פירוש מהרז״ו על במדבר רבה ט:יב

הה"ד ומוצא. תנחומא כאן סי' ב' ופי' ד"א ועבר עליו רוח קנאה. ולשון הפסוק ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה טוב לפלי האלהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה ודורש לקמן ועי' לעיל סימן ד':

שהוא טועה אחריה. וכתיב משלי ו' נואף אשה חסר לב משחית נפשו הוא יעשנה נגע וקלון ימצא וגו' כי קנאה חמת גבר:

כי לא לה' המה. שכפרו בו על שאיש אל אשת רעהו יצהלו וכתוב מיד אחריו כחשו בה' ויאמרו לא הוא ועי' כל זה לעיל סימן ז' באריכות:

ב' פעמים אמר בסוטה. הא' ועבר עליו רוח קנאה והב' או עבר עליו רוח קנאה בפסוק י"ד ודורש מדה י' וצ"ע שבפסוק למ"ד כתוב עוד הפעם תעבור עליו רוח קנאה:

מנחת קנאות. לקמן סימן כ"ב:

ועובר בשוק ומקלל. שהוא ממזר וחייב הבועל מיתה על ביאתו עכ"ז מוזהר הממזר על הכאתו וקללתו וחייב עליו מיתה וכמבואר לעיל סי' ז':

או יהרוג וכו'. בסי' הקודם:

מים גנובים ימתקו. משלי ט' י"ז וכתוב שם בפסוק י"ג אשת כסילות הומיה פתיות:

וחומד אשתו. ועובר ג"כ על לא תחמוד אשת רעך:

כיצד עובר על זכור. זה צ"ע שהרי באופן שעובר על לא תרצח עובר גם על זכור שנכנס על מנת לרצח אם יהרוג או יעשה חבורה ויחלל השבת ובהכרח שהכוונה שאף בחול גורם שיעבור על זכור כמו שאר כל הדברות:

מצודים. שני מצודים וכן חרמים:

צדה במים. אם רואה אותה במים כשעומדת על הכביסה או שעובר אחריה אם אינו מעצים עיניו נלכד וביבשה לוכדת בפניה ודו"ק:

לבה שהיא תובעת בלבה. פי' שזה שהיא מצודים וחרמים היא רק בעבור שתובעת בלבה וגורם לה פריצות ורמיזות אף שאין בכחה לתבוע בפה וזהו מ"ש אסורים ידיה על הכח והיכולת וידי תאותה:

לא היתה מונחת. כמ"ש משלי ל' לעלוקה שתי בנות הב הב שאול ועוצר רחם:

תני בשם ר' מאיר. גיטין דף צ' בסיום המסכתא ושם ג' אופנים ירושלמי סוטה פרק א' הלכה ו':

והוא נוטלו ושופכו. והנמשל מובן שרואה אשתו מדברת עם קרוביה ומוחה בידה שמשנאתו אותה מחפש לה עלילות דברים:

כמות שהוא. עי' מ"כ אף שאין לו טעם מספיק לשפכו על כל זה נמאס הכוס בעיניו על ששכן עליו הזבוב ובנמשל שאשתו נמאסת בעיניו אם מדברים עמה אחרים:

הרי הוא מגרשה. כמ"ש ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה:

אשר לקחה לו לאשה. שזה מיותר שכבר כתוב והלכה והיתה לאיש אחר ע"כ דורש שזה הוא נתינת טעם למה ימות האיש האחרון כי לקחה לו לאשה ולא גרשה:

קולנית. פי' מריבה עם בעלה כשמדבר בעלה עמה על עסקי עונה כתובות דף ע"ב רש"י שם:

רגלה רמה. שהיא יצאנית עי' ב"ר פר' י"ח סוף סי' ב':

ותליא בפלוגתא. אם הוא רשות או חובה תלוי בפלוגתא דר"י ור"ע שמהם יש ראיה שפי' רוח קנאה הוא רוח טהרה וצ"ע איך הוא תלוי בפלוגתא שהרי לדברי שניהם ע"כ פי' רוח טהרה. אך בסוטה דף ג' א' איתא אין אדם מקנא לאשתו אא"כ נכנס בו רוח מאי רוח רבנן אמרי רוח טומאה ורב אשי אמר רוח טהרה ומסתברא כמ"ד רוח טהרה דתניא וקינא וכו' כמ"ש כאן ואולי צ"ל כאן אלא א"כ נכנס בו רוח ותלי' בפלוגתא אם הוא רוח טהרה או רוח טומאה היינו רבנן ורב אשי ועל זה הביא ראיה מהברייתא שהוא רוח טהרה לדברי שניהם וכאן בשיבוש וחסר:

כי עוף השמים וגו'. המלאכים הרוחנים והשכלים שלוחי ההשגחה העליונה הם המודיעים לנפש האדם ע"י דיבור הרוחני שנותנים בדעתו ומאירים עיניו לדבר זה ועי' ויק"ר פר' ל"ב סימן ב' שדורש גז"ש על מלאכים וזהו ההכרזה והמאמר בסוטה דף ג':

ויקנא ה' לארצו. ובריש הענין כתוב וה' נתן קולו לפני חילו וגו' ומ"ש נתן קולו היינו ההכרזה כמ"ש ויעבירו קול וכל הפסוקים עד ויקנא הם דברי הכרזה:

ג' טומאות. סוטה כ"ח א' והגי' שם ת"ר ג' פעמים האמור בפרשה אם נטמאה נטמאה ונטמאה ופי' רש"י וקנא את אשתו והיא נטמאה פסוק י"ד והיתה אם נטמאה פסוק כ"ז תחת אישה ונטמאה פסוק כ"ט וצ"ע למה לא חשיב מ"ש בפסוק י"ג ונסתרה והיא נטמאה וכן מ"ש בפסוק כ' וכי נטמאת ועל זה יש לומר שאיננו חושב אלא דברי הכתוב ולא מה שהכהן אומר לאשה בנוכח. ורש"י במשנה דף כ"ז ב' שם כתב שהראשון הוא על טומאה וודאית. והג' אלו הוא על הספק ודורש מדה י' על ג' טומאות א' לבעל שאסורה עליו ב' שאסורה לבועל שקינא לה ג' שאסורה בתרומה אך לקמן פרשה זו סי' מ"ב איתא ד' טומאות נאמר בענין ע"ש וזה שלא כדברי רש"י וצ"ע: