פירוש מהרז״ו על במדבר רבה כ:כג

מה כתיב ביציאתן ממצרים. תנחומא בסי' י"ד הנ"ל ואין ביאור למאמר כלל. ואשר נראה לי בפירושו שכוון בשני המקומות לסיפא דקרא שכאן כתוב ויחל העם לזנות אל בנות מואב עד ויצמד ישראל לבעל פעור הרי שנקרא בעל פעור ושם כתוב וישובו ויחנו לפני פי החירות לפני בעל צפון ושני המקומות נקראו בעל אלא דשם במצרים נקרא צפון מלשון סתירה וצניעות וכאן נקרא פעור על שם הגילוי שפערו עצמם ושניהם אמת ולפי גז"ש של תיבת בעל מה כאן זנות אף שם זנות וכמ"ש במכילתא בשלח מה חירות הללו לא היו משופעות אלא גדודיות וכו' ולא היו מעשי אדם אלא מעשי שמים ועינים היו להם פתוחות כמין זכר וכמין נקבה היו דברי ר"א עכ"ל וע"כ הי' שם מקום קבוע לזנות ובימים קדמונים היתה תועבת הזנות מצורף לעבודת גלוליהם בתחבולות כומריהם המטעים בכזביהם:

העם לשון גנאי. לא יתכן לפרש שבכל מקום כן הוא שהרי כתוב בסוף משפטים ויען כל העם וגו' אשר דבר ה' נעשה וכדומה אלא הכוונה שבהרבה מקומות הוא לגנאי ובהרבה לשבח וכאן מן המקומות שהוא לגנאי ומ"ש וכן כלם גירסא זו לא יתכן כנ"ל וגם בתנחומא ליתא ואוצ"ל וכן כאן:

ויחל העם לזנות אל בנות מואב. למה פרט בנות מואב הלא גם בנות עמון היו שם כמפורש בספרי כאן וכן בנות מדין כמפורש בסדר מטות אלא תלה הדבר בעיקרו ותקפו והוא בכלל מדה כ"ג שמוכיח על חבירו:

זרוק מטה לאוירו. ב"ר סוף פ' נ"ג וסוף פ' פ"ו ופי' שאם תזרוק מטה לאויר כשיחזור ויפול לארץ נופל בצד העב שאצל השרש כמו בעת שהי' במחובר:

שהלכו בעצות. שהוקשה להמדרש מ"ש ותקראנה לעם לזבחי אלהיהן שאין זה מענין הבנות הפרוצות שענין לזנות ולא לעבודת כוכבים ע"כ דורש שאין מלבן אלא שכך למדום אבותם ובתנחומא הגי' שהלכו בעצת בלעם וכמ"ש הן הנה היו לישראל בדבר בלעם:

עשו להם קלעים. חנויות שעושין בירידין לשעה שאינם של בנין אלא של יריעות וקלעים. וע' כל הענין בסנהדרין פ"ב ובספרי כאן ובירושלמי סנהדרין פרק חלק ובמקומות אלו מאריך יותר:

בני תרח אבי אברהם. שמואב הי' בן לוט בן הרן בן תרח:

שלא להשקות. כמ"ש במדרש אסתר על פסוק אין אונס ביין נסך:

שנאמר וישתחוו. תחלה ותקראנה לעם לזבחי אלהיהן ואח"כ ויאכל ואח"כ וישתחוו וזבחי אלהיהן כולל הפעירה:

בצינעה. אחד אחד עד שקראו אותם אז הלכו ואח"כ ויצמד שהלכו מצומדים זוגות וע"כ לא אמר וידבקו ויהלכו לדרוש ע"פ מדת ממעל מלשון צמד:

צמיד במלאכתו. דבק במלאכתו ואומנתו שזהו מחיתו כענין שאמרו תורתו אומנתו וכאן בהיפך עבודת פעור אומנתו וצ"ע איך דורש כן:

כצמידים על ידי'. שנתנו צמידים על ידי פעור וכמ"ש אצל אליעזר שנתן צמידים על ידי רבקה וכמ"ש יחזקאל ט"ז י"א צמידים על ידיך וע"פ מדה י"ז דורש כאן מדת ממעל ודרך קצרה:

ר' יודן. הוא ר' יהודה בעל פלוגתא של ר' נחמיא:

על אשר לא מיחו. בתנחומא סי' י"ט הגירסא בבני אדם המיוחדים כשמש וזהו נגד השמש שהיו בחוטאים ב"א גדולים ומפורסמים ובילקוט הגירסא המסוימים בהם פי' כנ"ל:

ראשי סנהדראות. סנהדרין דף ל"ה ובירושלמי פרק חלק איתא שכל דייני ישראל שרי האלפים ושרי המאות ושרי החמשים ושרי העשרות כלם הרגו שני אנשים. והיו שרי אלפים שש מאות ושרי המאות ששת אלפים ושרי חמשים י"ב אלף ושרי עשרות ששים אלף הרי כל השרים שופטי ישראל שמונה ושבעים אלף ושש מאות וכתיב ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו שני אנשים הרי שהרגו מאה מאה וחמשים אלף ושני מאות לבד אשר מתו במגפה כ"ד אלף:

והשמש זורחת עליו. וזהו והוקע אותם לה' נגד השמש שסר ממנו צל שדי והוא תחת השמש. וצ"ע בדברי ר' לוי שאמר שבעגל נפלו ג' אלף וכאן כ"ד אלף שהרי מפורש בעגל שאמר משה ללוים הרגו איש את אחיו וגו' ויעשו בני לוי כדבר משה ויפלו מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש ובסוף הפרשה כתוב ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל ואינו מפורש כמה מתו במגפה ועוד שהרי בירושלמי מפורש דכאן הרגו מאה וחמשים אלף ושני מאות לבד הכ"ד שבמגפה ובעגל אינו מפורש כמה מתו במגפה. ויתכן דר' לוי אינו חולק על הירושלמי אלא שר' לוי דורש מ"ש ויעשו בני לוי כדבר משה ויפול מן העם הם שני דברים שבני לוי הרגו אותם שהיו בעדים ובהתראה ולבד זה ויפול מן העם כשלשת אלפי איש היינו במגפה וכמו כאן שלא פירש אלא כמה מתו במגפה ולא פירש כמה הרגו כן בעגל המספר המפורש ג' אלף הם שמתו במגפה שעל כן כתוב ויפול ולא כתב ויהרגו ומספר הנהרגים על ידי הלוים אינו מפורש ובזה נוכל לומר ילמוד סתום מן המפורש שגם הנהרגים ג' אלף או שנאמר שמ"ש ויפול מן העם ג' אלפים הוא הסך הכל הנהרגים והמתים במגפה יחד היו ג' אלף או שהיה לר' לוי דרשה אחרת כמה הרגו הלוים ודו"ק: