פירוש מהרז״ו על במדבר רבה ט:מח

הכהן זה משה. כמ"ש בסי' הקודם עי' ויק"ר פר' י"א סי' ב'.

פוקד עון אבות. שמות כ' בדיבור ב' ובעגל כתוב וביום פקדי ופקדתי היינו לדורות.

לפי שטעו ישראל. בעגל קודם שנתן הלוחות כמ"ש שמ"ר פר' מ"א ריש סי' ה' דעת ר' לוי עי' מש"ש שדורש סמוכין שאחר מעשה העגל כתוב ויתן אל משה שני לוחות אבנים:

לפי שהיה ספר. כמ"ש שי"ר פסוק ידיו גלילי זהב דף ל' נגללים היו כספר וזהו כספר שנגלל:

ובאותו מהית הכתב. על שגרמו מחית הכתב נענשו במים דומה למחית הכתב לתוך המים:

ועושה חסר לאלפים. בפסוק פוקד עון אבות הנ"ל בדבור שני:

ממה שכתוב בלוחות. וזהו וקמץ מן המנחה את אזכרתה שעל שכתב בלוחות שנקראו מנחה כנ"ל ועושה חסד לאלפים לאוהבי אמר זכור לעבדיך וגו' אשר נשבעת להם בך שזהו האהבה היותר גדולה:

אחר שנתחלה עליהם. עי' מ"כ ויתכן שפי' מלשון חולי פי' אחר שהיה חולה עליהם כמ"ש שמ"ר פר' מ"ג ריש סי' ג' ר' יהודה אומר חלה משה כשעשו אותו מעשה ודורש מ"ש את אזכרתה והקטיר המזבחה שמשה מסר עצמו למיתה כמ"ש ואם אין מחני נא מספרך וכמ"ש שמ"ר פר' מ"ו סוף סי' א' שע"כ זכה ויפן משה שפנה חטא שלהם וזהו שהעביר פנים של זעם הם מלאכי חבלה שעמדו עליו כמ"ש שמ"ר פר' מ"ד סי' ח' ע"ש ושם ותבין כאן:

ג' מיתות. כנ"ל סי' מ"ז חרב השקאת מים ומגפה:

בידיה טוו. זהו כל חכמתה:

ר' אבא בר כהנא. בירושלמי שם הגירסא ר' ברכי' ר"א ב"ר כהנא וזה ידוע כשמזכיר הרבה אמוראים יחד אומר בלא וי"ו. ופירושו שהאמוראים אמרו מה שהשיב ר"א לתלמידיו:

בבית דין. היינו בחרב ע"י הלוים:

ולא בהתראה. שאין ב"ד יכולים לדון אלא בהתראה וגם אין דינם מסור לשמים שהרי נודע לבני אדם על כן נבדקו כסוטות אך מי שעשה גם בלא עדים היה דינו מסור לשמים ומתו במגפה:

והשאר פלטו. שהחוטאים נענשו וכל ישראל נמלטו:

אלו היו הכשרים. שהיו בכלל וע"י שתיית המים נודע שלא חטאו ולא נטמאו. ומ"ש וטהורה היא פי' שהיה מעולם טהורה שלא נחשדו הם הלוים שהם לא שתו:

וזרעתיה לי בארץ. וס"ד ואמרתי ללא עמי עמי אתה היינו בעגל שתחלה אמר כי שחת עמך ואח"כ אמר וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו וכמ"ש לעיל פר' ב' בסימן י"ב והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם ע"ש בהדיא שמדבר בענין העגל כנ"ל וכן בפסוק זה וזרעתיה לי בארץ פי' שהזרע של דור זה שאמרתי להם תחלה לא עמי ואח"כ עמי אתה יהיה זרעם בארץ שהיה סוף דור זה להכשל בחטא מרגלים שאז נגזר עליהם שימותו במדבר וזרעם נכנסו לארץ ישראל:

וכל הארץ הזאת. בתפלת משה בפסוק זכור לעבדיך כנ"ל. לך עלה מזה אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם וגו' לאמר לזרעך אתננה: