומזיקין על כן כתיב אצלו כי הוא רודה בכל עבר הנהר:

תינוק בן יומו. שבת קנ"א:

דוד מלך ישראל מת. עי' שבת דף למ"ד כל המעשה שם:

אבל עוג וכו' שלא ינקרו את עיניו. ובגמ' הגי' ומן העכברים שנאמר ומוראכם וחתכם כל זמן שאדם חי מוראו מוטלת על הבריות וכו'. ומ"ש פעם ב' שלא ינקרו את עיניו. אפשר שמקום העינים שהוא רך משאר המקומות יש לחוש יותר: